ההתרגשות לקראת טקס הפרידה הערב (ראשון, 20.15) מיניב קטן היא אחד הניצחונות הכי גדולים בקריירה של מספר 20. בטח בתחום התודעתי. כי ראינו כבר שחקנים גדולים נפרדים. חזינו כבר בטקסים של שחקנים בכירים ממנו. צפינו, התרגשנו, התרגלנו, ועדיין מאחורי הציפיה הלא שגרתית הזו לטקס לכבודו של קטן, וסגירת המעגל החשובה בינו לבין המועדון, יש מסר. שורה תחתונה של ניצחון שמעטים חשבו שיגיע. ניצחון שבהרבה שלבים בקריירה של קטן לא נראה באופק.
הניצחון הזה מגיע קודם כל לקטן, שהצליח להיכנס ללב של אוהדי מכבי חיפה ולהפוך לסמל אמיתי, סמל רוחני, מבלי שיהיו לו את הכלים האמתיים לכך. במכבי חיפה של המילניום הנוכחי היו שחקנים מרגשים ממנו, טובים ממנו. לקטן אין דריבל יוצא דופן, הוא לא כובש שערים מחונן, הוא הצליח להפוך למנהיג רק כאשר הכוכבים הגדולים של תחילת העשור הקודם עזבו, אבל למרות כל זה הוא ידע להיכנס ללב. ולהישאר שם. שזה הרבה יותר קשה.
לקטן אין גם כריזמה יוצאת דופן. אין לו סטאר קוואליטי. דיבורו עממי, שפתו יבשה, אישיותו פשוטה. הוא מעולם לא אמר שום דבר חשוב, משהו שנחקק בזיכרון של מכבי חיפה. ובכל זאת, אין היום ילד שאוהד את המועדון שלא עוצר כאשר הוא מתחיל לדבר. אין ירוק אחד בארץ שלא ייצמד למסך כאשר הטקס לכבודו של הסמל יתחיל.
ולא שאוהדי מכבי חיפה תמימים. הם מכירים את כל הצדדים של האיש. את הכדורגלן הנהדר, אבל גם את גינוני הכבוד המוגזמים. לקראת סוף הקריירה, כינויו של קטן ברחוב היה "אבי נמני של מכבי חיפה". משמע, האיש שחושב שהוא יותר גדול מהמועדון. זה שלא ייתן לאף כוכב לצמוח יותר גבוה ממנו בקבוצה. ועדיין, למרות כל התקריות, קטן סיים את הקריירה עם אותו כתר, מבלי שהוא דורש אותו בכלל. קטן בחר לעזוב את הכתר, לוותר עליו מרצון, אבל הכתר הזה לא ירד ממנו. מה שהיה בהתחלה משהו פיזי שהושג בכוח, הפך למושא רוחני, אמיתי, טהור.
מכבי חיפה - בית"ר ירושלים (20:15, ספ' 1)
מכבי חיפה עשויה להחזיר את יניב קטן כעוזר בעונה הבאה
הניצחון הזה הוא גם של אוהדי מכבי חיפה, שמסיימים את 2014/15 עם הרבה סימני שאלה לגבי עתיד המועדון שלהם, אבל עם תקווה אחת גדולה. והם, הם התקווה. הם, הם הסיכוי הכי גדול לשיקום המועדון הזה, יותר מכל שחקן רכש שיעקב שחר מתכנן להביא. מה שהם עושים העונה, לא זכור כבר הרבה מאוד שנים. היחס לקטן וההתעקשות לזכור אותו, למרות שבכל מועדון הדרך שבה הצדדים נפרדו היתה מובילה להדחקה, היא חלק משרשרת מאוד ארוכה של כוח.
כמה פעמים ראיתם כזו סבלנות לכוכב שלוקח לו זמן להיכנס לכושר ולהשאיר מאחוריו את הפציעות כמו יוסי בניון. הציפיות הרבות, הכסף הגדול, השם הענק, ולמרות הכל אוהדי מכבי חיפה בחרו גם במקרה שלו לחבק את העבר שלהם ואת הזיכרונות שלהם, ולא להשתולל ולקלל כנהוג במדינתנו. מה שקרה עם יניב קטן רק מדגים שזה לא היה מקרי.
וכל זה מתרחש לצד מהפכת סמי עופר. האצטדיון שהוציא לאור כל הנתונים שנהגנו לקרוא על המספרים של אוהדי מכבי חיפה ולא באמת האמנו. בכל סקר הרי טענו שלמכבי חיפה יש את הקהל הכי גדול בארץ, אבל היינו צריכים את סמי עופר כדי להבין שאולי זה נכון. וזה בטח לא מופרך. תנו להם אצטדיון ראוי ומתקן אירופי, וכל האנשים שהתחבאו בחורים יצאו החוצה.
עדיין נשאלת השאלה איך יניב קטן עשה זאת. איך הוא גרם לקהל שקיבל העונה את כל האמצעים לשכוח אותו להמשיך להתעקש עליו בכל משחק בדקה ה-20, עד שהוא הניח בצד את משחקי האגו עם יעקב שחר והגיע לקבל את מה שמגיע לו.
התשובה לכך נמצאת לא מעט באותו משחק בלתי נשכח מול פריס סן ז'רמן, שבו קטן נכנס בסערה ועשה את הבלתי ייאמן. מאז אותו ערב הוא עבר גלגולים רבים. אלי כהן ניסה להפוך אותו לסוג של פיגו, אברהם גרנט הרבה להתעלם ממנו, יצחק שום ורוני לוי קידמו אותו ואלישע לוי המליך אותו. ולמרות הכל, כל אוהד מכבי חיפה שחושב על יניב קטן חושב קודם כל על פריס סן ז'רמן. על הלילה שבו הוא וחבריו לא עזבו את המגרש ושחקן שהוא בשר מבשרם נכנס להם מתחת לעור. לפעמים כדי להיכנס לזיכרון ההיסטורי צריך להיות שותף למשחק היסטורי, וקטן היה חתיכת שותף. הוא לא היה צריך לעשות כלום אחרי זה, וקטן עשה המון.
יש כמובן עוד סיבות לסמל הענק שקטן הפך להיות, למרות שהוא לא ברקוביץ', לא עטר וגם לא בניון. העובדה שהיה שם גם בשנים שבהן מכבי חיפה איבדה את כל הכוכבים הגדולים והחלה לקלוט שחקנים בינוניים משחקת לא מעט לטובתו. קטן הוא המוהיקן האחרון. הוא המזכרת שכבר לא קיימת לימים של מכבי חיפה ההיא. מכבי חיפה ההיא שצברה את האוהדים האלה שבאים מכל קצות הארץ וממלאים את סמי עופר גם בעונה מאכזבת עד כושלת. החיבור הזה בין האנשים שלא מוכנים לשכוח לבין מי שתמיד יזכיר, הוא החוליה הבאה בשרשרת. החוליה שתחייב את יעקב שחר להמשיך להביא שחקנים ברמה של יניב קטן ולמלא את האצטדיון מחדש. קטן ואוהדי מכבי חיפה הם ההוכחה שזו הדרך. שזה נכון.
