ב-11 בנובמבר 1992 קיימה נבחרת ישראל את משחקה הביתי הראשון במסגרת ההצטרפות הרשמית לאירופה. הטורניר היה מוקדמות מונדיאל 1994, שבדיה הגיעה לפה וניצחה 1:3. ב-2 בדצמבר באה בולגריה לרמת גן וניצחה 0:2, אחר כך עשו זאת גם צרפת (0:4) ופינלנד (1:3). זה היה הטורניר הראשון והאחרון שבו רשמה ישראל שני הפסדים ביתיים רצופים או יותר. בכל קמפיין שחלף ב-22 השנים שלאחר מכן, הנבחרת שלנו לא נוצחה פעמיים ברציפות בבית, וממש לא היה לנו קל להגיע להישג הזה. היה קמפיין הזוי באיטליה, קפריסין וטורקיה, שיחקנו בבתי מוות עם אנגליה, קרואטיה ורוסיה ועם שוויץ, צרפת ואירלנד, אירחנו מעצמות כמו ספרד, פולין ואוסטריה ועדיין, הנבחרות הלאומיות שלנו לא הרשו ליריבות שלהן להוציא נקודות מרמת גן, מאיסטנבול ומלרנקה.
בתוך ארבעה ימים הרצף הזה נפסק. ויילס ובלגיה כיבו עלינו את האורות.
במשחק ההוא, ב-1992 מול שבדיה, קרו דברים הזויים בקנה המידה של אז. שלמה שרף הציב במהלך שנוי במחלוקת את אבי נמני כמגן שמאלי, טל בנין השווה זמנית בטיל אדיר מהאוויר. יממה לאחר מכן ראינו את הגול ביורוספורט והתמוגגנו מכך שהשדר אשכרה אומר באנגלית רצוצה "אלון הראצי" ו"אלון האזאן". הפסדנו, אבל סלחנו, זה באמת נחשב להישג נאה. סיימנו אחרונים בבית, רק שבמקרה ההוא עצם ההופעה הייתה גאווה. אף אחד לא ציפה שנעשה משהו (ודווקא עשינו, עם הסנסציה ההיא בפאריס).
לפי הסופרלטיבים והתגובות מהמשחק מול בלגיה חזרנו ל-1992, מינוס החלק של צרפת.
ההפסד הזה מעליב והמחמאות שהגיעו אחריו עוד יותר. הוא מעליב, כי התסריט שלו היה כל כך צפוי. לא ניצחון סנסציוני, תיקו מכובד או תבוסה מחפירה. זה היה 0:1 קטן, בנאלי, שהושג למרות נחיתות מספרית של היריבה, כמו שכתוב בכל ספר קלישאות שנכתב על הנבחרת מאז קום המדינה. המחמאות מעליבות, משום שהן שייכות לתקופה אחרת, כזו שבה לא ציפינו לכלום מעצמנו. אי אפשר לפרגן להפסד בכבוד בשל היותו ריכוך לתבוסה נוראית. בסופו של דבר, נבחרת ישראל נוצחה בשני משחקים בתוך ארבעה ימים. אם נמשיך לראות את מחצית הכוס המלאה אחרי תוצאות כאלה, סופנו להיות מרוצים גם אחרי הפסד זעיר בסראייבו. הרי הסיכוי לפלייאוף עדיין קיים, לא?
בלגיה היא נבחרת טובה יותר. גם ויילס. ועדיין, כאמור, היו לנו קמפיינים קשים יותר, ובאף אחד מהם לא נראתה ישראל כנועה כפי שהייתה במשך משחק וחצי. גוטמן אמר ש"ראיתם בעצמכם נבחרת ישראלית לוחמת", בן שהר הוסיף: "הגיע לנו תיקו, החזרנו את הכבוד", גם אחרים נסחפו בספין המביך. רק לפני ארבעה ימים אף אחד פה לא הזכיר כבוד, חשבו רק על היורו. עכשיו מדברים על הסיכויים למקום השלישי ועל כך ש"חייבים לנצח בבוסניה".
למען האמת, לא חייבים כלום. כל אמירה אחרת היא לא פחות מגניבת דעת. כמעט כרגיל, ישראל נקלעת כעת לאזור הדמדומים המדכא שנקרא "תמונת הסיכויים". זהו אותו ציור דהוי ומוכר שבכל קמפיין קיים עד הרגע האחרון ממש, על אחת כמה בכזה שבו המקום השלישי מתקדם הלאה. אפילו אם נובס בסראייבו, עדיין נישאר בתמונה ברמה המעשית. הרי למי שזוכר, בפעם הקודמת ישראל עשתה הכול כדי לגמור את העסק מוקדם, עם תבוסה ביתית לרוסיה ותיקו מעצבן מול פורטוגל, ועדיין החזיקה בציפורניים ממש עד מחזורי הסיום.
ככה שהקונספציה הזו שגויה. גם אם נוציא 0 נקודות בבוסניה, נוכל לעלות להצלבה מהמקום השלישי בזכות לא מעט תסריטים, כשצריך לזכור שגם הבוסנים פוגשים שוב את ויילס ובלגיה ונמצאים בנחיתות משמעותית בגלל ההפסד הביתי לקפריסין. בשלב זה, עדיף לגוטמן להפסיק להעצים מטרות ומשחקים או, לחילופין, לנסות להנמיך את האש. כעת נותרה מטרה אחת בלבד והיא המקום השלישי בבית. יש הרבה דרכים להגיע אליו.
לאחר המשחק מול ויילס ציין כותב שורות אלה את השידור המצוין של עמיחי שפיגלר, מוטי איוניר וגם במאי ערוץ 1. ובכן, יש להודות שאמש התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין. שפיגלר היה טוב במשחק רדום למדי, אבל הפעם, כשהנבחרת הגיעה להזדמנויות, הוא שוב חזר לסורו עם חוסר שליטה בדציבלים וירה סיסמאות מחרישות אוזניים. איוניר שיבח יתר על המידה את משחק הנבחרת, אם כי זה כבר עניין של טעם. ערוץ 1 זכה לסיוט של כל שידור כדורגל חשוב, כששער שלא נדע לעולם באופן חד משמעי אם היה חוקי לא כוסה היטב על ידי המצלמות.
בסופו של דבר, זה פשוט היה ערב מדכא, אפילו יותר ממוצ"ש. מכל כך הרבה סיבות.