פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        היחיד שיצא מנצח: מוטי איוניר שוב התגלה כפרשן הכדורגל הטוב בישראל

        ההכנה הטובה של ערוץ הספורט, הפטפטת הנוראית של איציק זוהר, האיפוק של עמיחי שפיגלר ומעל הכול – המנצח הגדול מוטי איוניר, שהוכיח דווקא בערב עגום שהוא פרשן הכדורגל הטוב בישראל. בטטת הכורסה בילתה לפני, במהלך ואחרי המשחק מול המסך. ישראל-ויילס: הזווית התקשורתית

        היחיד שיצא מנצח: מוטי איוניר שוב התגלה כפרשן הכדורגל הטוב בישראל
        צילום ועריכת וידאו: קובי אליהו

        "לא למדנו כלום".

        אלה שלוש המלים שרצו בכל קמפיין ב-40 השנים האחרונות, מההפסדים לאוסטרליה בשנות ה-80, דרך ה-5:0 המבזה לדנמרק ועד ה-4:0 לרוסיה לפני שנתיים וחצי. הלקאה עצמית שמחולקת בציבור חינם אין כסף לכל הרוצה לשמוע ולמי שלא. גם אלה שמאסו בהטפות לא יכלו לחמוק מהמבט המזלזל של השמחים לאיד, שרצו לספר לכולם איך הם ראו את זה מגיע.

        כן, זה קרה לנו גם הפעם. שוב הובסנו. רק שהפעם, כך נראה, ה"לא למדנו כלום" הגיע לפני המשחק. התקשורת הישראלית התאמצה לשמור על כבודה של היריבה החזקה, עמדה כמטף כיבוי מול אש האופוריה שהחלה להתגלגל לאחר הניצחון על בוסניה. הזכירו לנו כל הזמן שזו לא ויילס האנמית של 50 השנים האחרונות, כי אם נבחרת משופעת בכוכבים, אמרו לנו שהם בשלים, שיש להם שחקנים מארסנל, ליברפול וריאל מדריד, סיפרו לנו שעדיין לא הוכחנו כלום, שדמארי לא הבקיע הרבה זמן ופמפמו את הסכסוך בין אלי גוטמן לאלירן עטר כסיבה אפשרית לנפילה.

        למרות זאת, אפשר שוב להאשים את התקשורת בניפוח בלון האופטימיות, אבל למען האמת לא היה כיוון אחר ללכת אליו. מדוע, בעצם, לתקוע מקל בגלגלים עוד לפני הכישלון? אחרי הניצחון הענק על בוסניה, התחושה הייתה שהפעם זה אפשרי, שאם רונאלדו הגדול הוציא פה תיקו בפוקס, גם גארת' בייל לא יביא הרבה יותר. האצטדיון בחיפה, שבו רשמה הנבחרת את אחת מהצגותיה הגדולות בשנים האחרונות, סיפק 30 אלף סיבות להאמין שהדחיפה תוביל אותנו שוב למקום הנכון. העובדות, מה לעשות, אמרו אחרת, אבל גם בקמפיין הבא נספר לכם שזה אפשרי, שאנחנו לא פחות טובים ושאנחנו מאמינים.

        כן, אפילו אחרי תבוסה כל כך כואבת אפשר להודיע: לא, עדיין לא למדנו כלום.

        שחקן נבחרת ישראל, שרן ייני (קובי אליהו)
        גם אחרי הדבר הזה אפשר להודיע נחרצות: לא למדנו כלום (צילום: קובי אליהו)

        עוד מישראל-ויילס:

        זהבי מסביר: "הייתה אופוריה"
        רפאלוב אכזב, טיבי התפרק: הציונים
        הטוב, הרע והמכוער: השמרנות של גוטמן גמרה אותנו
        ג'ון הארטסון: "המאמן שלכם על הפנים"

        הערב הטלוויזיוני הגדול החל רשמית בשש, שעתיים לפני המשחק. ערוץ הספורט, שבניגוד לערוץ 1 לא צריך לחלק את זמנו בין משבצות עמוסות של תוכניות אקטואליה, ירה את הכדור הראשון עם משדר מורחב, שבעיקרו הגיש שוב את כל המטעמים שנטחנו השבוע שוב ושוב: בייל, ראמזי, ג'ו אלן, נאתכו ורפאלוב, האנשים שקראנו עליהם בכל מקום ואתר. בין לבין, שולב סיכום ממשחקי יום שישי, כולל הדרמה במונטנגרו. התכנים אולי היו לעוסים וחסרי זווית מחדשת ומפתיעה – שעתיים של קדימון הם הרבה מאוד זמן – אבל אי אפשר לקחת לערוץ הספורט את היכולת ליצור מחדש טקסטים מאוסים ולהפוך אותם לכתבות ראויות. האולפן היה מאורגן, קטעי הארכיון הוגשו היטב (מי זכר שג'ון צ'רלס הגיע ל"חיים שכאלה" עם חודורוב?) ואף פינה שנגעה בשתי הנבחרות לא נשארה פתוחה.

        מצד שני, לערוץ יש גם מטען טורדני העונה לשם איציק זוהר. חבר העלה את האפשרות שזוהר הוא פרשן הספורט הגרוע ביותר בישראל. לא רק בכדורגל, בכל. זו תפישה שבהחלט אפשר לאמץ. זוהר נותן לך עמדה אחת ומיד לאחר מכן משנה אותה, בלי שתבין כלל מה הוא רוצה להגיד. כששודר תקציר המשחק המפוצץ בין מונטנגרו לרוסיה הוא טען שהרוסים הורשו לרדת מהמגרש רק בזכות כוחם הפוליטי, ומספר משפטים מאוחר יותר גונן על ההחלטה בכך שצריך היה להפסיק את ההתמודדות ברגע שהחזיז פגע בשוער הרוסי אקינפייב. אפשר לדמיין, וכשהמצלמה עוברת על פניהם כמעט לראות זאת, את החברים באולפן מגלגלים עיניים ושואלים את עצמם מהי כוונת המשורר. זה קרה פעם אחר פעם, זוהר בלבל את יושבי האולפן, ולנו ניתן החסד רק ב-19:30, כשערוץ 1 פתח את השידור.

        כמו הרכב הנבחרת, גם בכיוון הזה לא היו הפתעות. שרון פרי התמודדה עם פרשנות יבשה למדי מצד צוות רחב מדי של פרשנים (בשביל מה ארבעה?), אבל הצילום של בייל מריץ דאחקה על צלם היה הישג נאה של הבמאי, שאילץ את הצופה להישאר עם העיניים על המסך עד שריקת הפתיחה מחשש שיפסיד קצת מהאקשן שעל הדשא.

        גארת' בייל שחקן נבחרת ויילס (קובי אליהו)
        סיפק אקשן עוד לפני שריקת הפתיחה. בייל (צילום: קובי אליהו)

        בעונתו הראשונה כשדר המשחק המרכזי, הדעות לגבי עמיחי שפיגלר חלוקות. התפרצויות השמחה שלו מוגזמות ולא אחת מלוות בקריאות היסטוריות ("בפעם הראשונה בסמי עופר"), אבל הוא מגיע מוכן וניחן בהבנה פנומנלית של כדורגל אירופי, תכונה שחסרה למרבית שדרינו. דווקא ההפסד עשוי להועיל בעתיד לשפיגלר. בכל משחק ליגה ובכל שער של הנבחרת הוא חש מחויב להתלהב ולהרים את הטונים, אבל הכיבושים של ויילס חילצו ממנו מתינות מענגת. מוגזם לצפות משפיגלר, או מכל שדר אחר, שיישאר אדיש למראה שער חשוב של נבחרת ישראל, אבל הורדה של דציבלים, כפי שהובהר מול ויילס, הופכת את השידור לנעים יותר ולא מפחיתה מהמסר.

        המנצח הגדול ואולי היחיד של הערב הוא האיש שיושב לצדו של שפיגלר, מוטי איוניר. בניגוד לשדר, איוניר תמיד שומר על איפוק, מסרב להשתגע גם ברגעי שמחה. מוערך כבר שנים, המשחק הזה הכתיר את איוניר כגדול פרשני הכדורגל של ישראל היום. תפקידו של פרשן, ואת זאת שוכחים מרבית אנשי המקצוע, הוא לא להסביר לנו מה אנחנו רואים, אלא לספק זוויות חדשות ללא נימה של התנשאות. הכרטיס האדום שספג איתן טיבי היה בדיוק אחד מהרגעים הללו. איוניר זיהה שהשופט מסמן בתנועות ידיים לבלם להירגע ואז, לפתע, מוציא לו צהוב שני. זה משהו שלא רואים במגרש וגם בטלוויזיה קל לפספס, אבל איוניר הביא סיפור מעניין שכמעט ולא סופר. חוסר הנחרצות שלו מאפשר לו להתגמש ולחזור בו גם במקרים בהם טעה (כמו ההכשלה על קו ה-16, שהעריך שהייתה ברחבה) וחוש ההומור, תכונה שנעלמת לא אחת ביובשנות שבקולו, צץ מדי פעם ("בן שהר היה בנבדל של בין 20 ל-40 מטר").

        שדרי המשחק עמיחי שפיגלר, מוטי איוניר (ברני ארדוב)
        האיפוק הוביל אותם לשידור טוב. איוניר ושפיגלר (צילום: ברני ארדוב)

        בסך הכול, זה היה ערב מוצלח לערוץ 1, בעיקר בזכות בימוי טוב, שדר מאופק ופרשן מהשורה הראשונה. כדי ללמוד שוב כמה מוצלח איוניר, נאלצנו לחכות למשדר הסיכום של ערוץ הספורט ולהיתקל באבנים הקולניות שיידה שגיא כהן באלי גוטמן. אפשר לבקר את גוטמן במתינות, ואפשר לצעוק עליו, להוסיף שמן למדורה ולספר איך אתה היית עושה זאת אחרת. כהן לא ריחם, וכמיטב המסורת הצעקנית של הערוץ ברגעי חשבון הנפש, השתלט לחלוטין על המסך בדברי הטפה על גוטמן שהתאהב בתדמית ההתקפית, מנה את כל הטעויות של המאמן והשחקנים וסיפק לנו את כל הסיבות להאמין שאתו על הקווים התוצאה הייתה שונה. אפילו שלמה שרף, הכוחני בדרך כלל, בקושי השחיל משפט ונשאר מאופק וחיוור משהו לאורך המשדר.

        גוטמן עצמו הופיע למסיבת העיתונאים כנוע ועייף, נראה היה שהדבר האחרון שיועיל לו עכשיו הוא משחק מול בלגיה המפחידה ביום שלישי. "זה שובר את הלב, אני מאוד נהנה עם הבחורים האלה", אמר בלי לנסות אפילו להישמע משכנע, "נילחם עד הסוף, זה בית שוויוני". ורק אבי מלר אמר בחינניות אשכנזית-מזרחית את הדבר היחיד שיכול לסכם ערב כזה: "אולי המשחק הזה יחזיר אותנו לפרופורציות ולמקום שבו לא נהיה אבו עלי".

        אלי גוטמן מאמן נבחרת ישראל (ברני ארדוב)
        לא נשמע משכנע בסיום. גוטמן (צילום: ברני ארדוב)