אלירן עטר כמשל: כל התובנות סביב הכושר המצוין של החלוץ

תקשורת הספורט הישראלית אוהבת לחבוט בפאקו אייסטרן. הסיבה לכך גם ברורה וידועה. מי שכינתה את מאמן מכבי תל אביב "מאמן כושר" עם נחיתתו בארץ, לא מסוגלת פתאום להודות בטעותה או בבורותה. או לפחות להצניע את האמירה המכוערת ההיא. לומר, אוקיי, הוא לא מאמן כזה גדול, אבל בטח לא מאמן כושר. טוב, אולי הוא לא עילוי, אבל בטח לא בדיחה כמו שחשבנו כיאה לישראלים חובבי שוקולד בטיסות. במקום זאת, נמשיך להאדיר את זהבי אחרי שערים גדולים ושיאי כיבוש רצופים, אבל נקטול את המאמן כאשר אותו שחקן יורד באופן טבעי וזמני ביכולת. תחת זאת, נחכה למעידה הבאה של מכבי תל אביב כדי לומר שלמאמן שלה אין חלק בהצלחה, אבל כאשר הקבוצה מופיעה בנחישות למשחק הפלייאוף הראשון של העונה כאילו אין מאחוריה שתי אליפויות, נעדיף אפילו לדבר על נוסא איגייבור. כן, אפילו הוא.

לא, אין כאן ניסיון לומר שפאקו הוא הצלחה אדירה. אבל הסיפור שלו כולל גם מסרים מאוד חשובים לכדורגל הישראלי, שחוזר במקרה הזה על אותה טעות שעשה עם רוני לוי, אלישע לוי ועוד לא מעט מאמנים. אין דבר כזה אליפות בלי מאמן. אין. מאמן שמביא אליפות לקבוצה חייב להיות בו משהו. תראו כמה שנים לקח לרוני לוי להסיר את הסטיגמה הזו. הרבה יותר קל לזכות כבר באליפות, מאשר להפוך את הדימוי. לפעמים לוקח שנים להוריד את הכתם, ולפעמים גם זה לא מספיק. אנשים שוכחים באיזה מצב פאקו קיבל את מכבי תל אביב ובאיזה מצב היא נמצאת היום – קרובה לתואר משולש, דבר שאף מאמן לא הביא לה. אבל שוב, כאשר מדובר בפאקו, קל לשכוח, כמו שקל לא לשים לב לצורה הבוגרת שבה הוא מתייחס לעליהום עליו ולצורה שבה הכין את מכבי תל אביב למשחק החשוב מול מכבי חיפה.

אבל הדבר המרכזי שאנחנו מפספסים בסיפור פאקו הוא החלק של המאמן במכונת מכבי תל אביב. בישראל המאמן הוא חזות הכול. קבוצות קמות ונופלות על מאמן כזה או אחר. מבחינתנו הוא הסיפור היחיד. אבל מה לעשות שמכבי תל אביב היא מערכת. והמאמן בה הוא בורג. בורג חשוב, אבל עדיין רק בורג. הצהובים החליפו שלושה מאמנים בשלוש שנים, ועדיין לא מרגישים יותר מדי את הזעזועים הללו. אפילו מאמן סביר כמו פאקו לא מצליח לגרום להרבה אנשים להבין זאת.

עוד מליגת העל:

זהבי כבש שער גדול, מכבי תל אביב ניצחה 1:2 את מכבי חיפה

ברכת הגומר: כמו לביבי, גם לערן זהבי אין עדיין אלטרנטיבה

ביקורת בחיפה: "לא הגענו טוב למשחק, מרקו הגיב מאוחר"

לא עוצרות: ניצחון רביעי רצוף לבית"ר, הפסד רביעי רצוף לק"ש

אלי גוטמן, מאמן נבחרת ישראל, המשיך את הדרמה מסיום המשחק הענק בבלומפילד כאשר החליט לא לזמן לסגל את אלירן עטר, אבל את איתי שכטר כן. לא ברור למה המאמן הלאומי המתין עם פרסום הסגל לסיום המשחק כאשר ההחלטות שלו נקבעות מראש. לא ברור גם מדוע הוא מקיים ימי אימון למוזמנים נבחנים, ובסופם הוא כבר מחליט שהם לא מתאימים חברתית. על מי אתה מנסה לעבוד חוץ מעל עצמך? רק שאז הגיע הקרב הענק בבלומפילד, מאחוריו כנראה גוטמן תכנן להסתיר את הדעות הקדומות שלו וחוסר היכולת להתגמש מחשבתית בהתאם למציאות, ושם ללעג את הבחירה הזו. מצד אחד, השחקן הכי לוהט בליגה שכובש שער במגרש הכי קשה, במשחק הכי מרגש ובאחד הרגעים המאתגרים והגדולים בחייו. ומצד שני, איתי שכטר, שלא מצליח למצוא את עצמו מאז עונת הדאבל בהפועל תל אביב.

מי שלא מייחס לזה חשיבות לא מבין באמת את גודל המחדל ועומק החוצפה. מי שחושב שמדובר בשני מחליפים ואין טעם להתעסק בכל זימון של גוטמן, לא מעריך מספיק את הכישרון העצום של אלירן עטר וכמה חשוב לרתום את הכישרון הזה לדור הנפלא שמוביל היום את נבחרת ישראל. עטר הוא פוטנציאל להרכב, ובמרתון של שני משחקים קשים, אתה חייב כלים שמסוגלים להגיח ולספק את הסחורה. וגם אם גוטמן חושב אחרת, והוא מעדיף להגן על העוגנים שלו מפני תחרות או שחקנים שהוא רואה בהם סכנה חברתית (סטיגמה שלא מקבלת חיזוק לאור ההתנהגות של עטר במכבי חיפה), וזה בסדר - יש דרך לעשות זאת. אם אימון אחד עם עטר, או שיחה שאיכשהו דלפה כמו לא מעט שיחות עם גוטמן, גרמו לך לבחור כך, אז יש כאן בעיה. איזה מזל שגילי ורמוט פצוע, לפי אותה תכנית גוטמנית הוא עוד היה פותח לפני ליאור רפאלוב.

כשהאליבי של גוטמן הוא איתי שכטר, הוא צריך לקוות שלא יגיע איזה הפסד לויילס, אחרת החולשות שלו כמאמן יתחילו לעלות על השולחן במקום היתרונות שלו שהביאו את ישראל לעמדה מצוינת בקמפיין הזה. ולגוטמן יש חולשות, זוכרים כן? שכטר, בניגוד לעטר, הגיע לישראל עם יותר דקות משחק (480 לעומת 10), והוא עדיין פחות טוב, פחות חד ופחות משפיע. כשמשווים בין עטר לשכטר לא מגלים רק את החסרונות הישנים של המאמן הלאומי המצוין, אלא גם מבינים מה בדיוק הבעיה של הלהיט של הפועל תל אביב בעונת הדאבל. סטייט אוף מיינד, מכנים זאת באנגלית. גישה. תודעה. יחס אחר למשחק.

שכטר, כמו עטר, מאוד רוצה. שכטר, כמו עטר, מאוד אוהב את המשחק. שכטר, כמו עטר, מת להחזיר למכבי חיפה. אבל שכטר, בניגוד לעטר, לא מצליח להרוויח את הרעב שלו מחדש, את חובת ההוכחה להראות לכל העולם. עטר נולד עם זה, והוא מביא את זה למגרש בכל שעה ובכל דקה. לא משנה אם זו עונה קשה במכבי תל אביב, עונת אליפות או עונת חזרה למכבי חיפה. שחקן ליגה ברמה שלו, ברמה של נמני וסיני, מגיע בכל שבוע לעבודה כאילו אין לו מה לאכול. ושכטר עדיין עם אותו סטייט אוף מיינד של הכוכב שהוכיח את עצמו. זה לא הילד הרעב מנתניה, זו לא חיית הרחבה בקדנציה הראשונה בהפועל תל אביב, אלא השחקן שלא מספיק משפיע על המשחק. ספק אם שער או יותר דקות מהמאמן במכבי חיפה יאירו זאת לשכטר. אבל כל עוד גוטמן מרוצה ממנו, למה שיחשוב אחרת.

כמעט מדי מחזור הליגה מעניקה להפועל פתח תקוה הזדמנויות פז לחזור בגדול, אבל איכשהו זה תמיד לא קורה. הסיפור די ברור: קבוצה שהחליפה 99 אחוז מהסגל שלה בקיץ והביאה שישה שחקנים חדשים בינואר, היא הכול חוץ מקבוצה. היא אולי אוסף של שחקנים שהיום הם פה ומחר הם שם. היא אולי חבורה של כדורגלנים שבאו להתגלח על הזקן של הקבוצה שרק העונה עלתה בחזרה, אבל קבוצה היא לא. גם מאמן טוב כמו מנחם קורצקי לא יכול לבנות בית בתחנת הרכבת הזו. אולי במיני פגרה שקיבל עד המשחק הבא בחג השני של פסח מול סכנין, קורצקי יצליח להרכיב משהו. אחרת קשה לראות את זה קורה.

קאלה דרשלר היה אמור להיות סוג של עוגן שייתן שקט לקבוצה הלא רצינית הזו, גב כדי להתחיל לייצב משהו. אבל כולם רואים שזה לא קורה. דרשלר, וזה הכי חמור, הוא אולי השוער הכי גרוע בליגה. שוערים בני 40 חושפים בדרך כלל בשלב הזה של חייהם את מה שהם למדו בדרך. שוערים שעדיין משחקים בגיל 40 מקבלים חותמת יפה לקריירה משגשגת, כי לא סתם הם נשארו איתנו. קאלה פשוט הורס לעצמו הכול. עם הגיל הוא רק נעשה חלש יותר וכמות הקבוצות שעבר גובה בכל פעם עוד קצת מחיר. השער שספג מהקרן של דיא סבע ממכבי נתניה היה התשלום החדש.

אם הפועל פתח תקוה אכן תרד, אולי היא תוכל ללמוד ממה שקרה לה. לא עוד קבוצה שמחליפה כל כך הרבה שחקנים וכזו שמגדלת לאחרים כישרונות, אלא מועדון איתן ומקצועי. קאלה, לעומת זאת, יתקשה הרבה יותר לקבל עוד הזדמנות בליגת העל. חבל רק שזה יהיה חלק לא קטן ממה שנזכור ממנו.

שאלת הישארותו של ליביו אנטל בבית"ר ירושלים היא קריטית משתי סיבות מרכזיות. ההצגה שלו מול קרית שמונה רק הבהירה שזה בדיוק המוציא לפועל שבית"ר היתיה צריכה כאשר היא חשבה על אופציית אלירן עטר המפוספסת, אבל למזלו של טביב הקשר הרומני מספק לו רשת ביטחון לא רעה בכלל אחרי ההחמצה ההיא. קשר תוקף נהדר שיכול לשחק בכמה עמדות, לסכן את השער ממספר אזורים ולהשתלב נהדר בתמהיל המנצח שיש היום בירושלים.

אבל זו רק נקודה אחת. הנקודה העיקרית היא מידת נכונותו של טביב להשקיע בשחקנים יקרים וכמה הוא באמת חולם עם בית"ר ירושלים. להחתים שחקנים כמו אנטל באמצע עונה זה קל, אתם משלם להם משכורת גבוהה לחודשים ספורים, לא יותר מזה. להביא אותם בתחילת העונה זה הרבה יותר רציני. לכן, אנטל יהיה מבחן חשוב בשאלה מכרעת: האם טביב מוכן להביא שחקנים גדולים לבית"ר, או שהוא מסתפק בילדים ישראלים שמדי פעם יביאו אותו לצמרת התחתונה, ואותם הוא ימכור בעתיד לרווחתו האישית. אם גם את אנטל טביב יפספס, כמו את עטר, זו כבר תהיה נורת אזהרה.