"אחרי כל מה שעברתי, אני נחוש לא לאבד תקווה", אמר בתחילת החודש ל'מירור'. "בזמן שהתאמנתי בגלזגו ראיתי את יוסאין בולט, הגיבור שלי, וביקשתי להצטלם איתו. לרוע המזל הוא היה עסוק מדי באימונים ולא היתה לי עוד הזדמנות לבקש שוב. הוא הגיבור שלי, והשאיפה שלי היא להיות יוסאין בולט הבא".
את השאיפה הזאת ג'ימי ת'ורונקה כבר לא יגשים. אבל אם יצליח לחזור לחיים ראויים - עם בית במקום מגורים ברחוב, מסלול ריצה קבוע במקום אימונים בפארק, ראש נקי במקום טרגדיות על בסיס שנתי ומעגל חברים שיחליף את כל משפחתו שמתה בשנים האחרונות - יהיה זה הישג לא פחות גדול.
ג'ימי ת'ורונקה נולד ב-6 ביני, 1994, בבירת סיירה לאון פריטאון. בגיל 5 נהרגו הוריו במלחמת האזרחים ששררה במדינה בין 1991 ו-2002, ושגבתה למעלה מ-50 אלף קורבנות. ג'ימי הושם במחנה ילדים ואומץ על ידי אישה בשם קארגבו, עליה אמר ל'גרדיאן': "האישה הזאת הביאה אותי לבית שלה, התייחסה אליי כמו בן ואני קיבלתי אותה כאמא שלי". גם מהאמא הזו ת'ורונקה ייאלץ להיפרד בדמעות רבות, אך באותה תקופה החיים, בסך הכל, היו טובים. ג'ימי החל להתאמן בריצת ספרינטים ל-50 מטר והתחרה במספר תחרויות אזוריות. אימו המאמצת העדיפה שישקיע בלימודים, כדי שיהפוך לרופא או עורך דין, אך הילד מוכה הטרגדיה העדיף לרוץ, גם אם זה אומר להתגנב באמצע הלילה מחוץ לבית, לאחד המסלולים הקרובים.
ההתגנבויות הללו השתלמו: באוגוסט 2010 קבע שיא אישי חדש בריצה ל-400 מטרים באולימפיאדת הנוער בסינגפור, כשעצר את השעון על 52.83 שניות - תוצאה שהספיקה לו למקום החמישי במקצה המוקדמות בו השתתף, אך לא לגמר. שנה לאחר מכן השתדרג ל-51.57 שניות במשחקי חבר העמים לנוער שנערכו באי מאן, ובתחרות ההיא השתתף גם בריצה ל-110 מטר משוכות. אף שהגיע בה אחרון במקצה המוקדמות, ג'ימי ת'ורונקה לא הוריד את הראש. הוא הרים אותו, הישיר מבט אל האופק, ותכנן לא להפסיק לרוץ עד שיגיע לנקודת הסוף.
איברהים קאביה, אצן נוסף מסיירה לאון, אמר לא מזמן ל'דיילי מייל': "ג'ימי הפך לכוכב גדול במדינה שלנו ב-2013, כשניצח כמה אוסטרלים ושבדים באחת התחרויות. כולם היו מאוד גאים בו". כאן יש להזכיר שסיירה לאון היא אחת המדינות העניות והנחשלות בתבל, מדינה שגם אם היתה רוצה, לא ממש היתה יכולה להשקיע כראוי בספורטאיה השונים (תעיד על כך משלחת בת שני ספורטאים בלבד באולימפיאדת 2012, שלושה ב-2008, שניים ב-2004 ושניים ב-2000). כך שאפילו אם ת'ורונקה הפך לכוכב בארצו והוא אכן נבחר לספורטאי השנה של התקשורת בסיירה לאון ב-2013 - זה לא היה קרוב אפילו להפוך אותו לכוכב בינלאומי.
ובכל זאת, הפוטנציאל בהחלט היה שם, ולמשחקי חבר העמים בגלזגו ב-2014 ג'ימי הגיע פחות מחודשיים אחרי יום הולדתו ה-20, כשכל הקריירה לפניו. נשיא איגוד האתלטיקה של סיירה לאון, עבדול קארים ססאי, אמר ל'גרדיאן' שלת'ורונקה יש את הפונטציאל להפוך לאחד הספירנטרים המהירים בעולם: "הוא לא רק ספרינטר מבריק, אתלט מלידה שמהיר בצורה בלתי רגילה, הוא גם מאוד ממושמע ומפוקס ומוכן להקשיב למאמנים, כדי שיוכל לשפר את יכולתו. הוא חושב שביכולתו להפוך לספרינטר המהיר בעולם ואני מאמין שעם האימונים והתנאים הנכונים, הוא יכול לעשות את זה".
הימים שלפני משחקי חבר העמים היו מלאי תקווה. "התרגשתי מאוד להגיע לגלזגו", אמר ל'גרידאן'. "ראיתי בזה את ההזדמנות הגדולה שלי. כבר התחריתי בתחרויות בינלאומיות בעבר, אבל זו היתה ההזדמנות הגדולה". התקווה המדוברת שררה אז משום שכשהמשלחת של סיירה לאון יצאה לבריטניה, נגיף האבולה עדיין לא התפרץ במלוא כוחו במדינה. שבוע אחרי טקס הפתיחה של המשחקים, הוכרז בסיירה לאון מצב חירום בשל המחלה שתגבה בשבעת החודשים הבאים את חייהם של כ-3,500 אזרחים. השמועות על המצב הקשה הגיעו גם לגלזגו, ונציגי סיירה לאון התקשו למצוא במסלולי הריצה מפלט. קשה לדבר על מפלטים כשאנשים שאתה מכיר ואוהב נופלים כמו זבובים, והטיסה שלך בחזרה אל עבר בית מלא במוות יוצאת בעוד כך וכך ימים, כך וכך שבועות.
ת'ורונקה וכמה מחבריו צוטטו אז בתקשורת הבריטית כמבקשים שיאריכו להם את הוויזה. רוכב אופניים בשם מוזס ססאי ושחקן טניס שולחן בשם סמואל מוריס נחשדו כי הם נגועים באבולה. כמה אחרים פשוט נעלמו מהמתחם, לא הופיעו לתחרויות שלהם, והחלו לתכנן את אופציות המילוט שלהם, אופציות היטמעות בחברה הבריטית. "הוויזה שלי נגמרת בספטמבר, אבל אני רוצה להישאר כאן ליותר זמן", אמר אז ג'ימי ת'ורוקנה. "כאן אנחנו מוגנים, ושם מסוכן".
זמן מה לפני שאמור היה לעלות למסלול הריצה ולהשתתף עם שלושה מחבריו בריצת השליחים ל-100X4, התבשר ת'ורונקה שדודו מת מאבולה. "קיוויתי לזכות במדליה, אבל לא הפסקתי לבכות", אמר ל'גרדיאן'. "היה לי קשה מאוד להתחרות, אבל ניסיתי". זה לא ממש הצליח: בין אם בשל חוסר היכולת להתרכז במסלול או בשל הבדלי הרמות האובייקטיביים, סיימה נבחרת השליחים של סיירה לאון אחרונה במקצה שלה, עם זמן סופי של 40.55 שניות. ראש המשלחת הדגיש בפני התקשורת הבריטית כי כל הנציגים אמורים להמריא הביתה ב-5 באוגוסט, יומיים אחרי טקס הנעילה, אך לחלק מהספורטאים היו תכניות אחרות לגמרי. אחרי אולימפיאדת 2012 בלונדון, למשל, 82 ספורטאים, מאמנים ואנשי צוות מצאו מקלט מדיני בבירת אנגליה, והמשטרה חיפשה אחר 21 שוהים בלתי חוקיים נוספים. לכל היה ברור שדבר דומה עלול לקרות גם הפעם.
ג'ימי ת'ורונקה לא המריא עם שאר המשלחת על הטיסה חזרה לסיירה לאון. במקום זאת תכנן לעשות את דרכו מגלזגו ללונדון, אך תיקו, עם מעט הכסף שהיה לו והדרכון, נגנב בתחנת הרכבת. הספרינטר בן ה-20 הבין שאם ילך למשטרה עם תלונתו, יגורש מיד לסיירה לאון. בלית ברירה התחנן בתחנת הרכבת שמישהו ישלם לו את הכרטיס ללונדון, עד שהצליח לגייס מספיק כסף כדי לעלות על הקרון. כשהגיע פילס את דרכו ללסטר, שם לן אצל אחד ממכריו. אבל זה לא כאילו כעת, במדינה מתוקנת ובריאה ומשגשגת, חייו של ג'ימי ת'ורונקה השתנו מקצה לקצה. ממש לא. כשהדליק את הטלוויזיה באחד הימים, גילה שאימו המאמצת, אחות מטעם המשטרה המקומית, מתה גם היא מאבולה. זמן לא רב לאחר מכן למד שגם שאר משפחתו המאמצת, על שלוש אחיותיו ואחיו, הפסידו לנגיף הנורא. "כששמעתי על כל הדברים הנוראיים שקרו למשפחה שלי, לא חשבתי שאוכל להמשיך לחיות", אמר לרדיו של ה-BBC, כשניסה להסביר איך זה מרגיש לאבד את כל המשפחה שלך בשני מקרים שונים, תוך 15 שנה.
באותם רגעים, בוודאי תהה מה הוא אמור לעשות. לשוב הביתה, כדי לחלוק כבוד אחרון למתים, רק כדי, אולי, למות בעצמו? לברוח עוד יותר רחוק? לנתק את עצמו לגמרי מהסיטואציה ולהתחיל מחדש? ואם כן, הכיצד? בעוד שתהה בשלל סימני השאלה הללו, המציאות שבה ודפקה על הדלת: המכר שאפשר לת'ורונקה להתארח בביתו דרש כעת שיעזוב, ולאצן הצעיר לא נותרה ברירה אלא לשוב ללונדון ולבצע טרנספורמציה משמעותית בקריירה: מספורטאי מבטיח עם עתיד ורוד, להומלס שישן בפארקים, מקבץ נדבות שיודע שכל לירת שטרלינג שהוא מקבל מקרבת אותו מאוד לארוחה הבאה, ושכל אזרח שנמנע מקשר עין, שממשיך ללכת, אומר שהרעב הזה, שמשתלט על כל הגוף, רק מתגבר.
כל רכושו - טלפון, מברשת שיניים, זוג מכנסיים, זוג תחתונים ומשככי כאבים - הושם בתיק גב שחור שליווה אותו לכל מקום. "בחלק מהימים לא אכלתי בכלל", אמר ל'גרדיאן'. "התרחצתי בשירותים ציבוריים וישנתי בפארק. הייתי קם בארבע בבוקר, ואם היה לי כסף לכרטיס אוטובוס הייתי עולה על אוטובוס לילה וישן עליו עד הבוקר. פגשתי אדם שלפעמים הרשה לי לישון אצלו בבית, אבל הייתי צריך לחכות עד 10 או 11 בלילה כדי שיחזור, והיה קר מאוד. גם בסיירה לאון יש לנו קור, אבל זה לא כמו הקור של אנגליה. בחלק מהימים לא חשבתי שאוכל לשרוד, וחשבתי פשוט להתאבד". עוד סיפר כי כשקיבץ מספיק כסף היה רוכש משככי כאבים ובולע ארבעה או חמישה כדורים בו בזמן, בתקווה לשים קץ לחייו. גם זה לא הצליח.
בנקודה הזו, נקודת השפל הגדולה בחייו של ג'ימי ת'ורונקה, הוא גילה לפתע שיש גם טוב בעולם. והטוב הזה הציל אותו ממוות בטוח ברחובות הקרים של לונדון.
זה קרה בזכות 'גרדיאן', שפרסמו מוקדם יותר החודש כתבה שהביאה את סיפורו של האצן מוכה הטרגדיות. תוך מספר דקות, הוצף כלי התקשורת הבריטי בשלל בקשות של אזרחים שמעוניינים לעזור לת'ורונקה. אחד הציע בגדים ואוכל, אחר הציע את הספה שלו, זוג מאדינברו הציעו מגורים בקרבת מסלול ריצה, זוג אחר הציע דירת נופש, ומעל כולם היה סטודנט מאוניברסיטת קיימבריג', שפתח באתר למימון ההמונים 'Gofundme' פרויקט תמיכה באצן הסימפתי. העמוד עלה לאוויר ב-6 במרץ, וגייס תוך יומיים 20 אלף ליש"ט. מאז גויסו עוד כ-10,000 ליש"ט - מבריטניה, איסלנד, קניה, אקוודור, ארגנטינה, ארצות הברית, ניו זילנד ושלל יעדים אחרים בגלובוס - והכסף אמור לעבור במלואו לג'ימי ת'ורונקה, על מנת שיוכל להמשיך באימוניו, בין אם בבריטניה, או בביתו.
"אני נרגש ומאושר", אמר ל'גרדיאן'. "עכשיו אולי אוכל להגשים את החלום שלי ולהפוך לספרינטר מהטופ העולמי. תודה רבה לכל מי שעזר לי והציע לתרום כסף, אוכל, מקום לישון או להתאמן. נדהמתי כשאנשים מכל העולם הציעו לעזור לי, ואני לא יודע איך להודות לכולם. אם אצליח בחיי כאצן, התכנית שלי היא לחזור לסיירה לאון ולעזור למחוסרי בית. אני יודע כמה סבל יש כשאתה הומלס. בשבוע שעבר לא היתה לי תקווה, אבל עכשיו אולי אוכל לעשות את זה". אבל לא הכל היה ורוד: מספר שעות אחרי פרסום סיפורו ב'גרדיאן', ת'ורונקה נעצר בדרום לונדון בחשד שהוא נושא, משתמש או סוחר בסמים. האצן הצעיר טען שמעולם לא נגע בסמים או באלכוהול, ובחיפוש שעבר אכן נמצא נקי, אולם בשלב הזה הבינו השוטרים שהוויזה שלו הסתיימה לפני מספר חודשים, ושלחו אותו למתקן כליאה. גם שם התמיכה בת'ורונקה היתה לא פחות ממרגשת: גדודי אנשים הופיעו עם אוכל, בגדים ושלטי תמיכה.
הוא שוחרר כעבור 27 שעות, ואמר ל'גרדיאן': "אני מאושר להיות שוב חופשי. בהתחלה אמרו לי שישלחו אותי לסיירה לאון, ובכיתי ובכיתי. פחדתי מאוד". כפי שאמר במספר ראיונות, אין לו כל סיבה לשוב הביתה: כל משפחתו - משפחותיו - מתו, המדינה שרויה בצרות קיומיות מאיימות מתמיד, ואם ברצונו להפוך, כדבריו, לאחד הספרינטרים הטובים בעולם, סיירה לאון ככל הנראה לא תהיה קרקע מתאימה לקפוץ ממנה אל המטרה שסימן. אבל מעתה והלאה, העניינים לא תלויים בג'ימי ת'ורונקה; הם תלויים במשרד הפנים הבריטי, שיכריע האם להכיר בו כפליט ולהקנות לו מפלט מדיני, או לשלוח אותו בחזרה לאבדון.
התמיכה הציבורית אמנם גדולה, אך לא בטוח שתספיק. לי ג'ספר, מייסד "התנועה נגד שנאת זרים" בבריטניה, אמר שמשרד הפנים הבריטי צריך לקבל את המקרה של ת'ורונקה כיוצא מן הכלל: "הוא אתלט מוכשר מאוד עם פוטנציאל גדול שידע יותר טרגדיות ושכול בחייו הצעירים משמרביתנו נדע כל החיים. עכשיו, כשאיבד את הכל, הוא מבקש הזדמנות להתאמן ולמצות את הפוטנציאל שלו. זה עצוב שכשמדברים על מקרה בודד שכזה מבקרי ההגירה מדברים על מדרון חלקלק. זהו לא המקרה. מדובר פה על לתת צ'אנס לאדם אחד".
באופן לא לגמרי ברור, מרבית הביקורות כנגד ת'ורונקה היו דווקא מבית: ג'וזף אניאנדה, מבכירי הוועד האולימפי בסיירה לאון, אמר לרדיו של ה-BBC שג'ימי "הסתלק בחשאי. ניסינו ליצור איתו קשר, להתקשר אליו. זה היה מביך". באותו ראיון אף הביע ספק גדול בנוגע לאמיתות דבריו של האצן הצעיר, בפרט בנוגע למות משפחתו. לטענת אניאנדה, משפחתו של ג'ימי ת'ורונקה כלל לא מתה מאבולה, ואולי מרביתה בעצם בחיים. "שני אנשי ועד אולימפי אמרו לי שני דברים שונים", אמר ת'ורונקה ל'גרדיאן'. "אם יוכח שאמי המאמצת בחיים ומסוגלת להמשיך לתמוך בי זה יהיה טוב מאוד. אשמח מאוד לדבר איתה שוב, אבל נאמר לי שהיא מתה ושלא נותרה לי משפחה. אם אחזור הביתה, לא יהיה מי שיעזור לי. אם ימצאו את האמא המאמצת שלי ויביאו אותי אלי אשמח מאוד, אבל אני חושב שיש אנשים שמנסים להרוס אותי. אם ג'וזף אניאנדה אומר שהמשפחה שלי בחיים, איפה הם?" התשובה לסימן השאלה הזה היא אותה תשובה שג'ימי ת'ורונקה שמע קודם לכן: שמשפחתו המאמצת כן מתה, וחותמת סופית לכך הגיעה בדמות תעודת הפטירה של אימו שפורסמה בתקשורת הבריטית.
אז מה הלאה? ובכן, כ-75 אלף איש (ביניהם מפורסמים כראסל בראנד ודוגמנית העל לילי קול) חתמו על עצומה להשאיר את ת'ורונקה בבריטניה ולאפשר לו להתאמן באנגליה, כשהאלטרנטיבה נראית עגומה למדי. אחד מחבריו אמר לאחרונה ל'גרדיאן': "כולם אוהבים פה את ג'ימי, אבל המצב בפריטאון נהיה מאוד קשה מאז פריצת האבולה. המצב בכפר של ג'ימי ומסביב לו מסובך מאוד. אנשים פשוט מתים ברחובות, זה איום ונורא. המגפה עדיין לא הסתיימה".
ובתוך כל הפלונטר הזה נמצא בחור צעיר שיחגוג בעוד חודשיים וחצי את יום הולדתו ה-21, בחור צעיר שידע כל כך הרבה רע ורוע, וכעת רק מחפש להיאחז בקצת טוב. "אם לא הייתי מגיע למשחקי חבר העמים, כנראה שהייתי מת מאבולה כמו יתר משפחתי", אמר ל'גרדיאן'. "אני מאמין שנועדתי לשרוד כדי שאצליח להגשים את החלום שלי: להיות הספרינטר הכי טוב בעולם".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il