דראפט 2014 היה מאוד מבטיח, ודובר עליו כדראפט חזק. הציפיות היו בשמיים, וזה גם מסביר את האכזבה המסוימת שיש לגביו העונה, הנובעת בעיקר מחצי ראשון חלש והמון פציעות. לאחרונה, דווקא כשהם אמורים להיתקל בקיר הרוקיס העומס שנותן את אותותיו וגורם לירידה ביכולת חלק משחקני המחזור פורחים.
יחסית למחזור הרוקיס של 2013 המחזור הנוכחי מראה יותר פוטנציאל, ובאותה נשימה נוסיף שהפוטנציאל לא ממש מומש. רק לצרכי הבהרה, מחזור הרוקיס כולל את כל השחקנים בעונת הרוקיס שלהם, לא רק אלו שנבחרו בדראפט האחרון. מחזור 2014 כולל למשל גם את נרלנס נואל וניקולה מירוטיץ' שנבחרו בדראפטים קודמים, אבל לא שיחקו בליגה לפני העונה הנוכחית.
כדי לקבל פרספקטיבה מסוימת לגבי איכותו של מחזור 2014, לא נסקור כאן את מחזורי הדראפט הגדולים או הגרועים אלא רק נציין מה עלה בבציר 2013. ובכן, בזיכרון הקולקטיבי מחזור 2013 מסומן כאכזבה. ככה זה כשהבחירה הראשונה בדראפט לא מוצאת את מקומה בליגה. גם הוויתור של פילדלפיה על רוקי העונה רק חצי עונה אחרי שזכה בתואר, בתמורה לבחירת דראפט, זה לא משהו שקורה כל שנה. זה יותר פילדלפיה מקרטר-וויליאמס, אבל כנראה שגם בפילי חושבים שקרטר-וויליאמס זכה בתואר בעיקר בגלל מחזור חלש. יחד איתו בחמישייה היו ויקטור אולדיפו, טריי ברק, טים הארדוויי ג'וניור ומייסון פלאמלי. אף אחד מהם לא נתן לו פייט על רוקי העונה.
אולדיפו מתחיל לגלות סימנים של גארד מוביל בליגה, אבל השאר נחמדים ותו לא. יאניס אנטטוקנמפו ממילווקי, שהיום מסומן כשחקן הכי טוב שיצא מדראפט 2013, היה בעונת הרוקי שחקן פושר בקבוצה רעה. רודי גובר שפורץ השנה במרכז הרחבה של יוטה לא קיבל מספיק דקות. הגם שמסתמן שיש לא מעט שחקנים ממחזור 2013 שיהפכו לשחקנים קבועים בליגה, הצמרת די דלילה, וזה מרמז על האיכות של כל המחזור. כמו מחזור 2013, גם מחזור 2014 דליל בצמרת, והפציעות הפכו אותו לדליל יותר. ציפו לשחקנים איכותיים שיותירו חותם כבר בעונתם הראשונה, אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד.
אופס: כספי ברשימת המהלכים הטיפשיים של השבוע ב-NBA
מי שרטט את המהלך ששלח את המשחק בין הקאבס לספרס להארכה?
ווסטברוק בוער, אבל אנתוני דייויס נותן לו פייט רציני: מדור המניות
אנדרו וויגינס כנראה יהיה רוקי העונה, כיוון שהוא הכי מבטיח והכי נוצץ יחסית לשאר החבר'ה ממחזורו. וזה היה צפוי. הפציעה של ג'בארי פארקר מאכזבת בעיקר בגלל שהוא היה אמור לתת פה פייט רציני. העובדה שמילווקי מדורגת שישית במזרח הייתה אמורה לעזור לו. נרלנס נואל רושם מספרים הגנתיים מדהימים בחודשיים האחרונים, אבל בפילדלפיה הוא כמו עץ נופל שאין מי שישמע. מירוטיץ' יוצא לאור, אבל זה קורה רק אחרי שלתיבודו לא נשארים שחקנים. פייטון מראה המון פוטנציאל באורלנדו.
בניגוד לדלילות בצמרת, יש עומק יחסי שאפשר לראות כבר בעונה הנוכחית. הרבה בחירות נמוכות מקבלות דקות משמעותיות והפכו לחלק מהרוטציה. הדוגמאות הבולטות: ג'ורדן קלרקסון הוא הרכז הפותח של הלייקרס ממעמקי הבחירה ה-46. מיטש מקגארי מהת'אנדר ושבאז נאפייר ממיאמי שנבחרו בעשירייה השלישית רושמים דקות משמעותיות בקבוצות שלהם.
בשורה התחתונה, מדובר במחזור יותר אפור ממה שחשבו שהוא יהיה. הרבה שחקני חמישייה ורוטציה, פחות כוכבים. הכוכב הגדול של המחזור יהיה כנראה אנדרו וויגינס. אלפריד פייטון וזאק לאבין יכולים להיות אולסטארים אם יעבדו נכון ויפתחו את המשחק שלהם. יש בדראפט מספר לא מבוטל של ילדים שעדיין צריכים זמן להתבשל כמו דנטה אקסום, ארון גורדון ונואה וונלה. יהיה מעניין לראות איך פארקר, אמביד ורנדל יחזרו מהפציעות שלהם. אם יש משהו ששחקני 2014 יכולים ללמוד משחקני 2013 הוא שעונת הרוקי חשובה, אבל העונה השנייה, וההתאמות שעושים בקיץ, חשובים יותר.
הנה חלוקת הפרסים האלטרנטיביים של מחזור הרוקיס 2014, נתחיל עם שלושת הבולטים ונמשיך לאחרים.
הכי מרשים: אנדרו וויגינס
קשה לקחת מוויגינס את הקטגוריה הזו. הבחירה מספר 1 בדראפט מוכיחה שההחלטה של קליבלנד לבחור אותו הייתה נכונה. ההחלטה לסחור בו? זה כבר עניין אחר. וויגינס בשל יותר התקפית ממה שציפו. הוא קולע 15.7 נקודות למשחק, ועושה את זה בכמעט 44%. הוא מגיע לקו 4.6 פעמים במשחק, והסתגל למשחק הפיזי של ה-NBA. חודש ינואר היה החודש הכי מוצלח שלו. הוא קלע 19.8 נקודות ב-47% מהשדה. אחרי זה באה ירידה קטנה שקשורה בעיקר לחזרה של קווין מרטין. מרטין הזיז את וויגינס מה-2 ל-3, ולוקח ממנו לא מעט זריקות. מינסוטה צריכה למצוא דרך להיפטר ממרטין שלא נמצא בתכניות שלה לעתיד, ולפנות לוויגינס ולזאק לאבין, אליו תיכף נגיע, את הדרך.
מבחינת ההגנה, הצפי היה שוויגינס יהיה שומר-על. הוא שומר על הכוכבים של היריבה, ורשם הופעות הגנתיות מרשימות נגד ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן. כשמודדים הגנה בסטטיסטיקה מתקדמת, המספרים פחות טובים מהרושם שנוצר באותם משחקים, אבל זה בעיקר שייך לעובדה שמינסוטה קבוצת הגנה רעה. וויגינס יהיה סטופר הגנתי מהרמה הגבוהה ביותר.
הכי מסיבה מפוספסת: נרלנס נואל
כשנרלנס נואל נבחר בדראפט על ידי ניו אורלינס, הוא חלם על בלוק פארטי עם אנתוני דייויס. לצערנו זה יישאר חלום לא ממומש. נואל הוגדר כסנטר הגנתי כשיצא לדראפט, והוא מקיים בפילדלפיה את כל מה שהבטיח. הממוצעים העונתיים שלו מראים 1.9 חסימות ו-1.8 חטיפות, אבל כמו וויגינס, גם נואל השתפר ככל שהעונה התקדמה. מאז האולסטאר נואל עומד על ממוצעים של 2.8 חסימות ו-2.8 חטיפות (היו לו 19 חטיפות בארבעת המשחקים האחרונים עד הלילה מול סקרמנטו). רק לחשוב איזה טרור הגנתי הוא ואנתוני דייויס היו יכולים לעשות ביחד. בצד ההתקפי נואל התחיל גרוע, אבל השתפר ומראה פוטנציאל. 44% מהשדה, 60% מהקו. זה פחות רע ממה שחשבו שהוא ייתן, ובסופו של דבר הוא יישפט על היכולת ההגנתית יותר מאשר על היכולת ההתקפית. נואל נותן פייט במאבק על רוקי העונה, במיוחד אם ימשיך ביכולת שלו מאז האולסטאר. לא בטוח שהוא רוצה לזכות אחרי מה שקרה לקרטר-וויליאמס (ואולי דווקא כן).
הכי טוני קוקוץ': ניקולה מירוטיץ'
קרואטיה, מונטנגרו, בשביל האמריקאים אין הבדל. המוצא, הקבוצה, הגובה והיכולת לקלוע משלוש זה מספיק עבורם בשביל להשוות את מירוטיץ' לקוקוץ' עוד לפני שנחת בליגה, ולאחרונה נדרש לכך אתר בליצ'ר ריפורט. מירוטיץ' מוכיח שהוא שחקן NBA לגיטימי, בעיקר בחודש האחרון. תיבודו מתעקש לא להשתמש במירוטיץ' אלא אם אין לו שום ברירה אחרת. כל זמן שגאסול, נואה וגיבסון בריאים, מירוטיץ' רואה מעט דקות. עכשיו, כשגיבסון מושבת תקופה ארוכה, מירוטיץ' מקבל דקות משמעותיות, ובלי רוז ובאטלר הפצועים הוא לוקח על עצמו נטל גדול בהתקפה.
הממוצעים השנתיים שלו עומדים על 8.6 נקודות ו-4.7 ריבאונדים. אין לו את המסירה של קוקוץ', ואם ישתפר בתחום יהפוך למפחיד. במרץ (שבעה משחקים, לא כולל הלילה מול שארלוט) הוא רשם 20.1 נקודות ו-8.6 ריבאונדים. כלומר, זה רק עניין של דקות. כשהוא עובד, יש תוצרת. אבל העובדה שמירוטיץ' משחק בקבוצה שרצה לפלייאוף פוגעת בו במרוץ לרוקי העונה. אם היה משחק בקבוצת תחתית היה מקבל יותר דקות כבר מפתיחת העונה, והיה מאיים יותר על תואר רוקי העונה.
הכי מטביע: זאק לאבין
לאבין בא, לאבין הטביע, לאבין ניצח. למרות שהמתחרים לא תפקדו, ההופעה של לאבין בתחרות ההטבעות באולסטאר הייתה פנומנלית. הוא מתנתק מהקרקע בקלילות כאילו זה עניין של מה בכך. בכדורסל אמיתי לאבין קיבל הזדמנות כשרוביו היה פצוע. אין ספק שיש בו מעבר לאתלט, אבל יש עוד המון תחומים לשפר: קליעה, ניהול משחק, הגנה. בקיצור, בינתיים הוא יותר אתלט מרשים למדי מאשר כדורסלן שלם למדי, כך שמחכה לו הרבה עבודה.
הכי חסר: ג'בארי פארקר
מילווקי מריצה הרכב צעיר ומבטיח. פארקר אמור היה להיות החתיכה המרכזית בהרכב הזה. הוא גם היה אמור להיות מועמד ראשי לרוקי העונה. נקווה שיצליח לחזור לעצמו בעונה הבאה.
הכי גרג אודן: ג'וליוס רנדל וג'ואל אמביד
דווקא על התואר הכי פחות נחשק, יש שני מתמודדים ואין הכרעה. ג'ואל אמביד מגיע עם נתונים פיזיים דומים לאודן ואותו חשש לגבי פציעות. ג'וליוס רנדל סיים את העונה בפציעה במשחק הראשון שלו ב-NBA. אמביד ייחשב לרוקיס בעונה הבאה.
הכי נעלם: נואה וונלה
וונלה דובר כבחירת טופ 4, והידרדר עד לבחירה התשיעית של שארלוט. הוא נעלם על הספסל של סטיב קליפורד, והגם שיש להורנטס חור עצום בעמדה, וונלה כמעט לא זוכה לדקות משחק.
הכי לא פליקן: אלפריד פייטון
כבר דרכנו לשקנאים על היבלות, אז נזכיר שגם אלפריד פייטון נבחר בבחירה שלהם, בחירה שעברה בטרייד על ג'רו הולידיי. פייטון מראה ניצוצות של רכז גדול. הוא שומר מעולה. נכון, הוא צריך לשפר לא מעט את הקליעה לא מאיים בכלל משלוש, וכשמאיים זה 16% מהשדה עד כה העונה וגם להוריד את כמות האיבודים, אבל אורלנדו זה המקום הנכון לעשות את זה.
הכי אוהב את בלאט: יוסוף נורקיץ'
נורקיץ' הראה כל כך הרבה פוטנציאל בדנבר בתחילת העונה, שזה גרם לנאגטס לשלוח את טימופיי מוזגוב לקליבלנד. מוזגוב הפך למשמעותי אצל בלאט, וחסרונו פינה לבוסני בן ה-20 את הבמה ומאז, נורקיץ' לא מאכזב. נראה שבדנבר מצאו את סנטר העתיד שלהם.
הכי ירוק: מרכוס סמארט
סמארט שומר מצוין, הוא קיבל הזדמנות בבוסטון אחרי שרונדו עבר לדאלאס, אבל עדיין לא בשל. הקליעה לא מספקת, וגם ניהול המשחק.
הכי שכפול: מיטש מקגארי
שלושתם לבנים, שלושתם באזור ה-2.10, שלושתם 115 ק"ג, שלושתם מרביצים, ושלושתם משחקים באוקלהומה סיטי. כדי שנוכל להבדיל ביניהם ניק קוליסון גידל זקן צרפתי, סטיבן אדאמס שפם, ומיטש מקגארי נותר עם פרצוף חלק.
