פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        קורס מאמנים: הביקורת על פאקו ואלישע לוי מסמלת את מעמד המאמן בליגה

        למה מאשימים רק את פאקו על היכולת של מכבי תל אביב? למה האכזבה מבאר שבע היא רק אחריותו של אלישע לוי? פז חסדאי לא מתפלא שבליגה שבה המאמן הוא רק פלסטר, הכוכבים תמיד נשארים נקיים

        חיים סילבס מאמן הפועל רעננה (קובי אליהו)
        ההוכחה עד כמה בישראל העניין המקצועי הוא משני, ועד כמה משמעותי האפקט הפסיכולוגי. המאמן סילבס, שפוטר, חזר ועשה מהפך (צילום: קובי אליהו)

        אפקט חילופי המאמנים בכדורגל הוא עניין מורכב ומסתורי, מלא באירוניה, לפעמים תמוה. מנחם קורצקי, למשל, המאמן שפוטר מבית"ר ירושלים בגלל שעשה עבודה רעה, כמה שבועות לאחר מכן נקרא להפועל פתח תקוה בתקווה שיציל אותה, וזה התקבל כמהלך הגיוני, מובן מאליו. במקום קורצקי בית"ר לא הביאה את קאפלו, אלא את גיא לוי, מאמן שזה עתה פוטר מסכנין בגלל שורת אכזבות, וגם זה הגיוני, ברור, כולם מאמינים שלמאמן המאכזב מסכנין יש סיכוי ריאלי להחזיר את החיים לבית"ר. כמובן שיש גם את אלי כהן מסכנין ואלי כהן מהפועל תל אביב, שניהם לא פתחו את העונה כי נתפסו על ידי 14 מנהלים כלא רלוונטיים, ופתאום צמד הארכאים/טרחנים/מיושנים, דווקא הם, שאף אחד לא רצה בקיץ, מביאים עמם "הרבה חוכמה וניסיון", הופכים למושיעים ואמורים להוציא את הקבוצות שלהם מהבוץ.

        טל בנין, עוד מאמן שאף קבוצה לא רצתה, אמור להציל את הפועל חיפה. על הפארסה של הפועל רעננה כבר אין מה להגיד, על חיים סילבס שפוטר ואז מונה מחדש כדי לחלץ את הקבוצה מהזעזוע שעברה מהפיטורים שלו עצמו, ועושה זאת בהצלחה מדהימה. אי אפשר להסביר את זה, חוץ מאשר להניח עד כמה בישראל העניין המקצועי הוא משני, ועד כמה משמעותי האפקט הפסיכולוגי. כי כשבית"ר ירושלים והפועל פתח תקוה ממנות את גיא לוי וקורצקי, שפוטרו כמה שבועות לפני כן, הן בעצם מודות שהצלחה וכישלון הן עניין מקרי, וזהות המאמן היא אלמנט משני.

        מאמן בית"ר ירושלים, גיא לוי (ברני ארדוב)
        כשבית"ר ממנה מאמן שלא מזמן פוטר, גם היא למעשה מודה שהצלחה וכישלון זה עניין מקרי. גיא לוי (צילום: קובי אליהו)

        נקודת המוצא היא שמינוי מאמן חדש - גם אם במשרתו האחרונה הוא כשל כישלון חרוץ - יביא לשיקום רגעי. אף בעלים לא בונה על שינוי יסודי, על דרך חדשה, על ראייה לטווח ארוך, על תיקון עמוק של הכשלים או על בניית בסיס לעתיד הרחוק. קבוצות מחליפות מאמן כדי להזרים דם חדש, גם אם הוכח שזה דם מפוקפק. כל השמות שהוזכרו פה הם אנשי מקצוע ראויים, אבל הם רק פלסטר. הקבוצות לא מנסות לבנות בסיס מקצועי בריא, אלא מחפשות שיקוי פלא מהיר - את אותו אפקט פסיכולוגי מפורסם, שכבר הפך למיתוס.

        וזה עובד. אומנם הסטטיסטיקה מראה שההשפעה זמנית בלבד, אבל חשוב להתעכב על אותה מוטיבציה שחוזרת באורח פלא. אי אפשר שלא לתהות: איך פתאום היא חוזרת, ולמה היא אבדה מלכתחילה? למה שחקנים שלפני שבוע נראו כבויים ואפאתיים, פתאום נלחמים כמו אריות תחת המאמן החדש? התשובה ברורה, אבל היא לא מספקת, ולא מקובלת. למה? למה עם המאמן הקודם הם היו פחות נחושים? איפה המחויבות לקבוצה, לקהל, שלא לומר לבעל הבית שמשלם להם? איפה המחויבות שלהם למקצוע? למה הם הרשו לעצמם להוריד את הראש, להוריד הילוך, למה הם חיכו שיגיע מאמן חדש כדי להתעורר? איזה מין חוסר מקצוענות זה? הרי זה מקומם.

        מאמן מכבי תל אביב, פאקו אייסטרן (ג'יני)
        למה השחקנים שלו לא פוגעים? עד מתי זה האחריות שלו, וממתי שלהם? פאקו (צילום: ברני ארדוב)

        הקלישאה מעולם הספורט טוענת שאי אפשר להחליף קבוצה שלמה, יותר זול להחליף את המאמן, ונדמה שהשחקנים מנצלים את זה. הכל נופל על המאמן. זה מוזר שהכל נופל על המאמן, כי כאמור, בארץ מינוי מאמן ובחירתו היא עניין מקרי, לא רציני, רק הימור מהול בתקווה שדברים יתחברו. ועדיין, בשבועות האחרונים פאקו ואלישע לוי הם ההוכחה שגם כשהכוכבים הכי גדולים מקרטעים, רק המאמנים סופגים את האש ואת הכעס, ולא כל כך ברור למה.

        פאקו, למשל, פותח בהרכב עם חצי מהרכב הנבחרת. ברור שהביקורת עליו היא בגלל שיש לו כל כך הרבה שחקנים בכירים והוא לא מצליח לחבר אותם לקבוצה מרשימה, אבל אף אחד לא מדבר, למשל, על טל בן חיים. איפה הוא? למה הוא לא מצליח לעבור שחקן? למה הוא לא מתבגר, מתפתח, מתחזק מנטלית? באיזה גיל הוא מקווה להתחיל להראות יציבות? ומה עם עדן בן בסט? כמה הזדמנויות הוא רוצה כדי לצבור את הביטחון שהוא לא מצליח לצבור? ומה עם זהבי ואיבודי הכדור? מה עם אלברמן וראדי הלא יציבים? ברור שאם כל כך הרבה שחקנים לא בכושר זו אחריות המאמן, אבל איפה האחריות של השחקנים? הרי מדובר בכדורגל, ולא הציבו אותם בהגנה. אז שירוצו, שיבעטו, שישעטו קדימה.

        במקרה של פאקו זה באמת נוח כי הוא זר ואולי זמני ולא באמת אכפת לו מה אומרים, אבל אלישע לוי, באמת, מה רוצים ממנו? באר שבע מאכזבת, אין ספק, אבל מהצד, לפחות מבחינתי, אליניב ברדה באופן אישי מאכזב הרבה יותר מבאר שבע כקבוצה. הוא עצבני, מתבכיין, פשוט לא פוגע, אבל הביקורת עליו היא תמיד עדינה, מרומזת, כדי שלא לפגוע בכבודו. על מליקסון לא צריך להרחיב. לאור השכר שלו, הוא כנראה הפלופ הכי גדול בליגה, אבל אל תגזימו עם הביקורת, הוא היה פצוע. גם מאור בוזגלו, שנתן עונה אדירה עד לא מזמן, נראה עייף בתקופה האחרונה, והאמת, זו לא הפעם הראשונה בקריירה שלו שהוא סובל מדעיכה פתאומית בחצי השני של העונה. אבל כמובן, אלישע. הכל באשמתו.

        מאמן הפועל באר שבע, אלישע לוי (רוני לבנה)
        הביקורת של ברדה? מרומזת ועדינה? ביקורת על בוזגלו ומליקסון? בקושי נשמעת. הביקורת על אלישע? בכל כותרת (צילום: רוני לבנה)

        מדובר בשתי קבוצות צמרת, ולכן שני המאמנים יסיימו את העונה יהיו התוצאות אשר יהיו, אבל אילו היה מדובר בקבוצת תחתית, ופאקו ואלישע היו מפוטרים השבוע, סביר להניח שכל הכוכבים המקרטעים היו מקבלים זריקת מרץ בגלל "האפקט הפסיכולוגי" המנג'ס הזה. "אין ספק שזה העיר אותנו", היו אומרים השחקנים, שעדיין זקוקים לזריקת אנרגיה מלאכותית, ולא מסוגלים להתעלות מעל למצב. מרגיזה מכולן ההנחה ש"אולי השחקנים לא מתאמצים/נלחמים עבור המאמן כי הם יודעים שהוא לא יהיה פה בשנה הבאה", כאילו אין להם שום סיבה אחרת לתת מדי יום את המקסימום. ובליגה שבה השחקנים לא תמיד מתנהגים במקצוענות, זהות המאמן היא משנית.