קל להסתכל על דפי הסטטיסטיקה ולהצביע על הרבע השלישי כזה שבו פירקה מכבי תל אביב לירושלים את הצורה. הנתונים הרי חד משמעים, עם נוק אאוט 13:27 בתוך פרצוף של האדומים. אבל לא פחות מההפרש, דומה שהכדורסל שראינו בעשר הדקות הללו ממחיש את ההבדלים בין אלופת היורוליג לבין זאת שמתיימרת לאתגר אותה.
לאחר ההפסקה ראינו את שתי הקבוצות הולכות פנימה. הקבוצה של פרנקו חיפשה מצבי פוסט אפ ב-5 מתוך 6 המהלכים ההתקפיים הראשונים. בעיקר לדונטה סמית', אבל גם ניסיונות לחפש את ליאור אליהו על רנדל או במיסמאץ' מול גארד צהוב. דונטה סמית' הצליח לייצר לקבוצה שלו 4 נקודות באסיסטים בשני הפוזשנים הראשונים, אבל ההצלחה הזאת היא גם הבעיה של ירושלים. היא הופכת את הפרנצ'ייז פלייר (המאכזב) שלה לשחקן התקפה סטטי וחד ממדי, שונה כל כך מהמפלצת המרשימה בגרסתה הירוקה. גם הניסיונות ללכת לאליהו במצב נייח של אחד על אחד נידונו לכישלון. אז יכול להיות שאליהו יכול לגנוב גול מדי פעם, אבל לטווח ארוך אין לו מה למכור מול קבוצה כמו מכבי, כשהוא עומד במקום ולא נמצא בתנועה. עד שראינו מהלך שמגיע מתנועה וטיימינג, בדמות שלשה של הלפרין לאחר חסימת פלייר (חסימה לצד החלש) של דונטה סמית', המשחק כבר ברח.
בצד השני, ידע גודס בדיוק מה הוא צריך. הוא צריך ללכת על הפרצוף של ליאור אליהו. שני פוסטאפים מיידיים של רנדל (של רנדל?!) הפכו לזריקות קלות. אחר כך ניצול המיסמאץ' המובנה שבו הלפרין שומר את דווין סמית'. קבלו נתון: במהלך כל הרבע השלישי, זרקה מכבי רק 4 זריקות מחוץ לצבע. כולן היו זריקות לשלוש נקודות. אחת מהן הייתה הסנוקרת שהחטיף מרקיז היינס עם הבאזר של הרבע. מספרים כאלה מלמדים על רמת ביצוע ועל עליונות צהובה. הדומיננטיות הזאת הגיעה, כאמור, מיכולת להוציא לפועל בהתקפה, אבל הקרדיט הגדול באמת צריך להגיע דווקא למהלכים ההגנתיים של גודס, שהזכיר לירושלמים כמה הם לא אוהבים יריבות אירופאיות. בין אם הראתה מכבי חילופים אוטומטיים ובין אם לא, הציגה לראווה חבורה גאה, אתלטית ואגרסיבית. קרדיט גדול מגיע בעניין זה לאלכס טיוס במשחק מצוין, לרנדל (בנוהל) וכן הלאה, אבל במיוחד ליוגב אוחיון בתצוגת הגנתית לפנתאון.
דיברנו כבר בטורים קודמים על המזל הגדול של מכבי, שהצליחה להימלט בעור שיניה מכמה מהלכים שתכננה בקיץ, שאם רק היו מצליחים, היא הייתה נכשלת. למשל ההחלטה להחתים את דונטה סמית' ולהוריד את דווין סמית' לספסל. למשל ההחלטה ללכת על ג'וש דאנקן. לצהובים יש מזל גדול שהם פשוט לא הצליחו להוציא את התכניות הללו לפועל. עד כה, בכל המפגשים (החשובים) בין האחיות סמית', התעלה דונטה והאפיל על דווין. אתמול זה ממש לא היה כוחות. אחד מהם נראה בעייתי, כבד, מוגבל ושדורש תחזוקה מוגזמת. השני הוא כרגע הסמול פורוורד הטוב ביבשת. נקודה. גם בכל מאצ'אפ אחר של מכבי מול ירושלים, למעט זה של ברייסי רייט מול היינס, זה פשוט לא כוחות.
עכשיו, פחות או יותר, מגיע השלב שבו אמורים להתחיל לשפד את דני פרנקו. להסביר שהסיפור גדול עליו ושירושלים נכשלה עד כה בכל המטרות שלה. עם עובדות הרי קשה להתווכח. ירושלים נראית רע הרבה יותר מדי משחקים העונה. על הפיאסקו באירופה דיברנו כבר לא מעט. הליגה, נכון לעכשיו, לא חגיגה גדולה. ולחטוף ככה בבית זה מביש. פרנקו אמנם שלף לא מעט שפנים טקטיים מהכובע, דוגמת ההצבה של הלפרין על סמית', למשל החלפת הלואו פוסט פליי (תרגיל הפוסט אפ הקבוע) ההתקפי, הגנת ה-1-3-1 המתחלפת (למרות שכבר ראינו אותה העונה) וכן הלאה, אבל נכון לסוף חודש פברואר 2015, אי אפשר להצביע על עמוד שדרה התקפי או הגנתי של הקבוצה הזאת. קבוצה שלא מצליחה לייצר גרף שיפור. וזאת הבעיה החמורה ביותר.
מצד שני, חייבים להתבונן בסגל של פרנקו באופן מציאותי. ונתעלם לרגע משאלת חלקו של המאמן בבנייה. להפועל ירושלים יש סגל עקום. שני הזרים שמרכיבים את הקו הקדמי לא מספיק טובים וספק רב אם היו צריכים להגיע לארנה מלכתחילה; אין שחקן בעמדה 4 עם קליעה; אין רכז שני; רגע, אין גם רכז ראשון; דונטה סמית' רחוק מלהיות התאמה מושלמת לסגל שנבנה לצידו. אה, ויש את בעיית הישראלים.
נתחיל מליאור אליהו. שמענו וקראנו בשבועות האחרונים על העונה ההגנתית המרשימה של הטאלנט. האמת? זה נשמע היה כמו משאלת לב ייח"צנית עוד במקור. אבל מי יודע? אנשים משתנים לפעמים. נכון? אהה, לא נכון. אליהו נתן אמש עוד תצוגה הגנתית שרק הוא מסוגל לנפק. ההחלטה של גודס לשחק על אליהו בכוח קיבלה פוקוס גדול, ובצדק. לא בטוח שכולם שמו לב לנזקים ההגנתיים האחרים שגרם הפאוור פורוורד של פרנקו. למשל בסגירה לריבאונד. למשל בקבלת ההחלטות ההגנתית.
נמשיך מהלפרין. הנזק הכי גדול שהגארד הבכיר של ירושלים מסב לקבוצה שלו הוא הבריחה שלו מעמדת הרכז. כנראה שאנשים כבר לא זוכרים, אבל לאורך כל השנים יועד הלפרין לעמדה מספר אחת. במרוצה השנים הבינו שפוינט גארד אמיתי אין כאן, אז התפשרו על הגדרת קומבו גארד. כזה שיכול לשחק בשתי עמדות. היום, אם הרכז היחיד של ירושלים (קיצ'ן או מקי) מסופסל, האופציה הבאה בתור היא ברייסי רייט או דונטה סמית'. לא הלפרין. וזה רע לרייט, רע לסמית' ורע להפועל ירושלים.
ומכאן הכל מתנקז עכשיו לשאלת גל מקל. הפועל ירושלים צריכה אותו כמו אוויר לנשימה. הוא יפתור לה, באופן מיידי, נישות להן היא נואשת. פליימיקר. אחד ששואף לקבל החלטות כשקשה ולחוץ. אחד שאפשר להקצות לו משימות הגנתיות מורכבות, להבדיל מכאלה שאותן צריכים להחביא. נפח בחוק הרוסי. להמשיך? מכבי תל אביב, כך נראה, ממש לא בעניין. ואם היא רוצה להחתים את האיש שרוצה NBA, זה בעיקר כדי שאורי אלון לא יקבל אותו. שתי הקבוצות יודעות שלמרות פערי הרמות שניכרו אתמול, גל מקל בריא ובכושר+ החלפה מדויקת של זר בפנים = פוטנציאל לאליפות אדומה כבר השנה.