1. מכבי תל אביב הפסידה העונה 6 משחקים רשמיים. ב-4 ההפסדים ביורוליג ההפרשים עמדו, בהתאמה, על 19 (צסק"א), 10 (צדביטה), 23 (שוב צסק"א) ו-7 (פאו). ב-2 הפסדי הליגה חטפה פעמיים (30 בארנה ו-20 בדרבי). מכבי תל אביב ניצחה העונה 41 משחקים רשמיים (כולל גביע). ההגדרה המקובלת למשחק צמוד היא הפרש קטן מ-5. אם כך, עומד המאזן של אלופת היורוליג במשחקים צמודים העונה, בכל המסגרות, על 0:8 (וכן, אנחנו מודעים לכך שההפרש הסופי באתונה איננו משקף את העובדה ששם זה הלך לכאן או לכאן עד הבאזר). מצד אחד, מדובר בנתון ווינרי חריג במיוחד שמלמד על האיכויות המקצועיות והמנטליות של כל הנוגעים בדבר. מצד שני, נתון זה מלמד שהעונה הזו יכלה בשלב זה להיראות אחרת.
שבועיים וחצי לפני פתיחת השלב השני של הטופ 16, ומכבי מתקרבת לשלב ההחלטה הסופית בעניין חיזוק הקו האחורי. לכאורה, עם שורת ניצחונות מרשימה (שמתם לב שהשנה לא סופרים את מספר הניצחונות הרצופים?) וכשהיא נראית בטוחה ומלוכדת, אין סיבה לגעת במכונה מתפקדת. השאלה היא לאן מכוונת העונה מכבי ואם היא מרגישה טובה מספיק בשביל להגיע לשם.
מרקיז היינס נמצא בתקופה לא רעה בכלל. בליגה. אם נתעלם מהמשחק מול חיפה, נוכל לספור להיינס 7 משחקים רצופים בספרות כפולות. בליגה. ולא נשכח את ההצגה שלו מול ריאל מדריד ביורוליג. העניין הוא שבשאר משחקי הטופ 16 הוא הרשים הרבה פחות. כרגע נראה שהרול שלו במכבי הוא של סטריק שוטר (ריאל כבר אמרנו? תוסיפו גם את אילת וירושלים בבית) בלבד. זה לא מקרי שבשלולית זרק היינס עד כה 80 שלשות אבל רק 54 זריקות ל-2 (ולא פיצה על כך במספר זריקות העונשין). ביורוליג, אגב, המצב לא שונה מהותית. האם זה סוג השחקן שמכבי צריכה כדי להשלים קו אחורי שילך עד הסוף? לא בטוח.
אה, רגע, העונה שעברה. אז תשכחו כל מה שקראתם.
2. מכבי חיפה משחקת בצלמו של המאמן שלה, רמי הדר. זה לא מקרי שהיא מובילה את השלולית בכל הקטגוריות המיליטריסטיות: ריבאונד התקפה, חטיפות ומספר עבירות שהיא מבצעת. להדר היכולת לחייל את שחקניו, תכונה שהוא מביא עמו מימי אימון הנוער ומהליגה הלאומית. הגישה שלו באה לידי ביטוי בפתרונות הגנתיים אגרסיביים (למשל מלכודות מובנות מקו הבסיס מול מצבי פוסט-אפ. למשל היכולת להפעיל את רנה רוז'ו כדי לפרק את ג'רמי פארגו) אבל גם באופן הכללי שבו ניגשים השחקנים שלו למשחק. אתמול זה הספיק, מול יריבה מנמנמת ומשועממת, לכמעט.
לא בטוח שחומר השחקנים ומשחק ההתקפה של חיפה שווים יותר מהדחה ברבע גמר הפלייאוף ובחצי גמר הגביע. כן בטוח שמינויו של הדר למאמן הקדטים הוא בשורה טובה למי שמזועזע מאיך שמגדלים אצלנו שחקנים.
3. בסוף שנות השמונים בואכה שנות התשעים של המאה הקודמת שלט וחלש צביקה שרף על הכדורסל הישראלי. מכבי תל אביב, נבחרת ישראל, יו ניים איט. ואם היה דבר שיכול היה להוציא את הרס"ר מדעתו (מלבד הכינוי רס"ר), הוא נגע לביקורת החוזרת בדבר חוסר היכולת שלו לעשות שימוש בהגנה אזורית. הנושא הפך לעניין עקרוני. הפרשנים דיברו על ההגנה האישית נטו שלו כסימפטום לקיבעון והיעדר תחכום. הוא הושווה למאמנים מתקדמים ורב גוניים יותר, דוגמת קצורין, בירנבוים וגרשון כמובן. העלו על נס את אטורה מסינה שעבר בסיום משחק אפי אחד לאזורית וסיפק ציטוט מעליב לפנתאון. וצביקה, כמו צביקה, הגן בחירוף נפש על העקרונות, הדרך ושאר הקלישאות החבוטות.
השנים חלפו והמגמות כאן השתנו לבלי הכר. הפועל תל אביב המוערכת של ארז אדלשטיין קידשה את ההגנה האישית. הפועל תל אביב המוערכת של עודד קטש מקדשת את ההגנה האישית. ומדובר בשתיים מקבוצות ההגנה הטובות ביותר שראינו אצלנו מזה שנים ולבטח בשניים מהמאמנים הכי מוערכים ויצירתיים שהיו כאן. מאמנים שלימדו אותנו שדווקא חילופי הגנות תכופים אינם סימן ליצירתיות אלא לעצלות מחשבתית ולעיתים קרובות גם בינוניות. ושרף? שרף כבר שנים שומר כל הגנה שיש בספר.
ועדיין, לראות את אשדוד של שרף עומדת בהגנה אזורית ומנצחת את הקבוצה של קטש שדבקה בהגנה האישית שלה, זה טוויסט בעלילה. בטח אם נזכור שאחד מהם פקפק פעם פומבית במידת הבנת הכדורסל של השני.
בכל מקרה, אם אנחנו צריכים לקחת משהו מההפסד הביתי של הפועל, ברמת הכדורסל שלנו, הוא לא נוגע בהכרח במשחק ההגנה. הוא מתקשר יותר לבעיות ההתקפיות של הקבוצות שלנו מול הגנה אזורית. ראו לצורך העניין גם את ההתקפה התקועה של הפועל ירושלים מול האזורית של ראשון לציון ושרון דרוקר, שכבר כמעט 5 דקות לא התבכיין על התקציב שלו.
