פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ושוב, בלב המהומה, אברהם: על הערב הסוער של גרנט וגאנה

        מסביבו אוהדים מתפרעים, מסוק גרוטסקי, משחק שפוצץ, ועדיין הוא משתלב בטבעיות בנוף, בנון שלאנט, כמו זיקית. לרגל יום הולדתו ה-60, פז חסדאי מסכם את הערב הסוער של אברהם גרנט באליפות אפריקה, שמסמל את קסמו הייחודי

        אברהם גרנט ושחקני נבחרת גאנה חוגגים (רויטרס)
        בכל מקום, תמיד בפריים, כמו פעם. גרנט (צילום: רויטרס)

        כשמדברים על אברהם גרנט בחיוך נוהגים להזכיר את הסרט "זליג" של וודי אלן, על אותו לאונרד זליג שמשתלב בצורה מושלמת בכל סביבה שבה הוא נמצא. כשמדברים על אברהם גרנט באיבה מכנים אותו זיקית, שגם היא משתלבת בצורה מושלמת בכל סביבה שהיא נמצאת, אבל במקרה הזה אין הכוונה למחמאה אלא לכינוי גנאי, מאחר שלא מיוחסים לגרנט איזשהם כישורים מקצועיים או איכויות כמאמן כדורגל, אלא יותר טבע אנושי ייחודי שכאילו חזק ממנו. העובדה שבשנים האחרונות הוא הוזכר כמועמד לכל משרת אימון שהתפנתה ברחבי העולם הפכה אותו כבר לבדיחה, למעין סותם חורים אולטימטיבי, כשנקודת המוצא היא שהוא יוכל להתאים את עצמו לכל סיטואציה. שמו כבר הולך לפניו, כמו מאמן עם כוחות על, שססמתו היא "בכל מקום מבולבל וחסר אונים שבו יידרש איש מקצוע עם כישורים מיוחדים למשימות מיוחדות - שם אהיה, או לפחות לשם אהיה מועמד".

        ואכן, העובדה ששמו נישא בכל מקום הפכה אותו גם לסוג של פורסט גאמפ, שנמצא בכל פינה, בכל טורניר, מקושר לכל התאחדות ולכל קבוצה, או לפחות יוצר את הרושם שאלה הם פני הדברים. בשלב הזה כבר היינו אמורים להתרגל לתופעה, אבל גם המוניטין הזה - של אדם שבכל מקום, שמצליח לדחוף את עצמו לכל מיקרופון ועדשה, אם תרצו הלירן-חולצה-אפורה של המאמנים - גם זה לא יכול היה להכין את חובבי הכדורגל לאירועי אתמול (חמישי), כשהפורסט גאמפיות הזאת שברה שיאים, כאשר גרנט כיכב באחד ממשחקי הכדורגל הסוערים של השנה. אי אפשר היה שלא להידהם איך הוא שוב מצא את עצמו בלב העניינים, במקום הנכון במרכז הפריים, במשחק שהסעיר חובבי כדורגל בכל העולם. איך זה שוב קרה לו, איך על רקע התפאורה המופרעת של חצי גמר אליפות אפריקה שנערך בגיניאה המשוונית וזה עתה פוצץ, מתנוסס לו פרצופו של לא אחר מאשר אותו זליג, לירן, פורסט, הלא הוא אברהם שלנו, והוא כולו רציני, ממוקד משימה, כאילו הוא ואנחנו לא אמורים להשתאות מעצם נוכחותו במאורע המופרע הזה.

        מסוק מעל האצטדיון במשחק בין גאנה לגינאה המשוונית (רויטרס)
        כאילו במאי קולנוע הוסיף במלאכותיות את המסוק בשביל להפוך את הסצינה למופרעת במיוחד. החיים של אברם (צילום: רויטרס)

        לא נעים להתייחס בגיחוך לאירוע כל כך אלים ומסוכן במגרש כדורגל, אבל קשה להימנע מזה. בכל זאת, הקסם האמיתי של אליפות אפריקה הוא לאו דווקא הכדורגל עצמו, אלא הטעמים המיוחדים של הטורניר. ספק אם במקום אחר אפשר היה לראות מסוק (!) שמעופף לו כל כך קרוב למגרש, קסדות כל כך מוזרות על ראשם של אנשי הביטחון, לגלות שבין הדברים שנזרקו למגרש היו צלחות חרסינה, או בכלל, להיזכר שבמשחק הופיעה גיניאה המשוונית, זו שאירחה את הטורניר כמעט ברגע האחרון כי מרוקו סירבה לארח מחשש לאבולה, ואותה גיניאה המשוונית עלתה לחצי הגמר בצורה מגוחכת אחרי שערוריית שיפוט מוזרה וחשודה, שבעקבותיה השופט הורחק לחצי שנה במעין משפט שדה פומבי, ולמרבה האירוניה אותם אוהדים של גיניאה המשוונית התחילו להתפרע בגלל שהרגישו שהפעם השופט מקפח אותם.

        כמובן שהעובדה שהמשחק משודר ביורוספורט רק מגבירה את המימד האקזוטי של המשחק, כשהשדר מתאר במבטא בריטי את המתרחש בקולוניה, והשידור מתעכב בגלל תחרות סקי אלפיני, והפער בין אירופה לאפריקה מעולם לא נראה גדול יותר. וגם השדר מודה ש"תמיד קורים דברים מוזרים בטורניר הזה", אבל מוסיף שמעולם לא ראה פארסה כזאת. ואז, בסיטואציה המורכבת הזאת, בלב המהומה, בחולצת פסים כחולה, עומד לו אברם. הקוסם ממלאבס. עומד עם ידיים על המותניים, כמו פעם, בימיו במושבה. המום, נסער, מדבר עם השופט, נדחף לשיחות עם המשקיף, תמיד ברקע. ומסביבו מהומת עולם. כאילו הנוכחות של גרנט כופה על האירועים להפוך להיסטוריים.

        כוחות שיטור סביב שחקני נבחרת גאנה (רויטרס)
        למה לא מדברים על ההצלחה על המגרש? גאנה (צילום: רויטרס)

        ושוב, ההשתלבות שלו בסיטואציה כל כך טבעית. הוא שוב כובש את השחקנים, מצחיק את העיתונאים, מפעיל לחץ על השופטים. עולה שלב בדקה ה-90, בפוקס, מציל את עורו בשנייה האחרונה, מפתח מיתוס על "חולצת המזל" שלו, הכל כרגיל. השחקנים רוקדים לידו בחדר ההלבשה, והוא מסתכל עליהם בחיוך, כמו אבא. כאילו הוא היה שם כל חייו, מביט בהם בגאווה, איך הוא גידל את הילדים האלה, "השחקנים שלי", אותם פגש לפני מספר חודשים לראשונה. פתאום נראה שתפור עליו לאמן נבחרת אפריקאית, שזה הג'וב האידיאלי עבורו, להיות הגביר שמגיע למקום במצוקה, ועושה סדר. ומה טוב יותר עבורו מטורניר נוקאאוט, שם יש לו את כל הצידוקים להעלות את ההרכב הנסוג הכל כך אהוב עליו.

        ולמען האמת, העובדה שיש אנשים שמתעסקים במסביב עושה עוול לגרנט. למה לא מדברים על ההצלחה על המגרש. למה לא מחמיאים להעפלה לגמר אליפות אפריקה, ללא ספק טורניר קשה ומורכב, ועוד מבית המוות. למה לא מדברים על שני 0:3 רצופים בשלב הנוקאאוט, אחד מהם מול המארחת. למה לא מדברים על ההגנה שהשתפרה, על השערים היפים, על העמידה באתגר, על העובדה שהוא שוב רחוק משחק אחד מתואר יוקרתי. למה שוב עושים לו את זה. עד מתי תזכירו לו את צ'לסי ואברמוביץ'. ביום הולדתו ה-60, כשהוא מוסיף עוד הישג נהדר לרזומה נהדר, נזכרים בצרות העין הישראלית, בקושי לפרגן לכולם (ד"ש מבלאט), ושוב עולה השאלה – למה השיח עליו הוא לא מקצועי נטו?

        מאמן נבחרת גאנה אברהם גרנט (AP)
        כובש את הלבבות, בכל מקום שהוא מגיע אליו. גרנט (צילום: AP)

        אבל אז המצלמה שוב הולכת אחורה ומעניקה מראה כללי של האצטדיון. מאות שוטרים מגוננים על השחקנים, ביציעים ערפל של גז מדמיע ואוהדים נסערים. כמה מטרים מעל מסתובב לו מסוק מפחיד בשמים שמעיף מאות בקבוקי פלסטיק לכל עבר, כאילו במאי קולנוע הוסיף אותו במלאכותיות על מנת ליצור סצינה גרוטסקית. השחקנים מבוהלים, השופט חסר אונים, המארגנים מבולבלים, כולם מתרוצצים על המגרש. והנה ליד, בצד, עומד, בשקט, אברם המנצח, חווה עוד יום בקריירה מיתולוגית. ברגעים כאלה קשה לדבר על כדורגל.