אטורה מסינה בראיון: "דיוויד בלאט הוא מקרה מבחן עבורי"

השמועות על כך שאיבד את חדר ההלבשה בצסק"א ("מי שאומר את זה, שיילך להזדיין"), ההפסד למכבי תל אביב ("כמו הסיהוקס בסופרבול"), העבודה ב-NBA ("פופוביץ' הכי גדול בעולם") וכמובן, מאמן קליבלנד ("מצליח מעל מה שחשבתי"). אטורה מסינה משאיר את העניבה בצד

אוהד גרינוולד
ברני ארדוב

שלוש מילים גרמו לאטורה מסינה לאבד את קור רוחו האגדי.

- מה קרה בצסק"א?

"אני לא מבין את השאלה", הנמיך מסינה את קולו. "אתה שואל מה קרה שהגענו רק לחצי הגמר? האם זה כזה אסון?".

- אתה יודע מה אנשים אמרו לאחר מכן.

"תסביר לי".

- שמסינה הגדול איבד שליטה על הקבוצה. שהשחקנים לא מחוברים. שבפעם הראשונה בקריירה איבדת את חדר ההלבשה.

"אם לא הייתה לנו תחושה של 'יחד' (Togetherness, א.ג.), וחדר הלבשה מאוחד, וקשיחות, ואחריות, אתה חושב שאחרי ההפסד למכבי, באופן שבו הפסדנו – בגלל איבוד כדור מטופש אחד, אחרי שהובלנו כמעט כל המשחק – היינו יכולים לנצח תשעה משחקים ברציפות ולקחת את אליפות רוסיה וה-VTB?".

- אבל אנשים אומרים...

"שה'אנשים' ילכו להזדיין. יש לך מוח, וכנראה שיש לך שיקול דעת. אז אני שואל אותך: אם לא היה לקבוצה את כל אלה, האם היינו יכולים לחזור אחרי ההפסד הכי מאכזב שהיה לי בכל השנים שאימנתי את צסק"א, ולנצח תשעה משחקים רצוף, כולל שישה משחקי חוץ, ולקחת שתי אליפויות? אז שה'אנשים' וההערות שלהם ילכו להזדיין. האם היה בחדר ההלבשה מישהו שלא היה שמח כי לא נתתי לו לשחק, אחרי שאמרתי לו שאני לא מרוצה מהאופן שהוא מתאמן ומשחק? בטוח. זה תמיד ככה. אי-אפשר שכולם יהיו שמחים".

- אתה מדבר על ג'רמי פארגו?

"אתה רואה, אתה קופץ למסקנות. אני לא מדבר על אף אחד. אני רק אומר: אל תגיד לי להגיב על דברי רכילות, או על ציטוטים שלא לייחוס. אם תגיד לי: 'מר טום וג'רי אמר כך וכך, מה תגובתך', אני אענה לך. אבל אתה אומר: 'אנשים אמרו'. זה קל מדי להגיד 'אנשים אמרו'. זה שיעור ראשון בעיתונות".

- אלה לא סתם רכילויות. אלה דברים שנכתבו ברוסיה והסתובבו בכל אירופה. היית בוודאי מודע לדברים האלה.

"סליחה, אולי אתה מתכוון לריאיון שאמר איזה מנהל בצסק"א (בחודש יולי האחרון אמר אנדריי ואטוטין, נשיא צסק"א, ש"מסינה נכשל שנתיים בבניית קבוצה"), שכנראה כעס בגלל ההפסד למכבי. אתה חושב שאוריד את עצמי לשם?".

20:00, ישיר באתר: גלאטסראיי - מכבי תל אביב

ג'ו אלכסנדר מתכונן: "אולי ייזרקו חפצים לפרקט"

עוד הערב ביורוליג: ריאל-ברצלונה, אולימפיאקוס-צסק"א

טוב לדעת (מקודם)

איך צפוי להיראות עתידנו בעידן הרכבים האוטונומיים?

יניב הלוי
לכתבה המלאה
" שה'אנשים' וההערות שלהם ילכו להזדיין". אטורה מסינה (צילום: מגד גוזני)

- אתה שמח מהאופן שבו הקריירה שלך בצסק"א הסתיימה?

"כבר בפברואר הודעתי להנהלה שאני מנצל את סעיף היציאה שהיה לי בחוזה".

- למה?

"תשאיר לי את זה, בבקשה. אבל כל הדברים שאמרו עליי אחר כך בראיונות הושפעו מזה. אתה לא אוהב את זה שבן הזוג שלך עוזב אותך. אתה מעדיף לעזוב אותו".

- נעלבת ממה שאמרו עליך?

"באיטלקית אומרים על חרא: 'ככל שאתה מתעסק בזה יותר, ככה זה נהיה יותר מסריח', אז בוא נעזוב את זה. לקחנו שני תארים, הפסדנו בחצי גמר היורוליג למרות ששיחקנו נהדר, חוץ מהדקות האחרונות והאיבוד האחרון בפרט, וזהו. ראית איך הסתיים הסופרבול? האם הסיהוקס לא שיחקו נהדר? הם היו רוב המשחק בעמדת ניצחון, עד לשניות האחרונות, אבל פישלו במהלך האחרון. זה מה שקרה איתנו בפיינל פור: איבדנו את הכדור, מכבי ניצחה, לא היינו שמחים והייתה תגובת-יתר שככל הנראה הוכתבה בידי גיל וחוסר ניסיון. עדיין, כל מי שהיה ברוטציה היה מספיק מקצועני עד לסיום העונה, ניצחנו את מה שהיינו צריכים והלכנו הביתה. נקודה. זה לא משנה אם הייתי שמח, עצוב, נעלב. עכשיו אני עושה משהו אחר ונהנה ממנו".

- שאלה אישית: ההפסד למכבי היה הכי קשה בקריירה שלך?

"זה לא זיכרון שמח, אבל קשה לי להפריד בין הכדורסל לחיים. הפסד או ניצחון במשחק יכולים להיות כואבים או מרגשים, אבל יש עוד הרבה דברים רציניים יותר בחיים שצריך לקחת בחשבון".

"זה לא זיכרון שמח, אבל קשה לי להפריד בין הכדורסל לחיים". מסינה עם שמיר (צילום: קובי אליהו)
אני עובד עם המאמן שאני חושב שהוא הכי גדול בעולם. זו הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה

בגיל 55 מוצא את עצמו אחד האייקונים הגדולים בתולדות היורוליג, שהוא גם אחד מארבעת המאמנים המעוטרים בתולדות הכדורסל האירופאי (ארבע אליפויות יורוליג; חולק את המקום השני ברשימת כל-הזמנים עם בוז'ידאר מאליקוביץ', אצה ניקוליץ' ופדרו פרנדיז. ז'ליקו אובראדוביץ' מוביל עם שמונה תארים) בסן אנטוניו, טקסס – אלפי קילומטרים מכור מחצבתו ביבשת הישנה. אחרי שהעביר את שנת 2012 כ"יועץ מיוחד" בצוות המקצועי של לוס אנג'לס לייקרס הציע לו בקיץ האחרון גרג פופוביץ', שנחשב למאמן הכדורסל הטוב בעולם, להצטרף אל הכוורת המקצועית שלו כעוזר-מאמן בכיר. מסינה הסכים, לדבריו, "בלי היסוס", חתם בספרס וארז את המשפחה לדרום ארה"ב.

- הלכת כי הרגשת שאין לך יותר מה לחפש באירופה?

"הלכתי כי הייתה לי הזדמנות לעבוד עם פופ. אני חושב שהספרס הם אנשים וארגון שמאמינים, בוא נגיד, בערכים – שזו מילה גדולה – שהאמנתי בהם כל חיי. בשורה התחתונה, בספרס עושים דברים יחד, מכבדים עבודה קשה ומאמץ, אנשים בארגון הזה לוקחים על עצמם אחריות ותמיד רוצים להשתפר. כשדבר לא נעשה טוב אז עושים אותו שוב, טוב יותר. לא מחפשים תירוצים ולא מדלגים על שלבים. זו אולי צורת עבודה מפרכת, אבל ככה עושים כדורסל. אני עובד עם המאמן שאני חושב שהוא הכי גדול בעולם. זו הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה".

- אחרי חצי שנה של עבודה מקרוב, מה לדעתך מייחד את פופוביץ' ביחס למאמנים אחרים?

"כמו כל בנאדם עם אישיות גדולה, פופ דורש קודם כל הרבה מעצמו, ורק אחר כך ממי שסביבו. הוא קובע סטנדרט עבודה גבוה מעצמו ומכל הארגון. הוא לא מחפף. הוא עושה את הדברים הנחוצים בכל דבר: באימון, בלימוד, והוא תמיד מביע את דעתו כשצריך. אנחנו מדברים על בן אדם, מעבר למאמן, שיש לו עניין בהרבה דברים אחרים בחיים – מפוליטיקה ועד היסטוריה. כמה שהוא גדול, כמאמן הוא לא לוקח את תשומת הלב מהשחקנים שלו. זה בנאדם שלא שם את עצמו מתחת לזרקור".

- אומרים שה-NBA היא ליגה של שחקנים, אבל הספרס היא בלי ספק קבוצה של מאמן ושיטה. זה משהו שמייחד אותה.

"זה אחד הסטריאוטיפים שקיימים באירופה לגבי ה-NBA. זה נכון שמבחינת תפיסת העולם האירופאית אנחנו קרובים יותר לקולג'ים מאשר ל-NBA, אבל גם היום באירופה קם דור חדש של מנהלים שחושב שצריך להקטין את ההשפעה של המאמן על הקבוצה. המנהלים האלה רואים NBA בטלוויזיה וחושבים: 'אנחנו צריכים לעשות אותו דבר אצלנו, ניתן לשחקנים להוביל'. הם אולי חושבים שהמאמנים באירופה צריכים להיות נחמדים יותר, רכים יותר, וככה השחקנים ישתפרו. אבל אני שואל: האם אני מאמן קשוח כי אני אומר לשחקנים את האמת – כאשר אני חושב שהם טועים או כשהם צריכים להשתפר? האם אני צריך להסתיר את זה מהם? בכל מקום, לא רק בכדורסל, יש אנשים שלא נוח להם לשמוע את האמת, ומי שאומר את האמת נחשב לקשוח.

"בספרס דוגלים בשיטת עבודה מסודרת. במחנה האימונים מתחילים מהיסודות – שוב עובדים על מסירה, על הזזת רגליים – ורק אז עוברים לשלב הבא. עד שלא ממצים את השלב הקודם לא ממשיכים הלאה. אני מודה שלפני שהגעתי בפעם הראשונה לכאן גם אני החזקתי בסטריאוטיפים. חשבתי ששחקני NBA לא עובדים קשה מספיק. זה לגמרי לא נכון. הם עובדים קשה מאוד, עושים הכנה אישית ופיזית עצומה. הם חיים בלו"ז קשה מאוד, כמעט בלתי-אפשרי, בטח עבור השחקנים החשובים ביותר. תחשוב ש'כוכב' של קבוצה עולה למשחק, עושה דאבל-דאבל, ובסוף המשחק הוא צריך לעלות על טיסה ב-3 בבוקר, להתעורר בשש-שבע בבוקר בעיר אחרת ולעלות באותו ערב למגרש, כשהוא יודע שאם הוא לא יעשה עוד דאבל-דאבל הקבוצה שלו אולי תפסיד.

"היה לי מזל שעברתי בלייקרס ועכשיו כאן בספרס וראיתי מהצד כל כך הרבה שחקנים טובים ואיך הם עובדים בכל יום, כמה מעט זמן תגובה יש להם בין משחק למשחק. לרוב שחקני ה-NBA יש יכולת מדהימה לחשוב מהר ולהגיב מהר לסיטואציות, ולרובם יש יכולת ייחודית לגרום לדברים להיראות קל ופשוט. אני לא מאשים את מי שיש לו סטריאוטיפים אחרים על ה-NBA, אבל התקופה שלי כאן שינתה לגמרי את הדרך שבה אני רואה את הליגה.

"הנקודה החשובה היא שכשאתה מגיע לעבוד כאן אתה מבין שהשחקנים הם באמת חשובים, אבל המועדונים הגדולים והמצליחים הם המועדונים שיש בהם מאמן חזק שמוביל את הדרך. הארגונים שעובדים לפי עקרונות של חינוך, של החובה להיות בשליטה עצמית ולהיות אחראי למעשיך בכל הרבדים של החיים, של לראות את התמונה הגדולה, הם המועדונים שמצליחים בסופו של דבר – ולא רק ב-NBA, אלא בכל ליגה אחרת בעולם. אני חושב שקם בכדורסל ובעולם בכלל דור חדש שלוקה במנהיגות, בחזון, בכיוון. דור שאין לו ידע מספיק עמוק על הדינמיקה של המשחק. זה הדור שיהיה העתיד של הענף ובכלל, ולכן חשוב לי להגיד שזה לא עניין של תפיסות 'מיושנות' מול 'חדשות', אלא עניין של הדרך הנכונה. יש דרך אחת נכונה לעשות דברים, ויש תריסר דרכים אחרות. הדרך הנכונה היא שאתה לא מדלג על צעדים בדרך, לוקח אחריות על מה שאתה עושה, ולא מאשים אחרים אם אתה לא מצליח אלא עובד קשה יותר כדי להשתפר".

"הלכתי כי הייתה לי הזדמנות לעבוד עם פופ". אטורה מסינה (צילום: AP)
זו מערכת שנבנתה במשך שנים, יש לה טרמינולוגיה ושיטת עבודה ייחודית משלה, ולוקח זמן ללמוד את זה

- האימרה ביחס לספרס היא שזו קבוצת ה-NBA שהושפעה הכי הרבה מהכדורסל האירופאי. האם זה בכלל נכון, ומה זה אומר בפועל?

"קשה לי להשתמש במילה 'הושפעה', אבל קואץ' פופ פתוח מאוד לגבי מעקב אחרי שחקנים בין-לאומיים וטרנדים שונים של כדורסל, גם מבחינה הגנתית וגם מבחינה התקפית. השיטה שלו כוללת הרבה חדירות והוצאות, ריווח בהתקפה, תשומת לב להנעת כדור רלוונטית. אלה החלקים הכי חשובים במשחק, ופופ אוסף דברים מהאופן שבו המשחק משוחק ברחבי העולם, היכן שהאתלטיות והיכולות האישיות הם לא פקטור גדול כמו שהם ב-NBA, מה שכמובן מחייב גישה שונה למשחק".

- אתה חושב שהסגנון הזה של סן אנטוניו, שהפך לטריידמארק שלה, היה אפשרי אלמלא שיחקו אצלה כל-כך הרבה שחקנים לא-אמריקאים?

"הספרס חוו הצלחה בשנים האחרונות עם סגלים וקבוצות מסוגים שונים. היו קבוצות שהתבססו יותר על פוסט-אפ, או על חדירות, או ששיחקו בקצב גבוה יותר ונמוך יותר, עם סגלים אמריקאים יותר ופחות. הם הצליחו עם כל מיני צורות ושיטות".

- העובדה שסן אנטוניו נחשבת לקבוצה הכי "בין-לאומית" בליגה הקלה עליך מבחינה מקצועית?

"יש לספרס דרך יותר 'אירופאית', אבל מעבר לזה: זו מערכת שנבנתה במשך שנים, יש לה טרמינולוגיה ושיטת עבודה ייחודית משלה, ולוקח זמן ללמוד את זה. צריך זמן ללמוד את האסטרטגיות, את התרגילים. יש כאן ספר תרגילים (פלייבוק) ענק, תוצאה של 20 שנות אימון של אותו מאמן באותו מועדון. יש בקבוצה הזאת הרבה דברים שהם מובנים מאליהם עבור אנשים שהם חלק ממנה במשך הרבה זמן. רק במילה קטנה או במבט בעיניים של שחקן פופ מעביר מסר, ואתה צריך ללמוד להשתלב בכל זה. בינתיים, מבחינתי זה מעניין מאוד".

- מה הכי עניין אותך?

"תקופת ההכנה לעונה, מחנה האימונים. לשבת לפגישות עם צוות המאמנים ולהקשיב להם. לנסות ולהבין את הפרטים הקטנים של הדברים שקאוץ' פופ רוצה לעשות. לראות את הדרך שבה האימונים מאורגנים. בכל יום יש משהו חדש".

- מה התפקיד שלך בקבוצה?

"כל הצוות המקצועי מעורב בהכנה היום-יומית. כולם יכולים ונדרשים להביע את דעתם. אין לנו הפרדה בין מאמני הגנה להתקפה כמו במועדונים אחרים. אנחנו צוות מאוזן וטוב, ואני חלק ממנו".

"יש לספרס דרך יותר אירופאית" (צילום: AP)

- מבחינתך, מה ההבדל בין לאמן באירופה לבין לאמן ב-NBA?

"בכל סוג של עבודה, באירופה או ב-NBA, הכל מתמצה בהזדמנויות. אתה צריך לפגוש אנשים שייתנו לך את ההזדמנות לאמן. היה לי מזל גדול בקריירה שבגיל צעיר פגשתי אנשים שנתנו לי צ'אנס. בגיל 29 הייתי מאמן ראשי של מועדון כמו וירטוס בולוניה. בגיל 33 הייתי המאמן של נבחרת איטליה. אולי במקום אותם אנשים לא הייתי נותן הזדמנות למאמן כל-כך צעיר. לגבי העבודה עצמה, מאמן שמגיע מאירופה ל-NBA צריך לעשות כמה התאמות. ביחס לאירופה, הזמן שמוקדש ב-NBA לאימונים הוא קצר מאוד. אז כמאמן אתה צריך שיהיה לך מושג מה אתה רוצה לעשות בכל אימון ולהיות חד מאוד בהעברת המסר לשחקנים. מבחינת ניהול משחק, אורך המשחק כאן הוא הבדל משמעותי. נדיר מאוד שקבוצה משחקת טוב לאורך 48 דקות. כך שב-NBA יש הרבה עליות וירידות במהלך המשחק, פסקי זמן, וסיטואציות של סופי משחקים. לכן לא רק הקצב שבו המשחק משוחק, אלא בעיקר הקצב שבו המשחק מתפתח, הוא שונה ביחס לאירופה, והמאמן צריך לבצע התאמות. אם באירופה אתה נמצא במינוס 15 באמצע הרבע השלישי, ברוב המקרים קשה מאוד לבצע מהפך. ב-NBA הרבה פעמים קבוצה אחת מובילה בהפרש גדול באמצע הרבע השלישי, ואתה מבין שעדיין יש עוד 18 דקות לשחק, כמות שבאירופה היא כמעט מחצית שלמה. אז יש הרבה דברים".

- וברמה האישית – לא מצאת את עצמך בסיטואציה קצת מוזרה? זאת אומרת, באירופה אתה ודיוויד בלאט הייתם מלכים. הרווחתם כסף גדול, יותר מרוב הכוכבים שלכם. הייתם המנהיגים הבלתי-מעורערים. ופתאום הגעתם לליגה, אנונימיים עבור רוב השחקנים וכלי התקשורת. במובן הזה אתה עובד כחלק מצוות שמוביל מאמן כמו פופ, אבל בלאט צריך להתמודד עם כל זה לבד.

"אנונימיות? אולי זה מה שאתה רוצה, קצת שלווה (צוחק). באופן אישי, יש לי בקבוצה תשעה שחקנים בין-לאומיים, שאת חלקם הגדול אימנתי או אימנתי מולם. את מאנו (ג'ינובילי) ו(מרקו) בלינלי אני מכיר היטב. ההיכרות שלי איתם, בעיקר עם מאנו, פתחה לי הרבה דלתות, ולפחות ביחס לשחקנים מאנו עשה לי את המעבר חלק יותר. וכמובן קאוץ' פופוביץ' הכיר אותי ולכן הביא אותי לכאן. דיוויד (בלאט) הוא בעמדת הובלה כמאמן ראשי, אז זה שונה לגמרי מהחוויה שלי. מבחינתו זה בוודאי יותר מאתגר ויותר מתגמל".

"לא היה לי ספק שדיוויד יצליח להתאים את עצמו לליגה כמו שהוא עושה עכשיו". דיוויד בלאט (צילום: AP)

- יצא לכם לדבר?

"דיברנו קצת לפני המשחק ששיחקנו נגדם".

- לא היה מוזר לפגוש אותו בסיטואציה הזאת?

"נפגשנו באירופה כל-כך הרבה פעמים, בכל-כך הרבה משחקים, שזה היה קצת מצחיק לפגוש אותו שם. הייתי משקר אם הייתי אומר שלא מעניין אותי לעקוב אחרי ההתאמות שדיוויד עושה לליגה ולראות איך הוא מנסה ליישם את הפילוסופיה שלו ב-NBA. בלאט הוא מקרה מבחן (Study Case) עבורי".

- ומה אתה לומד ממנו, בינתיים?

"אני עדיין מסתכל. מסתכל על מה עובר עליו, על איך הוא התקבל כאן, איך דברים שהוא עשה ואמר לתקשורת נתפסים כאן. מעניין לראות את כל זה".

- אתה בוודאי היית מודע לביקורות שהוא ספג בתקופות הקשות. אתה חושב שזה קשור לכבוד שהוא לא קיבל מהשחקנים ומהתקשורת, שמתקשר לזה שפשוט לא הכירו אותו?

"ברגע שאתה מאמן קבוצה שיש לה את לברון ג'יימס, שהוא אולי השחקן הכי טוב בליגה, מיד הציפיות עולות. כמובן שאתה לא מנצח כל הזמן, ויש ביקורות. אבל לבלאט יש כתפיים רחבות ויש לו צוות טוב מאחוריו. לא היה לי ספק שדיוויד יצליח להתאים את עצמו לליגה כמו שהוא עושה עכשיו. זה היה רק עניין של זמן. למעשה, בלאט מצליח בקליבלנד מעבר למה שחשבתי".

- אתה רואה את עצמך מאמן בליגה בעתיד הקרוב?

"אולי לא תאמין לי, אבל אני לוקח את החוויה כאן באופן של יום אחרי יום. אני לא יודע מה יקרה מחר. אני רק נהנה ממה שאני עושה".

- אני באמת לא לגמרי מאמין. אתה יודע, אומרים שאטורה מסינה הוא אסטרטג.

"אז אתה רואה, אנחנו חוזרים למה שדיברנו עליו קודם: סטריאוטיפים. אם יום אחד תהיה לי הזדמנות, כמובן שאחשוב על זה. אבל אם זה לא יהיה המקרה, אהיה שמח להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו".

- אתה הרי יודע שהרבה עוזרים של פופוביץ' הפכו למאמנים ראשיים בקבוצות אחרות בליגה, והיה דיבור במקומות מסוימים על כך שאתה מגיע כדי להיות זה שבסופו של דבר יירש את פופ בספרס.

"רק הגעתי לכאן, אני רק עכשיו לומד איך המערכת הזאת עובדת. אתה חושב שאני כזה טיפש לחשוב שאני מסוגל כבר להחליף את פופוביץ'? אתה כנראה לא נותן לי מספיק רספקט".

- זה לא עניין של טיפשות. זה עניין של לחלום.

"אני לא חולם. אני מתרכז בעבודה. אני רוצה לגרום לפופוביץ' לחשוב שהוא קיבל החלטה נכונה בכך שהוא הזמין אותי לכאן. אם בסוף העונה הוא יגיד שעשיתי עבודה טובה והייתי עוזר טוב, אשמח. יכול להיות שבסוף העונה הוא יגיד לי: 'שמע, אתה לא טוב כמו שחשבתי'. אז נראה לך שאני חושב על לרשת אותו?".


כנראה שגם לא היינו מנצחים את מכבי הגדולה של 2006 בסדרה של חמישה משחקים, מה שכן הצלחנו לעשות בלילה נתון בפראג

- עכשיו, כשאתה לא חלק מהיורוליג, אולי אוכל לקבל התייחסות כנה לסוגיה הזאת. רוב קבוצות היורוליג אינן בנויות כמו מערכות כלכליות אמיתיות. ב-NBA הקבוצות הן ביזנס, עם הוצאות והכנסות גדולות; באירופה הקבוצות הן צעצוע של עשירים – ברצותם ישקיעו, ברצותם לא. פנאתינייקוס, הקבוצה הכי מצליחה באירופה במילניום השלישי, הייתה בסכנה קיומית כשמשפחת ינאקופולוס שקלה לעזוב. ריאל וברצלונה נשענות לחלוטין על התמיכה ממחלקת הכדורגל. צסק"א היא דוגמא קיצונית לכל זה: היא נתמכת בידי מקורות חיצוניים, עלומים, כשההכנסות שלה כמעט אינן רלוונטיות ביחס לגובה התקציב.

"אני מסכים. יותר משהמצב לא-בריא, המצב הזה מסוכן. כנראה שהמוצר לא גדל מספיק כפי שציפו ב-2001, כשהיורוליג החדשה נוסדה. אולי זה קרה בגלל המשבר הכלכלי בעשור הקודם, אולי בגלל הקושי לחתום על חוזי טלוויזיה גדולים. ב-NBA חוזי הטלוויזיה הם הבסיס להכל וביורוליג הם לא פקטור. תראה, מבחינת כדורסל היורוליג היא תחרות נפלאה; בשבילי, שנייה רק לפלייאוף ה-NBA. אני לא מומחה אבל אני מקווה שהליגה תמצא דרך לגדול מבחינה כלכלית, כי ברמה הספורטיבית זו חוויה גדולה".

- אז יש לי שתי שאלות על החוויה הזאת. הראשונה נוגעת לשחקנים. אני חושב שאירופה מתרוקנת במשך שנים מכישרון, וזה קשור לשני מישורים. ראשית, כל שחקן אירופאי צעיר בורח מיד כשמתאפשר לו ל-NBA. שנית, לאירופה כבר לא מגיעים כמעט שחקנים אמריקאים גדולים שנשארים והופכים למיתוסים. זה מביא לפיחות בעניין שמעורר הענף. בעשור הקודם עוד היו כוכבים, אירופאים ואמריקאים, שראו ביורוליג בית ונשארו במשך שנים, כמו וויצ'יץ' ופארקר, או הולדן ומרכוס בראון ושישקאוסקאס ולנגדון ופפאלוקאס, ועוד קודם לכן בודירוגה וסשה דג'ורדג'ביץ' ואחרים. עכשיו נדמה שהאייקונים האחרונים שנשארו הם דיאמנטידיס ונבארו, וגם הם בסוף הקריירה.

"זה רגע של מעבר בחיי הכדורסל האירופאי. אני חושב שעוד נחזור לאיפה שהיינו לפני עשר שנים. ביורובאסקט האחרון ראיתי הרבה שחקנים כישרוניים. השאלה היא האם הם יעזבו בגיל צעיר. אני חושב שנכון לעשות מה שעשה מאנו ג'ינובילי ועוד אחרים: להפוך למצליחנים באירופה, ואז ללכת. אני מבין שבימינו כל הכסף, החשיפה, התחרות וכל מיני אנשים בעלי אינטרס כמו סוכנים מייעצים לילדים האלה ללכת מוקדם. אבל זה קשור לאיך שאותם שחקנים רואים את הכדורסל ואת החיים. אני חושב שאם באירופה נייצר מספיק שחקנים, ונדאג להעביר להם את המסר הנכון, רובם יישארו באירופה עד שבאמת יהיו בשלים לעזוב, וככה גם היורוליג וגם ה-NBA ירוויחו".

- השאלה השנייה נוגעת לפיינל פור. איך אתה מסביר את זה שבליגה שהופכת כל-כך תחרותית בשלבים המאוחרים, חצי-הגמר והגמר מוכרעים במשחק אחד?

"זה משהו שאני מדבר עליו כבר שנים. התמזל מזלי להיות חלק מהגמר הראשון של היורוליג החדשה ב-2001, בין וירטוס לטאו ויטוריה. זו הייתה סדרה פנטסטית של חמישה משחקים. אני זוכר שהמגרשים היו סולד-אאוט. בהמשך אותו הקיץ נסעתי לקליניקה למאמנים בארגנטינה, ודיברו איתי על זה שכל דרום-אמריקה ראתה את המשחקים בגלל שחקנים כמו ג'ינובילי וסקולה ואחרים. אני רוצה לומר שאני מתנגד נחרץ לפיינל פור. ניצחתי כמה והפסדתי כמה, אבל השורה התחתונה היא שאין בכך צדק שאחרי תחרות ודרך כל-כך קשים, הכל יוכרע בסוף במשחק אחד. אני חושב שלא היינו מפסידים כלום מבחינת אטרקטיביות וקהל אם היינו עוברים לסדרות. תאר לך בעונה שעברה סדרה של חמישה משחקים בין מכבי לצסק"א; כל אירופה הייתה מרותקת. תאר לך חמישה משחקים בגמר בין מכבי לריאל. זה יהיה בכל מקום. אנחנו צריכים לתת לאוהדי הכדורסל את האפשרות לראות חמישה משחקים כאלה, במקום משחק אחד, שיכול להיות מוכרע בגלל יום רע של קבוצה או פציעה של שחקן. חוץ מזה, מבחינה ספורטיבית, לא ברור לי למה צריכים לשחק עשרה משחקים בשלב המוקדם, עוד 14 משחקים סופר-קשים בטופ-16 וחמישה משחקי פלייאוף, ולשחק בחצי-הגמר ובגמר רק משחק אחד. ואני אומר לך שכל המאמנים שדיברתי איתם תמכו בסדרות במקום בפיינל פור".

- הייתם מפסידים אשתקד למכבי בסדרה?

"זו טעות לגבש דעה כללית על בסיס של חוויה אישית. מעבר לכך שאני לא יכול לומר בוודאות. כנראה שגם לא היינו מנצחים את מכבי הגדולה של 2006 בסדרה של חמישה משחקים, מה שכן הצלחנו לעשות בלילה נתון בפראג".

- מי הפייבוריטית שלך השנה ביורוליג?

"עם כל המשחקים שאני צריך לראות כאן וכל המשחקים שאנחנו משחקים, אין לי זמן... אני רואה היילייטס, אבל אי-אפשר להשוות את זה לדבר האמיתי. אני מקווה שאוכל לראות את הפלייאוף. בכל מקרה, המועמדות מבחינתי הן אותן מועמדות: צסק"א, שתי הספרדיות, מכבי, היווניות. בזהות הקבוצות שיגיעו לפיינל פור לא יהיו הפתעות, לדעתי. בפיינל פור הכל יכול לקרות".

- דבר אחד כמעט בטוח: גם העונה לא תגיע קבוצה איטלקית לפיינל פור.

"(נאנח) אוהו, זה כבר סיפור ארוך".

ohad@walla.net.il

"נכון לעשות מה שעשה מאנו ג'ינובילי ועוד אחרים: להפוך למצליחנים באירופה, ואז ללכת" (צילום: GettyImages)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully