תאומי המגדל החדשים? בלוג המעקב אחרי דיוויד בלאט וקליבלנד

שבוע מוצלח נוסף לגרסה החדשה של קליבלנד. קשה לנצח ארבעה משחקים בחמישה ימים וחמישה בשבעה ימים גם אם היריבות במשחקים האחרונים של הרצף חלשות. הניצחונות על מינסוטה ופילדלפיה הזכירו את מיאמי של לברון: משחק בהילוך שני מול יריבה חלשה, אך ברור שבסוף תגיע ריצה שתסגור את הסיפור. הקאבס התאימו את רמת המאמץ והריכוז שלהם לאיכות היריבה, זו הדרך לשמור על רצף ניצחונות.

הרצף החזיר את הקבוצה של דיוויד בלאט למאבקי המיקום בצמרת המזרח. מרבים לדבר על הפער ההולך ונסגר של קליבלנד משיקגו, כדאי לשים לב שגם וושינגטון וטורונטו המקרטעות מתקרבות, בעיקר הוויזארדס. אם קליבלנד תצליח להשתחל למקום שלישי זה ימנע ממנה מפגש עם אחת מחמש הגדולות בסיבוב הראשון, וזה משמעותי. עם כל הכבוד להפתעה הטובה שרק מתחזקת ממילווקי, אין מאמן שלא יעדיף לפגוש אותם בפלייאוף במקום את הבולס. המקום השלישי ימנע גם מפגש עם אטלנטה בסיבוב השני. קשה לדעת למה לצפות מההוקס בפלייאוף , אך בלאט בוודאי יעדיף שקבוצה אחרת תגלה את זה קודם. אם לא תתרחש נפילת מתח נוספת, מקומות 2-3 צריכים להוות מטרה להמשך העונה הרגילה.

קליבלנד גברה 84:97 על פילדלפיה, ומחזיקה ברצף הניצחונות הכי ארוך ב-NBA

קווין לאב לא זרק במשך שלושה רבעים, בלאט: "זה דבר שאסור שיקרה"

ניו אורלינס עצרה את הרצף של אטלנטה, טריפל דאבל לווסטברוק

ההגנה ממשיכה להיות זו שמדברים עליה, בתשעת המשחקים האחרונים היא מדורגת חמישית בליגה. השיטה החדשה ממשיכה להוכיח את עצמה ועושה זאת בעיקר בתחום אחד: הורדת אחוזי הקליעה של היריבות מכל הטווחים. היריבות של הקאבס בתקופה הזו קלעו ב-40.2 אחוזים מהשדה, רק שארלוט המתאוששת השאירה את היריבות על פחות. האחוזים יתיישרו מעט כאשר יגיעו יריבות עם התקפות טובות יותר, למשל הקליפרס שיביאו את ההתקפה הטובה בליגה לאוהיו ביום חמישי, אך כל עוד ההגנה של בלאט תשאיר את היריבות על אזור ה-42-43 אחוזים היא תהיה במצב מצוין. העוגן ההגנתי ממשיך להיות טימופיי מוזגוב, שמשנה זריקות גם ליד הטבעת וגם רחוק ממנה. הוא רק משתפר ממשחק למשחק ומאוד מפתיע לטובה כסנטר הגנתי בכיר לכל דבר.

אך חשוב לזכור שקליבלנד היא עדיין קודם כל קבוצת התקפה גדולה. ברצף 11 הניצחונות ההתקפה של הקאבס מדורגת ראשונה בליגה עם 113.8 נקודות ל-100 פוזשנים, וזה קרה מול קבוצות הגנה טובות בסך הכול. השבוע ניתן היה לזהות יותר גיוון בהתקפה של בלאט, גם אם בסופו של דבר יגיעו הדקות בהן לברון ישתלט על העסק עם הפיק נ' רול הגבוה הקטלני שלו. כאשר קווין לאב ומוזגוב משחקים ביחד בלאט משתמש יותר בהתקפת ה-horns בה שני הגבוהים מתמקמים בשני צדי קו העונשין, השבוע ההתקפה הזו הובילה לסלים מכל מיני סוגים. בדקות של מתיו דלבדובה הנהדר בלאט משתמש בתרגיל שהוא אוהב בו הכדור והשחקנים נעים מהר מצד לצד עד שנוצרת פירצה, רק דלבדובה באמת יודע לנהל את ההתקפה הזו.

מבחינת לברון ג'יימס זה היה שבוע די שגרתי. הנקודה המעניינת ביותר לגביו היא האופן בו בלאט מחלק את הדקות שלו לאחרונה: מנוחה של כשלוש דקות באמצע כל רבע, בדרך כלל גם באחרון. זה מזכיר קצת את הרוטציות הרבות של גרג פופוביץ' בסן אנטוניו, אך בלאט עושה זאת רק עם לברון, חלוקת הדקות של שאר השחקנים שגרתית יותר. מעבר לעניין הדקות, את מירב תשומת הלב קיבלו השבוע שני כוכבי המשנה, כל אחד מסיבותיו.

משחק 55 הנקודות הזכיר לכולנו כמה מוכשר השחקן הזה. החגיגה של לברון אחרי הסל של קיירי שהכריע את המשחק מול פורטלנד נראתה כמו יותר משמחה על ניצחון די מפתיע והצגת כדורסל אדירה של חבר לקבוצה, זו הייתה שמחה על כך שזה השחקן שהולך להיות יד ימינו בשנים הקרובות בקליבלנד. לעומת התדמית שנוצרה לו, קיירי הוא השחקן שהסתגל בצורה הטובה ביותר לסיטואציה החדשה מבין שלושת הכוכבים ומרגיש מאוד בנוח לשחק לצד לברון. הוא לא הפך להיות פתאום מנהל משחק יוצא דופן, עדיין מדובר בסקורר איכותי יותר מכל דבר אחר, אבל הוא למד להתייעל ולהקטין את כמות ההחלטות הלא טובות שלו.

קיירי קולע השנה ב-46.7 אחוזים מהשדה, עלייה משמעותית מ-43 האחוזים בהם קלע בעונה שעברה. מכיוון שהוא זורק הרבה שלשות וקולע מצוין מהעונשין, אחוז הקליעה המשוקלל שלו (TS%) מרשים עוד יותר. הוא מדורג רביעי מבין הפוינט גארדים הבכירים בליגה באחוז קליעה משוקלל, לפני שחקנים כמו ג'ף טיג, מייק קונלי, דמיאן לילארד, ג'ון וול, קייל לאורי וראסל ווסטברוק (משלושת האחרונים ההפרש משמעותי). הוא מוסר פחות מרוב הפוינט גארדים הבכירים אך גם הקטין את כמות האיבודים שלו השנה. במדד היעילות הוא מדורג שמיני בין הפוינט גארדים, אך צמוד למקומות 4-7 בהם נמצאים טיג, לאורי, לילארד ו-וול. בהגנה הוא ידע עליות ומורדות השנה, אך עם השיפור הקבוצתי גם הוא חזר לניצוצות שהראה בשלבים מוקדמים יותר. הוא לא רק עובד קשה במעבר חסימות, הוא גם לומד איך להתמקם נכון יותר ואיך להגיב לכל יריב. היו לו כמה תצוגות הגנתיות יפות ברצף הניצחונות מול פוינט גארדים יריבים, כולל מול לילארד במשחק 55 הנקודות.

תמונת המראה של קיירי, השחקן שהגיב הכי פחות טוב לסיטואציה החדשה ועדיין מחפש את עצמו. הוא השחקן הבולט בחלק גדול מהרבעים הראשונים של קליבלנד, כולם משחקים בשבילו מוקדם והוא מדורג שישי בליגה עם 7.3 נקודות למשחק ברבע הזה עם אחוזים נהדרים מכל הטווחים, הוא גם ידע לקחת על עצמו יותר במעט הרגעים בהם הוא שיחק ללא לברון וקיירי, אבל כאשר הוא משחק לצד שחקנים דומיננטיים בהתקפות שלא סובבות סביבו הוא נוטה להיעלם. הוא קולע באחוזים מאכזבים מאוד, כולל החטאות של זריקות טובות שבמינסוטה הוא היה קולע. הוא מתקשה לתפוס עמדה בפוסט, גם מול שחקני חוץ שמקבלים אותו בחילוף. בהגנה הוא מהווה נטל מול שחקנים שקולעים מבחוץ וממשיך עם ההתנגדות העקרונית שלו להרים ידיים כששחקן יריב חודר מולו. לאב הוא ככל הנראה השחקן המאכזב ביותר בליגה השנה.

באופן טבעי, במצב הזה עלתה השאלה האם הטרייד עבורו היה נכון, בעיקר לאור ההתקדמות של אנדרו וויגינס שבשני המשחקים מול קליבלנד כיכב. חשוב להזכיר שפרט לוויגינס ואנתוני בנט המיותר, קליבלנד נתנה בטרייד הזה גם בחירת סיבוב ראשון ששייכת למיאמי, הבחירה נשלחה לפילדלפיה שנתנה למינסוטה את תד יאנג. במילים אחרות, במקום הטרייד קליבלנד הייתה יכולה להשאיר את וויגינס ולקבל את יאנג – פאוור פורוורד הגנתי שאפקטיבי בהתקפה בצבע ומסוגל גם לקלוע מבחוץ. השניים האלה היו יכולים להפוך את הגנת הקאבס לקטלנית עוד יותר ולאפשר לבלאט לבצע חילופים אוטומטיים בלי הפסקה (יאנג אתלטי מספיק כדי לשמור על שחקני חוץ).

אין דרך לדעת איך קליבלנד הייתה נראית עם וויגינס ויאנג במקום לאב. בכל מקרה, לא יהיה נכון למהר להסיק שהיא הייתה קבוצה טובה יותר. לאב מאכזב רק ביחס לציפיות העצומות ממנו. הוא עדיין אחד הגבוהים הייחודיים בליגה, עדיין שחקן שמכריח הגנות יריבות להתכונן אליו במיוחד ומכריח שחקן פנים לשמור רחוק מהסל (את יאנג יריבות עוזבות על קו השלוש בלי לדאוג), עדיין קולע 1.6 שלשות, מגיע לקו העונשין יותר מ-5 פעמים למשחק וקולע עונשין ביותר מ-80 אחוזים ועדיין שחקן של 17 נקודות ו-10.5 ריבאונדים למשחק. הוא לא שחקן הגנה טוב, אך עצם הנוכחות של גבוה נוסף לצד הסנטר תורמת להגנה ברוב הגדול של הסיטואציות, ובעיקר בהגנה בצבע. מיאמי של לברון התלבטה בין הרכבים גבוהים והגנתיים יותר להרכבים נמוכים שהיו קטלניים בהתקפה אך חשופים בהגנה ובריבאונד. לאב מאפשר לבלאט להעמיד קבוצת התקפה גדולה עם שני גבוהים אמיתיים, בלי בעיה בהגנה בצבע ובלי בעיה בריבאונד, ובכך הוא בעצם תורם להגנה.

בתקופה הזו, בה הקבוצה מצליחה, עדיף שהשחקן שמתקשה ברמה האישית יהיה עם אופי מהסוג של לאב ולא שחקן שינסה להחזיר את עצמו לעניינים בכוח על חשבון הקבוצה. בימים בהם הוא לא פוגע, ויש יותר מדי כאלה, לאב לוקח צעד אחורה בהתקפה בידיעה שיש מי שייצור במקומו. אך הוא ממשיך לעבוד בשביל הקבוצה ולעשות את כל הדברים הקטנים שרק הוא עושה: כמעט כל משחק הוא מספק מסירת אאוטלט, כמעט כל משחק הוא מכניס כדור למוזגוב שנועל את השומר שלו מתחת לסל (רק הוא יודע להכניס את הכדור בתזמון הנכון ונוצר ביניהם תיאום מוצלח מידי), כמעט כל משחק לאחרונה הוא סוחט עבירת תוקף, כל משחק הוא לוקח כמה ריבאונדים קשים בשני הצדדים. כל עוד הניצחונות ממשיכים להיערם יש לו זמן לנסות להבין מה חוסם אותו ולפרוץ את המחסום, בשלבים המכריעים של הפלייאוף הדברים הקטנים כבר לא יספיקו.