המצב היה מתוח. כולם המליצו לו לעזוב, המליצו להסתכל על הפצצה המתקתקת, אבק השריפה שרק ממתין לגפרור. הוא ידע מה קרה לדן צ'ייד, מתאבק נוסף שהתגורר באחוזה. הוא ידע שהבעלים של האחוזה ניגש אליו עם מכונת ירייה, אצבע על ההדק, ודרש שיעזוב. הוא ידע שלשפיות של בעלי האחוזה כבר מזמן אין אחיזה במציאות. דייב שולץ ידע הכל, ובכל זאת בחר להישאר. בראשו, חלם לזכות במדליית זהב באולימפיאדה של 1996 מדליית הזהב השנייה בחייו, סגירת מעגל מושלמת - ואז יוכל לעזוב בלב שקט.
אבל אחד המתאבקים החשובים בתולדות הענף בארצות הברית לא הגיע לאולימפיאדה של 1996 באטלנטה, כי מספר חודשים לפני כן, לפני 19 שנים פחות כמה ימים, הוא נרצח על ידי האדם היחיד שיכול היה לרצוח אותו בתקופה ההיא. בכך הגיע לסיומו סיפור הזוי ועצוב, על ספורטאי ענק ואדם משוגע שרצה להיות ספורטאי ענק, ובמקום זאת הפך לרוצח.
"פוקס קצ'ר" - אחד הסרטים המדוברים של 2014
בבית הספר צחקו על דייב שולץ בשל עודף המשקל שלו. דיסלקציה קלה וגירושים קשים הפכו את ילדותו ללא פשוטה, ולשמחתו, לא היה זקוק למשפחה מאוחדת, רזון או חכמה פדגוגית כדי לכסח לילדים אחרים את הצורה על מזרן ההיאבקות. "היאבקות היתה החיים שלו", אמר בן כיתתו דאג בוייט ל'פאלו אלטו אונליין'. "הוא אמר לי בכיתה ט' שהוא רוצה לעבור לגור ברוסיה, כדי שיוכל להתאבק". שנים רבות לאחר מכן, ילמד שולץ רוסית כדי שיוכל להחליף חוויות וטיפים עם דמויות המפתח של הענף, אך קודם לכן, הסתפק בחלומות רחוקים ובחוברות הדרכה אותן שמר בתיק הגב. וגם כאשר ניצח את היריבים שלו - מה שבדרך כלל קרה, לכל אורך הקריירה - הם ירדו מהמזרן עם ההנחה לפיה אם להפסיד, אז לדייב שולץ. "הוא היה גוץ עם אף אדום", נזכר בפני 'פאלו אלטו אונליין' חבר ילדות נוסף. "לא היה נראה כאילו יש לו שרירים, אבל היתה לו טכניקה מדהימה". הטכניקה המדהימה הזו הפכה את שולץ לאלוף המחוז בבית הספר ולאלוף המכללות בקולג', וסידרה לו מדליית כסף באחת האליפויות החשובות בעולם, שנערכה מדי שנה בטביליסי.
בו בזמן, החל דייב לטפח את אחיו הצעיר ממנו בשנה, מארק, גם כמתאבק חובב וגם כאדם. "דייב היה כמו מושיע עבורי", אמר מארק ל'דיילי מייל'. "באנו מבית הרוס ודייב היה הדבר היציב היחיד בחיים שלי. הוא היה מבוגר וגדול ממני, הוא הגן עלי מבריוני השכונה ולימד אותי מה צריך כדי להפוך לגבר. הוא היה מאוד קשוח איתי, אבל זו היתה ברכה". על המזרן, דייב המשיך לעלות לגדולה, ואף אחד לא ממש הבין כיצד. "הוא לא נראה כמו ספורטאי, עם הכתפיים השמוטות והצורה בה היה גורר את הרגליים", אמר לאתר 'InterMat Wrestling' אחד ממאמניו בקולג' באוקלהומה. "הוא לא היה מהיר בצורה מיוחדת, אבל הוא שם לב לפרטים בצורה פנומנלית". על כל נחיתות גופנית, שולץ חיפה עם עליונות מנטלית ושכלית. קורט אנגל, שהתאמן תחתיו, אמר ל'ספורטס אילוסטרייטד': "הוא ידע המון שפות, כדי שיוכל לדבר עם ספורטאים אחרים. הוא דיבר רוסית, כדי שיוכל ללמוד את התרגילים שלהם ולנצח אותם. הוא ידע חמש, שש או שבע שפות שונות". בין השפות השונות ששולץ לימד את עצמו היו גם טורקית ופרסית. הרצון הטוטלי הזה לשלמות הביא למצב אותו תיאר היטב כריס קמפבל, אלוף העולם לשעבר: "היה מפחיד להתאבק מולו. הוא היה כמו איזה לוחם זקן שיודע את כל הסודות על איך לנטרל אותך".
שולץ המשיך למלא את ארון הגביעים שלו בקצב מסחרר, ואז הגיעה האולימפיאדה של 1984 בלוס אנג'לס, והכניסו אותו ואת אחיו לספרי ההיסטוריה. דייב חגג מדליית זהב בהיאבקות חופשית למשקל של 74 ק"ג, בעוד אחיו זכה בזהב במשקל של 82 ק"ג, והשניים הפכו צמד האחים האמריקאים הראשונים שזוכים במדליית זהב אולימפית בהיאבקות. לאחר מכן יזכו בצוותא במדליות זהב גם באליפות העולם.
לכאורה, מהמצב הזה האחים שולץ היו צריכים להפוך גדולים עוד יותר. אלא שענף ההיאבקות עדיין לא היה מפותח מספיק בארצות הברית, ואפילו השליטים הגדולים שלו לא זכו למימון מספיק גדול כדי להמשיך להקדיש לו את חייהם. על כן, דייב ומארק שולץ התפצלו: האחד לאחוזה מפחידה ומעניינת, האחר למחוזות אחרים; מספר שנים לאחר מכן, הם יחליפו תפקידים.
"לא קיבלנו שום תמיכה מהתאחדות ההיאבקות או מהממשלה או משום גוף אחר", אמר מארק שולץ לתחנת רדיו בקליפורניה. "שקלתי להצטרף לצבא או להיות מובטל. אפילו לא יכולתי להתחתן כי הייתי כל כך עני".
ואז הגיעה ההצעה שתשנה את חייו, שתשנה את חיי אחיו, שתשנה את הענף כולו בארצות הברית.
ג'ון דו פונט, יורש עצר למשפחה עשירה עד מאוד (בבעלותה חברת הכימיקלים "דופונט") רצה להיות ספורטאי בעצמו. כשהבין שהוא לא מספיק טוב כדי להיות שחיין אולימפי או להשתתף בקרב חמש, הקים באחוזת "פוקס קאצ'ר" שלו מתחם אימונים עצום ומפואר בשווי 600 אלף דולר, הנועד לארח את האתלטים מענפי הספורט האהובים עליו (שחייה, קרב חמש והיאבקות). היה זה מעשה פילנתרופי, ובשנים ההן דו פונט אכן היה פילנתרופ: הוא בנה את מוזיאון דלוור להיסטוריה של הטבע, כיאה לתחום העניין הנוסף שלו. שם, הציב את האוספים המשוגעים שלו - משהו כמו 66 אלף סוגים של ציפורים ושני מיליון צדפים. ב-1980 רכש בול נדיר תמורת 935 אלף דולר, וגם זה היה הגיוני: הונו של דו פונט הוערך פעם בכ-200 מיליון דולר. ב-2014 נמכר הבול הנדיר תמורת 9.5 מיליון דולר.
דו פונט הציע לאחים שולץ להצטרף לאחוזה העצומה (3.2 ק"מ רבוע) בווילמינגטון, דלוור. דייב סירב, בעוד מארק הסכים לשמש כאחד המאמנים תמורת שכר שנתי של 24 אלף דולר. הספורטאים שהגיעו להתאמן קיבלו יחס של מלכים: משכורת - אשכרה משכורת של אלף דולר לחודש, פלוס מקום מגורים מפואר, אוכל וטיסות - לעתים במסוק פרטי - לתחרויות השונות. את כל זה עשה אדם פרטי בעל אפס אינטרסים, לכאורה, מלבד זה שנראה באותם רגעים כטהור: לסייע לספורט. מ-1987 עד 1995 העביר כ-3.3 מיליון דולר להתאחדות ההיאבקות האמריקאית, בדרך כלל בשילומים של 400 אלף דולר לשנה, ולא רצה דבר בתמורה. טוב, הוא בעצם כן רצה משהו בתמורה, אבל לא ממישהו ספציפי: דו פונט רצה להיות נאהב ומוערך ונערץ, ולחפות על כך שלא היה נאהב ומוערך ונערץ בעברו. הוריו התגרשו כשהיה צעיר מאוד, ובילדותו (גם בבגרותו, למעשה) היה טיפוס מוזר. רק בגיל 44 מצא את האישה שתהיה מוכנה להתחתן איתו, וגם זה החזיק מעמד מספר חודשים בלבד, לפני שהמיליונר איים על אשתו באקדח, ניסה לזרוק אותה ממכונית נוסעת ולהעיף אותה לאח, כך לטענתה. גרסה אחת טענה כי האשים אותה בהיותה מרגלת רוסייה.
רשויות החוק לא עשו דבר בעניין, וגם לזה יש הסבר הגיוני: דו פונט תמך כלכלית במשטרה המקומית, אפשר לשוטרים להתאמן במטווח שלו, החזיק אינספור כלי נשק ובשלב מסוים רכש גם טנק. הכל היה אפשרי, כל עוד היה לך מספיק כסף להישען עליו. פעם אחת, הוא אפילו לקח קוקאין משקית ראיות משטרתית, והחל להסניף אותו. כבר במפגש הראשון שלו עם המיליונר ההזוי, מארק שולץ הבין שמשהו לא כשורה. "הוא נראה כמישהו שנכנע לתענוגות הגוף", אמר ל'דיילי מייל'. "הוא אכל יותר מדי, שתה יותר מדי, צרך יותר מדי סמים, וזה לא הסתדר. היו לו המון קשקשים ולכלוך בשיניים". למגזין 'פיפל' סיפר: "כשפגשתי אותו לראשונה, חשבתי שהוא הלוזר הכי גדול עלי אדמות. היו לו זרועות כמו ענפים קטנטנים, והוא נראה כאילו בלע כדורסל".
הסיבה היחידה שמארק שולץ נשאר כמה שנשאר היתה כסף. הקבוצות אותן מימן דו פונט זכו באליפות אחר אליפות, ואם רצית להיות מתאבק אמריקאי, עדיף היה לך להיות איתו ולא נגדו. "כבר בשבועות הראשונים הבנתי שעשיתי טעות ענקית", כתב שולץ בספרו. "כשלקחתי את הג'וב הוא הבטיח לי שיבוא לאימונים פעם בשלושה חודשים. בפועל, עם כל כך הרבה זמן פנוי כמו איזה ריצ'י ריץ' מבוגר, הוא בא כל יום, בילה שעות באימונים, דחף את האף שלו, וסבל ממצבי רוח. הוא פשוט לא סתם את הפה". חלק ממצבי הרוח הללו באו לידי ביטוי גם במישור הכלכלי. פעם אחת דו פונט שאל את שולץ כמה כסף הוציא על ציוד משרדי, וכשהמתאבק ענה, הרים המיליונר המפוזר סיכת ביטחון ואמר: "אתה יודע כמה זה עולה? אגורה! אתה יודע כמה זה אגורה?"
מארק שולץ ידע כמה זה אגורה. ידע כל כך טוב, עד שמימיו הגיעו עד נפש והוא החליט שהוא הולך לרצוח את ג'ו דו פונט.
"קניתי חץ וקשת, שמתי קנקן חלב קטן ודמיינתי שהוא הראש של דו פונט. התאמנתי והייתי מספיק טוב כדי לפגוע בקנקן ממרחק של 15 מטר, המרחק מהשיחים ועד חניית האחוזה", כתב מארק שולץ בספרו. הוא תכנן למכור את כל רכושו, לחכות לרגע המושלם לרצוח את הבוס שלו, ואז להימלט לברזיל. אבל זה לא קרה, ובמקום זאת הוא פשוט הודיע על עזיבתו את המתחם. אחיו הגיע לעזור לו לארוז, ונשאר: ההצעה להעביר איתו את כל המשפחה, כולל אשתו ושני ילדיו, קסמה לדייב שולץ, שראה כיצד הקריירה שלו מידרדרת. לאולימפיאדת של 1988 ו-1992 לא הצליח להעפיל, וגם הוא, במובן מסוים, נותר מחוסר ברירות.
בניגוד לאחיו, דייב שולץ דווקא הסתדר עם ג'ון דו פונט. זה כנראה משום שהיה אדם טוב יותר: אחרי מותו, יספידו אותו מכל קצוות ארצות הברית, ידברו על כך שהיו לו עשרת אלפים חברים. אחד מהם, למרבה הצער, היה המיליונר הקיצוני, שאיבד בקצב מסחרר את בריאותו הנפשית. כמה מסחרר? ובכן, בין היתר, ג'ון דו פונט דרש להעיף מהמתחם את כל ההליכונים, משום שפחד שהם עלולים לקחת אותו אחורה בזמן; הוא טען שהאחוזה מלאה ברוחות רפאים ובנאצים שרוצים להרוג אותו; הוא טען שהוא ישו, שבשיחים ישנם אווזים שהטילו עליו כישוף; פעם אחרת החל להיות אובססיבי לגבי הצבע השחור, ודרש שכל הדברים - והאנשים - השחורים יסולקו מהשטח. רק זמן מה לאחר מכן, כשהרע ביותר יקרה, הוא יאובחן כפרנואיד סכיזופרני.
בזמן שאחרים ברחו ונמנעו, דייב שולץ נשאר והתקרב. זה לא היה רק חד צדדי: דו פונט אהב את שולץ, או לפחות קינא או העריץ אותו עד כדי כאב. מראהו הטוב, קלילות דעתו, הפופולריות, מדליית הזהב האולימפית - דייב שולץ היה כל מה שדו פונט רצה ולא יכול היה להיות, אז הדבר הטוב הבא היה להתחבר אליו, מתוך תקווה שמשהו מכל הטוב הזה יעבור אליו.
זה לא עבד, ומצבו הנפשי של הפילנתרופ - עם או בלי מרכאות - החל מחמיר. הוא הופיע לתחרויות לבוש בכתום, מבקש שיקראו לו הדלאי לאמה, טען שהעצים זזים, שהסוסים שולחים מסרים ממאדים, דרש מהמתאבקים לסרוק את עליית הגג מחשש לרוחות רפאים (בה גם החביא את סכיני הגילוח, מחשש שהולכים להרוג אותו), ולא זז לשום מקום בלי כלי נשק כזה או אחר. אחד משוהי האחוזה סיפר לאתר 'InterMat Wrestling' כי יום אחד, דו פונט הופיע לברביקיו במתחם עם מכונת ירייה חצי-אוטומטית. כשנשאל מדוע, השיב: "אני לא רוצה לעמוד בתור להמבורגר".
הסובבים לו ניסו לשכנע את שולץ לעזוב, להימלט כל עוד נפשו בו, אך הוא נשאר, ככל הנראה גם בשל כל מה שהיה למתחם המפואר להציע: אף שב-1995 היה בן 36 וההצלחה האולימפית היתה נחלת העבר הוא שב והשתלט על המקום הראשון בדירוג המתאבקים בארצות הברית לקבוצת המשקל שלו, והצלחה באולימפיאדה המתקרבת באטלנטה היתה ריאלית בהחלט. כשנשאל האם הוא חושב על פרישה, השיב: "לעזאזל, מה עוד אני יכול לעשות? רוב האנשים החכמים פורשים בגיל 26 או 27, אבל אני לא צריך להתמודד עם הבעיה הזו. אני לא חכם".
בדיעבד, אם היה פורש בגיל 26 או 27 - 34 או 35 או 36 - דייב שולץ אולי היה היום בחיים.
ב-26 בינואר, 1996, ג'ון דו פונט החנה את מכונית הלינקולן הכסופה שלו מחוץ לבית של דייב שולץ במתחם הענק. "היי, קואוץ', מה נשמע?" שאל האלוף האולימפי, ובמקום לענות במילים, המיליונר המשוגע שלף אקדח מגנום מכיסו, אמר: "יש לך בעיה איתי?" וירה שני כדורים. הראשון נכנס דרך המרפק, עבר דרך הלב ונעצר בריאות. השני, מספר רגעים אחר כך, נכנס דרך הבטן ויצא דרך הגב. דייב שולץ נשכב על הגב, פרצופו עמוק בתוך השלג, וכל ניסיון לזחול לחוף מבטחים רק מילא את הלבן באדום. ננסי שולץ יצאה בבהלה החוצה וצרחה "ג'ון, תעצור!" אך דו פונט עצר רק כדי לכוון עליה את האקדח. ננסי שולץ התכופפה, וג'ון דו פונט ירה כדור אחד נוסף, אחרון, בגב של בעלה האהוב, לפני שנמלט למקלט שנבנה בתקופת המלחמה הקרה והיה מלא באוכל ומים, מוכן למתקפה הגרעינית שבוודאי תגיע.
האמבולנס הופיע מספר דקות לאחר שננסי שולץ חייגה 911, אך דייב הוכרז כמת בשעה 15:30, בבית החולים הקרוב.
מחוץ האחוזה התקבצו 75 שוטרים, ביניהם כ-30 אנשי היחידה ללוחמה בטרור, ונותרו מחוצה לה למשך יומיים שלמים, שעה שדו פונט שוחח איתם בטלפון ולא הסכים להסגיר את עצמו. הוא דרש שיקראו לו "הוד קדושתו", ורק בחלוף 48 שעות, כשיצא החוצה כדי לתקן את הבוילר שהתקלקל, הסתערו עליו כוחות השיטור ולקחו אותו למעצר.
כולם, פחות או יותר, שאלו שאלה זהה: למה? התשובות לא היו זהות כלל. לנסות להיכנס אל תוך מוחו של אדם מעט משוגע, סכיזופרן ופרנואיד ולמצוא בו היגיון וסדר זו משימה בלתי אפשרית. היו שהעלה את הסברה לפיה היה זה פשע על רקע רומנטי, טענו שדו פונט קינא משום שהיה מאוהב במתאבק הבולגרי ולנטין יורדונב (לו יוריש 80 אחוז מהאחוזה), אך לא היה יכול לדבר איתו בניגוד לשולץ, שידע רוסית והיה מיודד עם עמיתו. בתיאוריה הזו תומך גם לוח השנה: שולץ נרצח ביום הולדתו של יורדנוב, אולי אקט סמלי ואולי סתם עוד צירוף מקרים אקראי מתוך מוחו ודרך התנהלותו של אדם אקראי.
במשפט, אף אחד מהצדדים לא הצליח למצוא הסבר הגיוני לרצח. חבר המושבעים דחה את הטענה לפיה דו פונט סובל מאי שפיות ולכן לא ראוי לעמוד למשפט, והמיליונר הוגדר כחולה נפש וכאשם - אולם בין מחלת הנפש לרצח לא נמתח קו ישר. העונש שניתן ב-25 בפברואר, 1997: בין 13 ו-30 שנה בכלא. אחיו, מארק, ישב כמה כיסאות מדו פונט בבית המשפט, ואמר על כך ל'דיילי מייל': "היה קשה, כשרק ספסל קטן מפריד בינינו. יכולתי לקפוץ מעליו ולשבור לו את הצוואר, אבל צריך היה לטפל בילדים של דייב".
כשמארק שולץ דיבר על לטפל בילדים, הוא התכוון לתביעה שהגישה אשתו של המדליסט המנוח - תביעה בה זכתה, וקיבלה משהו כמו 35 מיליון דולר של פיצויים (סכום הפיצויים הגבוה ביותר שממש שולם בתולדות ארצות הברית). עם חלק מהכסף, דאגה לשמר ננסי שולץ את מורשת בעלה והמשיכה לכלכל מתאבקים וספורטאים רבים, הפעם תחת "מועדון דייב שולץ להיאבקות", שהוציא לעולם מתאבקים מצליחים רבים.
ב-9 בדצמבר, 2010, גם ג'ון דו פונט נאסף אל אבותיו, כשמת בבית הכלא בפנסילבניה. שלוש וחצי שנים לאחר מכן, יגלם אותו סטיב קארל בסרט "Foxcather", על הפרשה הטרגדית.
ההספדים לימדו על האדם שהיה דייב שולץ. אלוף העולם בריס באומגרטנר אמר: "דייב היה האדם הכי פחות אנוכי שהכרתי, אחד המתאבקים הכי טובים ואחד המאמנים הכי טובים. הוא תמיד היה חיובי, עם חיוך על פניו"; מתאבק וחבר בשם אד גייס הוסיף: "הוא חולל מהפכה בענף. דייב היה גדול מהחיים, נגע בכולם עם אור חיובי"; המדליסט האולימפי קורט אנגל אמר: "הוא היה הסנדק של ההיאבקות בארצות הברית. היה אכפת לו מכולם"; וג'ייס שר, ממנהלי התאחדות ההיאבקות בארצות הברית, סיכם: "לא היה מתאבק שדייב לא רצה לעזור לו. היתה לו השפעה ענקית על פחות או יותר כל הספורטאים הבכירים שלנו ב-15 השנים האחרונות כמתחרה, מאמן וחבר. אי אפשר יהיה להחליף אותו".
אבל ההספד העצוב ביותר, זה שמגלם בתוכו את כל סיפורנו, היה שמור למאמן עבר בשם גרג סטרובל, ששיתף עם שולץ פעולה באחוזה הידועה לשמצה. "מכולם, דייב היה היחיד שבאמת חשב שהוא יכול לעזור לדו פונט, להפסיק עם מצבי הרוח, להפסיק לשקר, ולהחזיר אותו לחברה", אמר ל'ספורטס אילוסטרייטד'. "דייב אמר לי שלג'ון יש את היציבות הנפשית של ילד בן 12, אבל הוא לא אמר עליו מילה רעה, בניגוד לכל שאר המתאבקים. הוא כנראה היה האדם הטוב ביותר שדו פונט אי פעם הכיר - ודו פונט רצח אותו".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il