שחקן ההגנה
כמעט נכנסו: דווייט הווארד, טרבור אריזה, ג'ימי באטלר, טוני אלן, סרז' איבקה.
מקום שלישי טים דאנקן: חצי עונה משונה בכל מה שקשור להגנות. ארבע ההגנות המובילות בליגה הן של גולדן סטייט, יוסטון, פורטלנד ומילווקי. כל הארבע איבדו לתקופה ממושכת את הסנטר המוביל שלהן, שאמור להיות גם העוגן ההגנתי, והסתדרו מצוין בלעדיו, מה שמקשה מאוד על הבחירה בתואר האינדיבידואלי. במקום השישי ביעילות ההגנתית נמצאת האלופה הפצועה והמדשדשת, ההגנה מחזיקה אותה בחיים במערב כרגע. ומי מנהיג את ההגנה הזאת? מי אם לא דאנקן, ששלושה חודשים לפני גיל 39 הוא עדיין שחקן מוביל ב-NBA. הוא תמיד במקום הנכון, הוא עדיין ריבאונדר וחוסם נפלא ומה שהוא עושה מתוך שינה רוב הסנטרים בליגה לעולם לא ילמדו.
מקום שני אל הורפורד: אטלנטה מדורגת חמישית ביעילות הגנתית, אבל מאז שהשתלטה על הליגה היא קבוצת ההגנה הטובה ביותר. את נקודת המפנה ניתן לסמן כרגע בו הורפורד הסיר חלודה מהפציעה של העונה שעברה וחזר לעצמו. אם ההוקס הם הספרס של המזרח, אז הורפורד הוא תואם דאנקן שחקן הגנה שקט ואיכותי, עם מיקום מושלם ויכולת לחפות על טעויות. הוא זה שמאפשר לכל האחרים להתרוצץ ולחטוף בלי הפסקה. הרבה יותר מרשים מסנטרים עם מספרים גדולים בקבוצות הגנה בינוניות ומטה כמו אנתוני דיוויס (הפליקנס מקום 25 ביעילות הגנתית), דיאנדרה ג'ורדן, אנדרה דראמונד וטייסון צ'נדלר.
מקום ראשון דריימונד גרין: למרות שאנדרו בוגוט שיחק רק בכמחצית מהמשחקים, ההגנה של גולדן סטייט נותרה הטובה בליגה. זו עבודה קבוצתית שכוללת הרבה שחקני הגנה טובים ולא מוערכים מספיק, אך מעל כולם נמצא השחקן שפרץ השנה בענק והשתלט על עמדת הפאוור פורוורד הפותח גם אחרי שדיוויד לי חזר מפציעה. גרין מספק 8 ריבאונדים, 1.5 חטיפות ו-1.5 חסימות למשחק, אך החשיבות שלו הרבה יותר גדולה מהמספרים האלה. הוא מהבודדים בליגה שמתמודד ביעילות דומה עם שחקני פנים מאסיביים ועם שחקני חוץ זריזים, הוא מאפשר לסטיב קר לבצע חילופים אוטומטיים, הוא מגיע לעזרה משום מקום והוא מבצע מהלכי מומנטום הגנתיים כמעט בכל משחק. זו לא הפעם האחרונה שהוא יופיע בכתבה הזאת.
באולינג במקום אימון: ההפתעה של דיוויד בלאט לשחקני קליבלנד
דיווח: לאנס סטיבנסון עשוי לעבור לברוקלין, ברוק לופז לת'אנדר
מאמן העונה
כמעט נכנסו: דווין קייסי, רנדי וויטמן, ג'ייסון קיד, קווין מקהייל, דייב ייגר.
מקום שלישי טרי סטוטס: כמו וויטמן וקייסי, מאמן אפרורי שמוכיח שכשנותנים לו זמן וכלים הוא יכול לבנות קבוצה גדולה. פורטלנד נראית נהדר, החמישייה שלה משחקת על עיוור, הספסל מוציא מעצמו את המקסימום וההגנה שלה היא מהטובות בליגה בלי שום סיבה הגיונית. בתוך כל הטירוף במערב הבלייזרס מדורגים שניים, ועכשיו נותר רק לחכות ולראות אם המערכת המשומנת של סטוטס תעבוד גם בפלייאוף.
מקום ראשון משותף סטיב קר ומייק בודנהולצר: בדרך כלל אני נמנע מחוסר הכרעה, אך הפעם זה פשוט יהיה עוול אם אחד מהשניים האלה לא יקבל את התואר. בעוד שגרג פופוביץ' לא נמצא ברשימה, הוא בוודאי גאה בעבודה של שניים מהתלמידים שלו, שניים שלא רק עברו דרכו (בודנהולצר כעוזר, קר כשחקן), אלא גם לקחו אלמנטים מקבוצת ההתקפה הגדולה שפופ בנה בשנים האחרונות. גולדן סטייט ואטלנטה הן לא רק שתי הקבוצות הטובות בליגה אחרי 40 משחקים, אלה גם שתי הקבוצות הקבוצתיות ביותר והמהנות ביותר לצפייה, שתיים שגורמות גם להגנה קבוצתית מתואמת להיראות מרהיבה.
קר ובודנהולצר הם הסמלים הבולטים של הדור החדש של המאמנים, כאלה שצברו ניסיון בתפקידים שונים לפני שקיבלו קבוצה. הם באו עם תוכנית מסודרת שמתאימה לשחקנים שקיבלו, ובשני המקרים מדובר בשחקנים מגוונים שיודעים לקלוע, למסור, לחדור ולשמור. יותר מדי קבוצות לא יודעות להשתמש בשחקנים כמו קליי תומפסון, דריימונד גרין, קייל קורבר ודמאר קארול, יותר מדי קבוצות היו הופכות אותם לשחקנים חד מימדיים. אולי אחרי השנה הזאת יותר מאמנים ייתנו לשחקני המשנה שלהם הזדמנות לבוא לידי ביטוי מלא.
השחקן המשתפר
כמעט נכנסו (תזכורת אני לא מחשיב שחקני שנה שנייה): ברנדון נייט, ניקולה ווצ'ביץ', דונטאס מוטיונאס, אנתוני דיוויס, דארן קוליסון.
מקום שלישי קליי תומפסון: כל יום שעובר ההחלטה של גולדן סטייט לא לוותר עליו בשביל קווין לאב נראית יותר ויותר מוצלחת. קליי הוא לא רק חלק מהספלאש ברדרס, הוא גם אחד השומרים הבכירים בהגנה הטובה בליגה (הנתון הכי מפתיע לגביו הוא 0.9 חסימות למשחק). פרט לשלשות שהוא הביא השנה לשיאים חדשים (שלוש שלשות למשחק ב-44.3 אחוזים), הוא אחד משני המייצגים המובהקים ביותר של גולדן סטייט השנה: חודר מול שומרים שיוצאים בהיסטריה לקליעה שלו, יודע גם לסיים בצבע, גם לסחוט עבירות וגם להוציא לקלעים, מניע כדור כשמגיעה עזרה, תופס עמדה בפוסט על שחקנים נמוכים, מסוגל לשמור על כמה עמדות, אידיאלי לחילופים אוטומטיים בהגנה. מגיע לו מקום באולסטאר השנה, עכשיו לכו תמצאו אחד כזה במערב.
מקום שני דריימונד גרין: הוא המייצג המובהק השני של גולדן סטייט. על ההגנה כבר כתבתי, אז הנה שלושה מספרים התקפיים של דריימונד: הוא קולע 1.4 שלשות למשחק, מוסר 3.8 אסיסטים ומאבד 1.9 כדורים. פאוור פורוורד שקולע שלשות ומוסר ביעילות זה נכס נדיר בליגה, כשמדובר גם בשחקן ההגנה של החצי הראשון זה הופך את גרין לשחקן חד פעמי לחלוטין. אה, והוא גם מרוויח פחות ממיליון דולר השנה. לצערם של הווריוס, חוזה הרוקי מסתיים בקיץ, והם יצטרכו לשלם הרבה מאוד כדי להשאיר אותו.
מקום ראשון ג'ימי באטלר: אפשר לשנות את השם של הקטגוריה ל-"תואר ע"ש ג'ימי באטלר". הקטגוריה שבדרך כלל הכי מעצבן לבחור הפכה השנה לכיפית ביותר בזכות עונת הפריצה יוצאת הדופן של שחקן הכנף של שיקגו. כפי שהתואר מחייב, זה הגיע לגמרי משום מקום, אחרי עונה בה ג'ימי היה נטל התקפי ולא היה אפקטיבי מחוץ לצבע. השנה הוא שיפר ב-6-7 אחוזים את הקליעה מכל טווח (כולל עונשין), הוא קפץ מ-13.1 ל-20.7 נקודות ו-מ-5 ל-7.8 ביקורים בקו העונשין, הוא גם מוסר יותר בלי לאבד יותר. הסיומת שלו בצבע נהדרת, הוא פיתח משחק פוסט קטלני, הקליעה מחצי מרחק ברמה גבוהה. וכל זה בלי להזכיר את ההגנה באטלר שומר על הכוכבים של היריבה ומתמודד על תואר שחקן הכנף ההגנתי הבכיר ב-NBA. ג'ימי ופאו גאסול מאפשרים לדרק רוז לחזור לעניינים בקצב שלו וגם לג'ואקים נואה לקרטע, אם הכול יתחבר זאת תהיה קבוצת פלייאוף מפחידה. הוא כן יהיה באולסטאר, אם מישהו הימר על זה בקיץ הוא יהיה איש עשיר בקרוב.
רוקי העונה
כמעט נכנסו: ג'בארי פרקר (כמה חבל על הפציעה, בדיוק כשהתחיל להתחמם), קי ג'יי מקדניאלס, נרלנס נואל, אלפריד פייטון
מקום שלישי יוסוף נורקיץ': לא פשוט היה למצוא שחקן למקום השלישי, זו עוד התחלה קשה למחזור רוקיס מבטיח במיוחד. הצד החיובי הוא שזה מאפשר לי להרחיב קצת על התופעה העונה לשם יוסוף נורקיץ' למרות שרק בשלושת השבועות האחרונים הוא פרץ. מדובר בסנטר הבוסני של דנבר, שחקן לא מלוטש ולא צפוי לחלוטין שמבצע מהלכים משונים ומתגרה בכוכבים הכי גדולים. אבל מדובר גם בסנטר מאסיבי עם נוכחות הגנתית, עם משחק פוסט ועם קליעה מתפתחת מחצי מרחק. יש סיבה לראות משחקים של דנבר בחצי השני.
מקום שני ניקולה מירוטיץ': זו לא הפתעה שרוקי של שיקגו נמצא במאבק על תואר רוקי העונה, זו הפתעה שמדובר במירוטיץ' ולא בדאג מקדרמוט. הוא נראה מהאירופאים שיתקשו להשתלב ב-NBA מבחינת אתלטיות, פיזיות ויכולת הגנתית, אך הוא משחק בלי פחד ומוכיח שהכישרון שלו מספיק כדי להפוך אותו לאחד הגבוהים המסקרנים בליגה. הוא לא רק קולע שלשות ב-36.8 אחוזים, הוא גם חודר, סוחט עבירות, לוקח ריבאונדים ועובד בלי הפסקה בהגנה. הוא הרוקי היחיד שיש לו תרומה משמעותית לקבוצה גדולה והוא שני לנורקיץ' במדד היעילות. עד לפני כשלושה שבועות הוא היה ראשון, אבל כאשר כל הגבוהים של הבולס בריאים יש לו פחות דקות. וחוץ מזה, מישהו התעורר.
מקום ראשון אנדרו וויגינס: החודשיים הראשונים של וויגינס ב-NBA התאפיינו בחוסר יציבות ואחוזי קליעה נמוכים. זה היה די צפוי, מראש הייתה תחושה שוויגינס זקוק לזמן התאקלמות, אך החודש האחרון מרמז שהזמן הזה היה די קצר. הנה המספרים של וויגינס ב-11 המשחקים האחרונים (לפני המשחק הלילה): 20.9 נקודות ב-48.9 אחוזים מהשדה, 1.1 שלשות ב-41.4 אחוזים, 5.6 זריקות עונשין ב-77.4 אחוזים, 4.5 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים, 2.1 איבודים, 1.3 חטיפות ו-0.5 חסימות. ההתמצאות שלו בצבע משתפרת כל הזמן, העלייה שלו לקליעה מחצי מרחק נראית נהדר וגם בהגנה הוא מראה ניצוצות. אמנם הוא משחק בקבוצה שניצחה פחות מפילדלפיה, אבל בשלב הזה הוא בעיקר צריך להוכיח שיש לו את היכולות האישיות של סופרסטאר עתידי. רבים פקפקו בכך בתחילת העונה, עכשיו פחות.
השחקן השישי
כמעט נכנסו: ראיין אנדרסון, ג'רלד גרין, מאנו ג'ינובילי, טאג' גיבסון, מו ספייטס, ראסול באטלר.
מקום שלישי איזיאה תומאס: ניסוי שלושת הפוינט גארדים הבכירים של פיניקס הגיע לנקודת האמצע עם תוצאות מעורבות. בפתיחת העונה הנוכחות של תומאס והיכולת שלו לקבל דקות במאני טיים הקשתה על אריק בלדסו וגוראן דראגיץ' לתפקד ביכולת הרגילה שלהם, אך עם הזמן נראה שהשלישייה למדה להסתדר ביחד. איזייאה, מצדו, מתאים מאוד לתפקיד השחקן השישי שעושה הרבה נקודות במעט דקות. הוא קולע שלשות, מגיע לקו העונשין, מוסר, משגע הגנות יריבות ויש משחקים בהם הוא השחקן הטוב ביותר של הסאנס.
מקום שני ג'מאל קרופורד: אין חדש תחת שמי קליפורניה. ג'מאל ממשיך לעלות מהספסל, לקלוע בצרורות (15.8 נקודות ב-26 דקות), להשתלט על רבעים אחרונים ולא לעשות כמעט שום דבר חוץ מזה. יכול להיות שמגיע לו מקום ראשון, אבל מסתבר שיש לו תאום בקנדה שאלמנט החידוש מכריע לטובתו.
מקום ראשון לו וויליאמס: עוד סיפור נהדר. לו-וויל עבר פציעה קשה לפני שנתיים ונראה רע בעונה שעברה, אבל המציא את עצמו מחדש בטורונטו, קבוצה שהרבה יותר מתאימה לו מאטלנטה. בראפטורס הוא עושה בדיוק מה שג'מאל עושה בקליפרס קולע בצרורות (15.2 נקודות ב-24 דקות) ומנסה להשתתף בהגנה הקבוצתית, בדרך כלל בלי הצלחה. יש לא מעט ימים בהם אין דרך הגיונית לעצור אותו, הוא רשום על כמה ניצחונות של הקנדים. לו-וויל גילה את ייעודו ב-NBA, הוא עוד ידבר גם בפלייאוף.
