פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        איש בודד מאוד: סיפורו של שופט הבייסבול רון לוצ'יאנו

        הוא לא רצה שהמשחק ייגמר, אבל שנא באותה מידה את מקצוע השיפוט. ספריו חשפו בדיוק מה מתחולל במוחו של אדם שבחר במקצוע הזה ואת מסכת העינויים ויסורי המצפון, כל הדרך להתאבדות שתסעיר את אמריקה. מדור הצד האפל עם סיפורו של רון לוצ'יאנו

        שופט הבייסבול רון לוצ'יאנו (AP)
        החיים בלי המסיכה היו קשים מנשוא. לוצ'יאנו (מימין. צילום: AP)

        בעונתו השישית בליגה, סיפר רון לוצ'יאנו ל'ספורטס אילוסטרייטד' כי הוא לא בטוח שביכולתו להמשיך הלאה. "הייתי רוצה לעבוד אצל אחת ההנהלות", אמר. "לשופט אין תחושת הניצחון שהיתה לי כשחקן. שופטים לעולם לא יכולים להיות למעלה, אבל אפשר להוריד אותנו למטה. היום שלנו אף פעם לא מגיע. אנחנו לא יכולים לכפר על טעות שביצענו. אין פלא שיש לי אולקוס".

        בסופו של דבר הוא דווקא כן המשיך הלאה, המשיך עד שלא יכול היה יותר, עד שהמאמנים לא יכלו יותר, עד שהענף לא יכול היה יותר. ב-1980 הוא תלה את המסכה, וגילה שהחיים בלעדיה קשים מנשוא. הוא יחפש אחר משהו, כל משהו שימלא את החלל שנפער, וימצא שהחיים מחוץ למרכז הבמה לא עושים עימו מעט מאוד חסד.

        כל כך מעט, למעשה, שביום ראשון הקרוב ימלאו עשרים שנה לרגע בו אחד השופטים המיתולוגיים בתולדות הבייסבול שם קץ לחייו. הוא לא השאיר צוואה או פתק. חייו המיוחדים היו מפורטים הרבה יותר משכל צוואה או תוכל יוכלו להיות.


        "לא יכולתי לראות מספיק טוב כדי לשחק כילד, אז נתנו לי תפקיד מיוחד - להיות שופט"
        (נשיא ארצות הברית לשעבר הארי טרומן)

        פעם, לקראת סוף שנות החמישים, הוא דווקא היה שחקן פוטבול, ושחקן פוטבול לא רע בכלל: עם מבנה גוף של 193 ס"מ על 117 ק"ג לא היו לו הרבה ברירות אחרות, ולוצ'יאנו הצטיין בקבוצת הפוטבול של מכללת סירקיוז. מחוץ לכר הדשא היה שונה גם אז: קשה למצוא ספורטאים מקצוענים רבים שבוחרים במתמטיקה כמקצוע המוביל שלהם בקולג', וזה בדיוק מה שלוצ'יאנו עשה. בו בזמן נבחר ב-1958 ל'אול אמריקן', וב-1959 סייע להוליך את סירקיוז לאליפות הראשונה בתולדותיה. דטרויט התרשמה לטובה ובחרו בו בסיבוב השלישי של דראפט ה-NFL ב-1959, אך במשחק האולסטאר של המכללות, שאמור היה לשמש כמעין אירוע פרידה בדרך לליגה של הגדולים, הוא סבל מפציעה קשה בכתף ולא שיחק ולו דקה עבור הליונס. באפלו מליגת ה-NFL עוד העניקה לו צ'אנס נוסף ב-1961, אך הפעם היתה זו פציעה בברך שגרמה לשחרורו אחרי שני משחקים בלבד, ולפתע, בגיל 24, כמעט לפני שהחלה, קריירת הפוטבול המקצוענית של רון לוצ'יאנו הגיעה לסיומה.

        רק אחרי מותו יצוצו מספר אנשים ויספרו שבעצם, רון לוצ'יאנו לא ממש השתגע על בייסבול; הוא בסך הכל רצה שזוגות העיניים שעזבו אותו ישובו ויביטו בו שוב. "למען האמת, אני לא חושב שהוא אהב להיות שופט", אמר שופט נוסף, דייבי פיליפס. "אני חושב שאולי הוא היה מאוד בודד, אבל הוא הסתיר את זה משום שעבד קשה להיות מצחיק". אל המצחיק נגיע מיד, אך נתחיל בתכונת אופי אחרת שרון לוצ'יאנו לא היה צריך לטפח: שונות. ב-1964 החל לשפוט בליגות הנמוכות, ובילה בהן חמש שנים עד שהוקפץ לדבר האמיתי. "כל שופט שמחזיק מעמד חמש שנים בליגות הנמוכות ראוי שינציחו אותו", כתב פעם, "וכל שופט שמחזיק עשר שנים או יותר בליגות הנמוכות ראוי שיאשפזו אותו".

        בעונת הרוקי שלו ב-MLB נתפס על גג בית המלון בו התאכסן, בחמש בבוקר, עם משקפת ומבט מסוקרן בעיניים. השמועה החלה להתפשט: רון לו'ציאנו הוא מציצן, ומוטב שתגיפו את התריסים. מה שאף אחד לא ידע זה שהשופט הצעיר לא הציץ לאף אחד מלבד לציפורים בשמיים, שכן היה צפר חובב ובילה שעות מחייו במבטים מעלה, אל עבר בעלי כנף מסתוריים. שונה, הוא שאמרנו, והוא שאמר גם הוא: "התמחיתי במתמטיקה בקולג', אבל לקחתי הרבה קורסים בספרות. אני לא מבין את הסונטות של שייקספיר, אבל אני עוקב אחר הטרגדיות שלו. אני אוהב את הדמויות המרושעות, אנשים כמו אשתו של מקבת'. היי, צריך להיות מזוכיסט כדי להיות שופט, לא?"

        דבר נוסף שצריך כדי להיות שופט בייסבול הוא להבין בייסבול, לשלוט בכל רזי המשחק, ואת זה לוצ'יאנו עשה תוך כדי תנועה: בספורט המקצועני נדיר למצוא אנשים שמודים בטעויות או לכל הפחות מודים באפשרות שהתבצעה טעות, ועל רקע המציאות הזאת, לוצ'יאנו נצץ. "הרבה מהקביעות שלי אלה ניחושים", הודה בפני 'ניו יורק טיימס'. "איך הן לא יהיו? אתה קובע משהו ומקווה שלא יתקנו אותך בהילוך החוזר. עם בולס וסטרייקים אי אפשר לדייק כל הזמן. הרבה מהחובטים לא יצליחו לעשות עבודה טובה יותר מהשופטים. קחו חובט טוב כמו בוב ווטסון. אני זוכר שפעם הוא חבט והחטיא הגשה שהגיעה לו לאיזור הצוואר. ההגשה הבא היתה לברכיים שלו, וקבעתי שהיתה סטרייק. הוא אומר - איך אתה יכול לקרוא לזה סטרייק? אמרתי לו - אם אתה יודע כל כך הרבה, איך זה שניסית לחבוט בכדור שהגיע לך לצוואר?"

        במהרה, פיתח לו לוצ'יאנו סגנון שיפוט והתנהגות נדיר לא פחות מהכנות שאפיינה אותו: הוא היה אקסטרווגנטי, מוחצן, מלא בתנועות ידיים ופנים. הדבר האהוב עליו היה לפסול שחקנים עם תנועת אקדח, ושיאו האישי עמד על 16 - 16 יריות עם ידו באחד השחקנים, מרביתן בדרך כלל לוותו במילה "Out" שחזרה על עצמה שוב ושוב ללא רווחים או נשימה: "Outoutoutoutoutout". וכשלא היה בטוח במשהו, עשה את הדבר שנראה לו הכי הגיוני באותו רגע: העמיד פני אדם שבטוח בעצמו במאה אחוז. "אנחנו ארבעה אנשים ששולטים ב-40 אלף איש, רובם לא רוצים שישלטו בהם", כתב באחד מספריו. "אנחנו גברים עם אגו עצום, רצונות עצומים. פעמים רבות ידעתי שאני טועה ללא ספק, אבל שכנעתי מיליונים שאני צודק בשבריר שנייה".

        שופט הבייסבול רון לוצ'יאנו (AP)
        היה פוסל שחקנים עם תנועת אקדח. לוצ'יאנו (צילום: AP)

        "הם מצפים משופט להיות מושלם ביום הפתיחה ולהשתפר ככל שהעונה מתארכת"
        (השופט נסטור צ'ילק)

        הליגה לא אהבה את ההתנהגות הזאת, כמו גם את היותו "אינדיבידואליסט" - מונח שמערער כל ארגון או גוף גדול עם חוקים ברורים. הליגה לא אהבה שהוא עומד בין המגיש ובסיס הבית במקום לעמוד מאחורי הבסיס השני, כמו שנהוג באמריקן ליג, לא אהבה שהוא מדבר עם הקהל והמאמנים והשחקנים. חלק מהקבוצות איימו שיקנסו את שחקניהם אם ידברו איתו. פעם אחת צולם כשקורא דף מהתכניה של אנהיים שעף לכר הדשא. הבעיה: המשחק התנהל באותו זמן, ולוצ'יאנו לא שם לב לכך. מאורע דומה התרחש בבוסטון, כששוחח עם כמה אוהדים, לא שם לכדור שהוגש בסמוך אליו, לרץ שהתקרב לבסיס הראשון, ולא ידע לקבוע האם הגיע בבטחה לבסיס או שמא צריך להיות פסול. בידיעה שיש לו סיכוי של חמישים אחוז לצאת צודק הוא קבע כי הרץ הגיע בשלום לבסיס הראשון, וגרם למהומה שנפסקה רק בחלוף 15 דקות. "אנשים שואלים אותי כל הזמן אם אני עומד מול המראה ומתרגל את הקביעות שלי", כתב פעם. "תסתכלו על הפרצוף הזה ותגידו - אתם הייתם נעמדים מול מראה? כמובן שלא. כל מה שעשיתי היה ספונטני. לעתים עשיתי שטויות כשהתוצאה היתה 0:6 באינינג השמיני, אבל לא במצב של 1:1 באקסטרה אינינג. יש הבדל גדול". ל'ספורטס אילוסטרייטד' הסביר: "קשה להישאר ער במשחקים של 0:9. השופטים האחרים טוענים שאני צריך להיות יותר רציני ואומרים לי להפסיק לזוז כל כך הרבה. אני לא יכול. אני חייב להיות מעורב, זה מי שאני".

        זה מעולם לא היה אישי, לא במוצהר, אך לוצ'יאנו כן הרוויח לעצמו כמה אויבים. הבולט שהם היה ארל וויבר, שחקן עבר שבאותה תקופה אימן את בולטימור. השניים נפגשו לראשונה בליגות הנמוכות, כשהשופט הרחיק את המנג'ר מארבעה משחקים רצופים, בארבעה ימים. "בלילה הראשון הרחקתי אותו באינינג השלישי", סיפר פעם לו'ציאנו. "למחרת הרחקתי אותו באינינג השני. במשחק השלישי הוא לא החזיק מעמד עד אמצע האינינג הראשון. בלילה הרביעי הוא בא אלי לפני המשחק ואמר - אתה הולך להמשיך עם החרא שעשית בשלושת הימים האחרונים? הרחקתי אותו לפני שהמשחק התחיל. מאז, מערכת היחסים שלנו רק הלכה והידרדרה". גם כשהשניים נפגשו ב-MLB, הדינמיקה היתה זהה: כל כך זהה עד ששחקני בולטימור הימרו ביניהם באיזה שלב של המשחק המאמן שלהם יורחק על ידי לוצ'יאנו. הליגה נאלצה להתערב ולדאוג שהשופט הספציפי הזה לא ישובץ למשחק עם המאמן הספציפי הזה, אולם לבסוף, השניים חלקו כבוד אחד לשני.

        גם מאמנים ושחקנים אחרים כיבדו את לוצ'יאנו, למרות הכל. בסקר שנערך על איגוד שחקני ה-MLB ב-1974, היה אחד משני שופטים בלבד שתוארו כ"מצוינים". כך קרה שאחרי טעות איומה שביצע נגד דטרויט, ראה כיצד המאמן המפסיד ראלף הוק ניגש לדבר איתו. "אם אי פעם שופט כלשהו גרם להפסד, זה הייתי אני", אמר ל'ניו יורק טיימס'. "הרגשתי מחורבן. זה היה רגע השפל בקריירה שלי. ישבתי ממושכות בחדר ההלבשה. אחרי שעה וחצי עזבתי, וראלף הוק חיכה לי בחוץ. הוא הסתכל עלי ושאל - לאן אתה הולך? חשבתי שאני בצרות. הוא היה קשוח, נחת לשעבר. אמרתי לו, אני הולך לשתות בירה. הוא אמר - בוא, עלי".

        מאמן הבייסבול ארל וויבר (GettyImages)
        האויב הגדול ביותר של לוצ'יאנו, ולהיפך. ארל וויבר (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        "הדבר הכי נורא בלהיות שופט זה הבדידות. זה הורג. כל עיר היא עיר זרה. אין לך בית. שחקני בייסבול בבית חמישים אחוז מהזמן, שופטים - לא"
        (השופט ארני סטיוארט)

        אלא שאחרי הבירה ההיא - כל בירה, כל פעם מחדש - רון לוצ'יאנו נשאר לבד. לבד היה חלק מהגדרת התפקיד. במלאת 30 שנה לספרו המיתולוגי בעל השם המיתולוגי 'The Umpire Strikes Back', נכתבה באתר 'TheClassical' ביקורת בה, בין היתר, צוין כי הכתוב מהווה "הצצה למקצוע בודד בצורה בלתי רגילה, באדם שלכאורה מוכן לסבול אותו כדי ששאר העולם יעניק לו מעט תשומת לב. איזה סוג תשומת לב, זה לא משנה. הדבר הכי עצוב שלוצ'יאנו מודה בו הוא שהרצון הכי גדול של שופט הוא שהמשחק ייגמר כמה שיותר מהר. לא בגלל שהוא נחוש להמשיך הלאה למשהו אחר, כי אם בשל הפחד להיות מובך. כמה שפחות מהלכים קורים, כך יש פחות אפשרויות לשופטים לפשל בהם ולקבל תשומת לב שלילית. זה פרדוקס, שנהיה עצוב יותר ככל שהספר מתקדם, שהמשחק הוא גם הדבר היחיד שיכול להשביע את רצונו לקבל תשומת לב, אבל ברגע שהוא נגמר, כך הוא מושתק. הוא בקונפליקט תמידי, נרדף אחרי שני הפכים מרתיעים: הפחד להיחשף כמתחזה שלא יודע מה הוא עושה והפחד שיתעלמו ממנו באופן מוחלט".

        חלק מהעניין, כפי שניתן להבין מהציטוט שפתח את הקטע הזה, הוא החיים בדרכים. "הדרכים יכולים לשגע אותך", כתב פעם לוצ'יאנו. "כולל אימוני טרום העונה, אנחנו אולי צריכים לעבוד 200 משחקים בשנה, וכל אחד מהם הוא במקום אחר. לשחקן יש 81 משחקים בבית. פעם ספרתי ארבעה חודשים - מהשלישי במרץ עד ה-28 ביוני - בלי לראות את אשתי אפילו פעם אחת. אני זוכר את התאריכים כי ב-29 ביוני החלטנו להתגרש. זו העבודה המושלמת לנישואים שבורים ואלכוהוליזם". לוצ'יאנו הצטיין בשניהם: הנישואים המדוברים לדיילת בשם פולי דיקסון החזיקו בערך שנה, והאלכוהול - ובכן, במהלך המנון ביאנקי סטדיום ב-1972 הוא התעלף, ככל הנראה בשל האולקוס שפיתח מצריכה מוגברת של משקאות חריפים.

        וזה לא כאילו הוא יכול היה לבקש חופשה. "אם אתה מבקש יום חופש אחד בעונה של שבעה חודשים, גורמים לך להרגיש מאוד קטן", כתב באחד מספריו. "אם אתה מתקשר ואומר שאתה חולה, אתה נרדף ונתקף על ידי כולם. שופטי בייסבול הם כנראה האנשים הבריאים עלי אדמות, כי אף אחד מאיתנו אף פעם לא חולה. השופט נסטור צ'יילק חטף שבץ בחודש שעבר. שלושה שבועות לאחר מכן הוא רצה לחזור לשפוט. אני חושב שאם היה לו רק קצת יושר, הוא היה חוזר כבר למחרת. השופטים שמרו את המשחק הזה הגון מאה שנה. אנחנו החלק היחיד בענף שלא היה מעורב בסקנדלים. אנחנו טפשים מדי לרמאויות. חייבת להיות לנו יושרה, כי אין לנו חיים נורמליים. אנחנו ללא ספק לא מתוגמלים כראוי, אין לנו ביטוח בריאות, ביטחון תעסוקתי, קביעות, תכנית הפנסיה שלנו היא בדיחה. מתעללים בנו יותר מכל קבוצת אנשים אחרת, ואנחנו לא יכולים להחזיר. אם מפטרים אותנו ללא התראה, דרך הפעולה היחידה שלנו היא לערער לנשיא הליגה, והוא זה שפיטר אותנו מלכתחילה".

        ב-1980, אחר קריירה מפוארת שכללה גם שיפוט בפלייאוף ובמשחקי גמר, הודיע בלית ברירה רון לוצ'יאנו על פרישה מהמקצוע, ועבר לשלב הבא של חייו: ניסיון למצוא תחליף לכל הטוב הזה.

        שופט הבייסבול רון לוצ'יאנו (AP)
        " שופטי בייסבול הם כנראה האנשים הבריאים עלי אדמות, כי אף אחד מאיתנו אף פעם לא חולה". לוצ'יאנו (צילום: AP)

        "השופט האהוב עלי הוא שופט מת"
        (שחקן היכל התהילה ג'וני אוורס)

        רשת NBC הציעה ללוצ'יאנו לשמש כפרשן עבורה והוא הסכים בשמחה, גם בשל המשכורת שהיתה פי שלוש מזו שהרוויח במגרשים. בספר 'Umpires: Classic Baseball Stories from the Men Who Made the Calls', סיפר השופט דן דנקינג'ר: "אני חושב שזה הגיע למצב בו רון לא באמת נהנה לשפוט. הוא לעג לתפקיד עם הדברים שעשה, אבל הקהל והתקשורת אהבו את זה והוא לא ידע איך לצאת. כש-NBC הציעו לו עבודה, הוא קפץ על ההזדמנות". סגנון הפרשנות שלו, בדומה לסגנון השיפוט שלו, היה מפוקפק. "כשהוא טוב, לוצ'יאנו יכול להיות כמו חבר מצחיק וחכם שיושב בסלון שלך", נכתב ב'ספורטס אילוסטרייטד'. "כשהוא רע, הוא יכול להיות כמו הבחור הקולני בקצה הבר, שלא נותן לך לראות את המשחק בשקט". בין היתר, אמר על שחקן טורונטו רוי האוול: "הוא לא באמת ג'ינג'י. הכרתי פעם בחורה מבולטימור עם זקן ג'ינג'י. יש הרבה משוגעים בבולטימור". או, על שחקן טקסס, ראסטי סטאוב: "הוא נראה כמו ילדה, רץ כמו ילדה, מרים את המחבט כמו ילדה, אבל חובט כמו גבר". או, על שחקן דטרויט סטיב קמפ: "תראו את האף הזה. עם אף כזה הוא לא צריך מחבט".

        הרומן בין NBC והפרשן מעורר המחלקות הסתיים בחלוף שתי עונות בלבד, משום שלטענתו, לוצ'יאנו היה בעצם סטורי-טלר, מספר סיפורים, ולא פרשן. "יש לי סיפורים שייקחו חמש דקות", אמר למגזין 'פיפל'. "אז אני מתחיל אחד מהם. בינתיים, יש שחקנים בכל הבסיסים ומישהו חובט הום ראן. לא אכפת לי מההום ראן, כי אני מספר את הסיפור שלי. אם תכבו את הקול ותצפו במשחק, ההום ראן הזה היה מצוין. אם תכבו את התמונה ורק תקשיבו לי, הייתי מצוין. אבל אי אפשר לשלב את השניים, כך שזה לא עבד". בלית ברירה החל לוצ'יאנו לקדם את הספרים המצליחים שכתב, הופיע בתכניות אירוח שונות, ביניהן ב'טונייט שואו' של ג'וני קרסון ונבחן למספר תכניות מתוסרטות, ביניהן "חופשי על הבר" המיתולוגית, אך הכל תמיד נעצר בשלב המבחנים או הפיילוט שלא המריא.

        בסוף שנות השבעים הקים חנות למוצרי ספורט שלא ממש הצליחה, ובשלב מסוים הודיע על פשיטת רגל. בשנות התשעים חי לבד, בודד, בין אם מרצון או מכורח הנסיבות, וב-1994 אובחן כסובל מדיכאון, מחלה שככל הנראה תקפה אותו עוד קודם לכן. הדמות הקרובה ביותר אליו באותה תקופה היתה אימו, שחלתה באלצהיימר, מה שבהחלט לא עזר לדיכאון. דייויד פישר, שסייע לו לכתוב את הספרים שהוציא, סיפר בספר 'The Ashes of Lou Gehrig and Other Baseball Essays' כי לוצ'יאנו הודה בפניו שהמצב נהיה "רע מאוד. הוא הפסיק לענות לטלפונים, הוא היה אדם אחר מאוד מאגדת הבייסבול. הוא היה אדם ביישן מאוד ואני תמיד הרגשתי שנולד לגוף הלא נכון. הוא ניסה בכוח להיות מה שאנשים אחרים רצו שיהיה".

        ואז, אז רון לוצ'יאנו ניסה בכוח להיות מה שהוא רצה להיות: אדם מת. ב-18 בינואר, 1995, בשעה 15:50, הוא נמצא ללא רוח חיים במכוניתו, במוסך ביתו שבאנדיקוט, ניו יורק, כשהאגזוז מופנה פנימה והמנוע פועל והחלונות סגורים. מכתב התאבדות לא נמצא, אך שופט הבייסבול האהוב דווקא כן הותיר אחריו פתק שכלל הוראות הלוויה, חשבוניות מס הכנסה מהשנה שלפני כן ופרטי פוליסת ביטוח. מספר ימים קודם לכן אפילו דאג להכניס את כלבו, בילי, לפנסיון הכלבים הקרוב, ושילם את החשבון במלואו.

        "אז למה רון לוצ'יאנו התאבד?" תהו ב'ניו יורק דיילי ניוז'. "חבריו הטובים ביותר לא ידועים. משפחתו לא יודעת. כך גם שותפיו העסקיים, המשטרה או איש המקצוע שביצע את הנתיחה שלאחר המוות. אולי הידרדרות מצבה של אימו השפיעה עליו יותר משניתן היה לדמיין. אולי ניסיונו המתמיד להוריד במשקל הפריע לו. אולי הוא היה עצוב שמעולם לא מצא עוד קשר רומנטי רציני. אולי הוא פשוט עייף מלחיות, מלשים את המסיכה שמנעה מאחרים לראות מה יש מתחת לפרצוף השמח". ג'ו גרגיולה, שחקן עבר שהפך לפרשן, אמר: "זה לא מפתיע שרוני היה דיכאוני. היה בו צד רגיש יותר שמעט מאוד אנשים הכירו, ואני יודע שהיה בודד. אני יודע שהיה לו קשה מחוץ לבייסבול. הוא היה צריך להיות סביב אנשים והוא התגעגע לזה".

        בספרו המצליח ביותר, 'Umpire Strikes Back', סיפר על משחק נטול חשיבות בין אוקלנד ומילווקי, בסיומו פסל את שחקן היכל התהילה רולי פינגרס, והביא לכך שהמגיש המשופם לחץ יד עם התופס בזמן שהשניים ירדו מהמגרש. "רציתי לצעוק להם - אל תלכו, אל תתנו למשחק להיגמר. אני נהנה יותר מדי", כתב. "קדימה, בואו נשחק רק עוד אינינג אחד".

        שופט הבייסבול רון לוצ'יאנו (AP)
        אף פעם לא התאושש מהעזיבה את הענף. רון לוצ'יאנו (צילום: AP)

        לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

        לתגובות:
        nimrodofran@walla.co.il