כבר לא נס: על ההצלחה הניהולית של עירוני נס ציונה

1. על משחקיהן של הפועל ירושלים ומכבי תל אביב במסגרת המחזור האחרון אין טעם להרחיב את הדיבור. מכבי תל אביב בכושרה הנוכחי לא יכולה להתקשות מול קבוצה כמו נהריה. הפועל ירושלים, אפילו במצבה הנוכחי, פשוט לא מסוגלת למעוד מול גליל/ גלבוע – ללא ספק ובמנותק ממאזנה - הקבוצה החלשה בליגה. אז לא נרחיב. מעניין הרבה יותר להתחיל להתכונן למשחק ביניהן בשבוע הבא ביד אליהו.

זה נראה עכשיו כמו היסטוריה רחוקה, אבל ירושלים ניצחה כבר את אלופת אירופה פעמיים העונה. בגביע ווינר ובליגה. זוכרים? בכל אחד מהניצחונות שלה, הצליחה הקבוצה של פרנקו לייצר מחצית אחת בה קלעה מעל 50 נקודות. ואם אנחנו צריכים לשים את האצבע על מפתח ראשון וחשוב לקרב שיערך ביום ראשון, הוא בדיוק שם. ירושלים של תשעת המחזורים הראשונים נראתה כקבוצה אקספלוסיבית, עם יכולת לשים הרבה נקודות על הלוח – ומהר. עם יכולת לגמור משחקים בכמה דקות. מכבי של עד-לא-מזמן נראתה כמו קבוצה שחשופה לירידות קיצוניות במהלך המשחקים, עם יכולת מנטלית חלשה ופריכות. גם האקספלוסיביות של הירושלמים וגם סף השבירה הבעייתי של הצהובים אינם עוד. אם ירושלים רוצה לייצר ניצחון שלישי כבר במשחק הקרוב, היא תצטרך למצוא את הדרך להתפוצץ.

המסר העיקרי שיצא מאותו טבח בארנה היה שהישראלים המרשימים יותר נמצאים דווקא אצל הקבוצה באדום ושחור. ליאור אליהו, יותם הלפרין וגם יניב גרין נראו בשלים, מוכשרים וטובים יותר מהאופציות בצהוב. למי שלא זוכר, השורה הסטטיסטית המצטברת של הישראלים שאינם גיא פניני באותה תבוסה בירושלים הייתה 7 נקודות ולא הרבה יותר מזה. ואל תחפשו יותר מדי נקודות אור של אוחיון-טיוס-לנדסברג בבוקס סקור מה-2.11.14, כי לא היו. גם כאן הדברים נראים אחרת לגמרי כיום. אוחיון וטיוס בכושר יוצא מן הכלל. לנדסברג של הליגה יעיל ומרשים. יש עדיין כאלה שחושבים שמכבי תל אביב נחותה בגזרת הישראלים לעומת הטוענת לכתר? ניצחון חוץ של ירושלים עובר דרך היכולת של הלפרין-אליהו-אדם אריאל להוכיח את אחרת.

דווין סמית' הוא אחד משחקני ההגנה הטובים ביותר שראינו כאן, עם יכולת להתמודד מול כמעט כל מאצ'אפ ביורוליג. השחקן היחידי לו הוא לא יכול, באופן קונסיסטנטי, הוא דונטה סמית'. כשדונטה רואה את דווין, הוא לא רואה כלום. זה היה כך בחיפה במרבית המשחקים, וגם העונה לא ראינו שהאיש של ירושלים מתקשה יתר על המידה מול הסמול פורוורד הצהוב. ומה לגבי אחוזי הקליעה מבחוץ? ירושלים מוליכה את ליגה העל, תאמינו או לא, עם כמעט 40% לשלוש. מול מכבי תל אביב בארנה זה נגמר עם 53% מבחוץ. מה שווה הקליעה של ירושלים באירופה, מול יריבות רציניות.

מכבי תל אביב, נכון לאמצע חודש ינואר, היא פייבוריטית עצומה מול ירושלים. וזאת, אסור לשכוח, עוד לפני שמדברים על המאזן של שתי הקבוצות במשחקים צמודים (למי שבכל זאת צריך תזכורת, נאמר בפשטות שמכבי תל אביב מנצחת צמודים. ירושלים מפסידה). כדי לייצר הפתעה ענקית, ירושלים תצטרך להתעלות בפרמטרים שציינו כאן, רובם ככולם.

2. עירוני נס ציונה צריכה ניצחון בחיפה והפסד של ירושלים כדי להעפיל למקום השני בטבלה. יכול להיות שזה יקרה, אבל גם אם לא – חייבים לדבר על מה שקורה שם. בעונה שעברה היו מי שייחסו את הנסיקה של העולה החדשה בדיוק לאלמנט הזה – שהיא עולה חדשה. את ההצלחה הנוכחית כבר אי אפשר לייחס לדברים מתחום המיסטיקה.

בראש ובראשונה, נס ציונה היא הצלחה ניהולית. ההצלחה הזאת באה לידי ביטוי בשקט תקציבי, באולם מפוצץ עם קהל נאמן ומיוחד והיא מתבלטת גם באופן שבו הדברים המקצועיים מתנהלים אצל הכתומים. זר לא יבין זאת, אבל תחת שרביטו של היו"ר יניב מזרחי מתנהל סוג של אנסבל בתחום המקצועי, אשר כולל את מזרחי עצמו, את אבי נמרודי (אשר רק מתי מעט מודעים לתפקידו בפועל, להבדיל מאחרים האוחזים בהגדרות תפקיד בתואר), את עופר ברקוביץ' וכמובן שגם את נדב זילברשטיין.

ההצלחה הגדולה ביותר של קבוצת מזרחי נוגעת להמשכיות הסגל. החל מההחלטה בקיץ הקודם להחתים את מאיר טפירו הזקן לשנתיים. המשך ביכולת להשאיר ישראלים כמו טל דן, רובי בוסטיין וגיל אמיתי לעונה נוספת. ובמיוחד במהירות התגובה נוכח מצבים משתנים: ברגע שטפירו נפצע הונחת בלב המושבה מורן רוט לתקופה מוגבלת. מרגע שזיהו אפשרות, החזירו הביתה את מיצ'ל וואט מהדי-ליג.

ועכשיו, אחרי שנדמה היה שנס ציונה נחלשה לעומת העונה הקודמת, מבט על הסגל הנוכחי מראה שממש לא בטוח. אור סולומון הוא שדרוג לעומת קורי קאר. קרייג סמית' מספק פרמטרים שאפילו לדיימון סימפסון המצוין לא היו. מיצ'ל וואט + פרסטון נואלס, בעונה שנייה בקבוצה, שווים יותר. ונכון שטיילר האניקאט של העונה שעברה נראה כעדיף על ווילסון, אבל לא בטוח שהמכלול שנותר, לעומת הליגה של העונה, איננו מבשר על הזדמנות אמיתית לשפר עמדות אל עבר חצי גמר הפלייאוף. אתלטיות יש. שחקן מטרה בצבע יש. קשיחות הגנתית יש. קליעה מבחוץ יש. שחקן האחד על אחד הישראלי הטוב ביותר בליגה (טל דן, כן?) יש. מאמן שהולך ומסמן שהוא כאן כדי להישאר יש. וטפירו.

נכון לעכשיו, עושה רושם שמכבי תל אביב, הפועל ירושלים, הפועל תל אביב ועירוני נס ציונה ירכיבו את חצי גמר הפלייאוף. לאו דווקא בסדר הזה.

3. וממופת ניהולי, נעבור לבני הרצליה. דיברנו כבר בטורים קודמים על ההישגים המרשימים של הקבוצה מהשרון בעונות הקודמות. לא זוכרים? נשמח להזכיר: בעונת 2011/12 - מקום לפני אחרון; עונת 2012/13 - מקום לפני אחרון; עונת 2013/14 - מקום לפני אחרון. העונה? נכון לעכשיו, מקום לפני אחרון.

לאורך שנים דובר בשלולית ומחוצה לה על היכולת של הקבוצה הזאת והעומד בראשה לייצר גניבות והחתמות גדולות. כמו לא מעט דברים אחרים, גם השיח הזה מופרך. בארבעת העונות האחרונות לא הוחתם בהרצליה אפילו לא זר אחד שאפשר להגיד עליו דברים מיוחדים. אתם יודעים מה? אולי מייקל אומה – היום בליגה השניה באיטליה. אולי. לא בטוח.

מרגע שהחליט מי שהחליט לוותר על אופציית הקבוצה ולהותיר בה את בראינט דנסטון לפני כארבע עונות, הכל שם הולך הפוך. החל מעונת 2011/12 נחתכו מהרצליה, במהלך העונות, לא פחות מ-12 זרים. ואנחנו לא סופרים זרים שנחתכו עוד לפני פתיחת עונה, דוגמת דוון קולייר.

אם תשאלו יודעי דבר, הם יספרו לכם שיש מכנה משותף די ברור לזרים אשר מגיעים לקבוצה של אקוניס בפתיחת העונה. לאו דווקא בכל הקשור ליכולת המקצועי או המנטלי. יותר בכיוון הצוות של אותם השחקנים, אם ננסח זאת בעדינות. ואחרי שהדברים מתחילים להסתבך ובאין ברירה, נאלץ היו"ר המיתולוגי לכתת רגליו במהלך העונה ולפנות לכיוונים ולמחוזות אחרים, על מנת לנסות ולהינצל מירידת ליגה. זה עבד בעונות קודמות, וסביר להניח שההחתמות המרשימות של דרון וושינגטון וג'וליאן רייט יעשו את העבודה גם העונה. האם זה יגרום להרצליה לשנות מהרגליה ולהחתים זרים מחוץ לאותו מכנה משותף בעונה הבאה? סביר להניח שלא.