הגענו לשלב הזה בעונה בו צריך לשאול אם אטלנטה רצינית. יותר מדי פעמים בשנים האחרונות שאלנו את השאלה הזאת אחרי פתיחת עונה מבטיחה ובסוף קיבלנו קבוצת סיבוב ראשון בינונית, אך השנה זה נראה אחרת. לקראת נקודת האמצע של העונה, אטלנטה השתלטה לה בשקט על המזרח. לפני משחק העונה הלילה מול דטרויט (שתי קבוצות שמאוד לא מתגעגעות לג'וש סמית'), ההוקס עומדים על מאזן של 8:27, ראשונים במזרח ומקום שלישי בליגה, בזכות מאזן של 2:20 מאז סוף נובמבר. הרצף הזה רק נהיה יותר ויותר מרשים: במהלך תשעה ימים בדצמבר אטלנטה ניצחה את שיקגו, קליבלנד, יוסטון, דאלאס והקליפרס, במהלך חמישה ימים בינואר היא ניצחה את פורטלנד, הקליפרס וממפיס. חמישה משמונת הניצחונות האלה היו בחוץ.
הלילה: טורונטו המשיכה לצלול גם בבית, עוד השפלה לניקס
צוות לעניין: הסרטון שחושף את זהותם של כוכבי הספרס כשכירי חרב
מסתמנות החמישיות הפותחות לאולסטאר הקרוב
ההגנה של אטלנטה, הנתונים המדהימים של ווסטברוק: מדור המספרים
אטלנטה הייתה אמורה להיות תואמת סן אנטוניו. המאמן שלה, מייק בודנהולצר, היה העוזר המיתולוגי של גרג פופוביץ' וקיבל את משרת המאמן הראשי של ההוקס לאחר 17 שנים בצוות של פופ. אבל ככל שהעונה מתקדמת נראה שההשוואה הראויה היא למוליכת המערב גולדן סטייט. שתיהן לא היו אמורות להיות כל כך טובות כל כך מהר, בשתיהן הכישרון מפוזר לרוחב עם שחקנים מגוונים במיוחד, לשתיהן יש לפחות קלע שלשות אחד בקנה מידה היסטורי ושתיהן מציגות מאמנים צעירים ומבטיחים במיוחד.
אבל יותר מכל שאר הגורמים, אטלנטה דומה לגולדן סטייט בריקוד המתואם בו השחקנים שלה משחקים ביחד. נדמה שתמיד כולם יודעים מה כל אחד מתכוון לעשות, לאן הוא מתכנן לנוע ומה התגובה הנכונה בכל מצב. בודנהולצר משתמש בתרגילים מגוונים שמערבים את כל השחקנים, אטלנטה משתפרת כל הזמן בזיהוי הרגע הנכון בו ההגנה מכווצת או לא מאורגנת כדי להוציא את הכדור לקלע השלוש בצד הרחוק. שחקני ההוקס הם בין המובילים בליגה בכמות מסירות, כמות אסיסטים וכמות זריקות משלוש.
הייחוד של אטלנטה ביחס לרוב הגדול של קבוצות הליגה הוא שבאופן כמעט קבוע בודנהולצר משתמש בחמישה שחקנים שקולעים מבחוץ. קשה לשכוח את הסדרה שלהם בשנה שעברה מול אינדיאנה, בה השיטה הזאת הצליחה לשבש את ההגנה הטובה ב-NBA ולשגע את רוי היברט. אז זה נראה כמו קוריוז, השנה השחקנים של בודנהולצר כבר לא מיידים ללא הבחנה אלא חודרים, נעים, מוסרים ומגיעים להרבה מאוד זריקות טובות. הסנטר הפותח אל הורפורד אמנם כמעט לא זורק שלשות, אך הוא קטלני מחצי מרחק. כל שאר שחקני הרוטציה המשמעותיים זורקים יותר מ-2.5 שלשות ב-36 דקות. חלקם לא קולעים טוב במיוחד, אבל כדאי לזכור ש-33.3 אחוזים משלוש הם שווי ערך ל-50 אחוזים בזריקות לשתי נקודות.
השחקנים של ההוקס לא רק זורקים מבחוץ, רובם גם מוסרים טובים וחלקם יודעים לשים כדור על הרצפה. היתרון הגדול שבודנהולצר מרבה להשתמש בו הוא צמד גבוהים - הורפורד ופול מילסאפ, ששניהם מוסרים נהדרים ויודעים לשחק גם בפנים וגם בחוץ. מול שומרים כבדים הם ישחקו בחוץ ויחדרו, מול שומרים חלשים פיזית הם יתפסו עמדה בפוסט, כשתגיע עזרה הם יוציאו כדור לקלעים גם אם זווית המסירה קשה. בימי קליעה טובים אין ממש דרך לעצור את זה.
קשה להצביע על שחקן מפתח בודד בקבוצה הזאת. פרט להורפורד ומילסאפ, הפוינט גארד ג'ף טיג ממשיך בשיפור ההדרגתי שהוא מבצע כל עונה. בעמדה הצפופה ביותר ב-NBA טיג יתקשה להיכנס אפילו לרשימת עשרת הגדולים כרגע, אך השנה הוא כבר מציג מספרים של רכז בכיר עם שיאי קריירה בנקודות (17.7), אחוזים מהשדה (48.7), אחוזים משלוש (36.8), ביקורים בקו העונשין (5.2) וחטיפות (1.8) וכמעט שיאי קריירה באסיסטים (7) ואחוזי עונשין (87.3).
אבל התופעה המרשימה ביותר באטלנטה עונה לשם קייל קורבר. הקלע שעוד חודשיים יחגוג 34 ממשיך להשתבח עם השנים, היבול שלו השנה הוא של 2.9 שלשות למשחק בלא פחות מ-51 אחוזים. את המשפט 'אין דברים כאלה' המציאו על הנתון הזה. קבוצות מתכוננות אליו במיוחד ומצמידות לו שחקן בכל מחיר ובכל זאת הוא מגיע כמעט כל משחק לזריקות שלו. השנה הוא מביא לשיאים חדשים את הטריקים בעזרתם הוא משתחרר, בשילוב של עבודה אישית וקבוצתית: תרגילים שפתאום מתהפכים, זיהוי חלקיק השנייה בו השומר שלו מסיט מבט, תנועות מאוד לא צפויות באמצע התקפה. פעמים רבות הוא נע בפתאומיות לכיוון הכדור ותמיד השחקן שעם הכדור מבין מה קורה, הופך את עצמו לחוסם ועוזר לקורבר לתפור עוד שלשה.
את החמישייה משלים דמאר קארול היעיל, התגלית של שנה שעברה. אותו אפשר להוסיף לספסל העמוק מאוד שכולל את תאבו ספולושה שחוזר לעצמו בסיטואציה מצוינת עבורו, הפוינט גארד הגרמני המבטיח דניס שרודר, הפאוור פורוורד מייק סקוט שכבר קולע ב-40 אחוזים מהשלוש והסנטר מיידה השלשות פרו אנטיץ'. לידם יש עוד כמה שחקנים שברוב הקבוצות האחרות היו שחקני רוטציה ובאטלנטה מקוששים דקות, כך שאטלנטה חסינה במיוחד מהיעדרויות מזדמנות: לא רק שיש לה מחליף סביר בכל עמדה, יש לה גם מחליף למחליף.
עד כה התמקדתי בהתקפה, אך שוב בדומה לגולדן סטייט (וגם סן אנטוניו), הריקוד המתואם שבא לידי ביטוי בהתקפה שובת העין ממשיך גם בהגנה הלא פחות יעילה. במקרה של אטלנטה ההגנה אפילו יותר יעילה, בריצה של 22 המשחקים האחרונים זהו הצד בו בוצע השדרוג המשמעותי. בתקופה הזאת, מאז ה-28 לנובמבר, ההוקס מדורגים במקום הראשון באחוזי השדה של היריבות (42.3), במקום השני בכמות ההליכות לקו העונשין של היריבות (19.3 למשחק) ובמקום השלישי בכמות האיבודים של היריבות (16.5 למשחק). כמובן, קבוצה שהיריבות שלה גם מחטיאות מהשדה, גם לא מגיעות לקו העונשין וגם מרבות לאבד מדורגת ראשונה ביעילות הגנתית בתקופה הזאת, ורשימת היריבות מפתיחת הכתבה מבהירה שאטלנטה עשתה זאת מול כמה מהכוחות ההתקפיים המובילים בליגה.
אורן לוי התייחס השבוע להגנת ההוקס וציין בצדק שהם עושים זאת עם שני שחקני פנים נמוכים לעמדות שלהם. אבל מילסאפ ובעיקר הורפורד הם שחקני הגנה נהדרים, המיקום וקריאת המשחק של הסנטר מחפים על הגובה שלו ועם השנים הוא הפך לסנטר הגנתי מוביל בליגה. לא רק הם, בחמישייה של ההוקס אין חורים בהגנה, כולם יודעים את העבודה. כן, אפילו קורבר, שעבר כמה מאמני הגנה גדולים בקריירה ולמד להיות תמיד במקום הנכון ולהגיע לעזרה בתזמון מדויק. בניצחון הטרי על ממפיס, שני מהלכי עזרה מצוינים שלו במאני טיים עזרו להוקס להכריע את המשחק.
כאשר חמישה שחקני הגנה טובים ומתואמים משחקים ביחד, עם הזמן הם מרגישים יותר בנוח להמר. ככל השעונה מתקדמת ההגנה של ההוקס הופכת לאקטיבית יותר, עם יותר עזרה, יותר חטיפות ויותר איבודים שהיא כופה. הסגל של בודנהולצר עמוס בחוטפים איכותיים - מילסאפ הוא אחד משחקני הפנים שחוטפים הכי הטוב בליגה, טיג בעונת שיא, קארול וספולושה כל הזמן מחפשים טעויות ושרודר לא מפסיק לדחוף את הידיים הארוכות שלו לכדרור ולמסירות של היריבים. בודנהולצר מחלק דקות כמו מורו ורבו פופ - אף שחקן בסגל לא מגיע ל-34 דקות למשחק וחלק משחקני החמישייה משחקים במקבצים קצרים, מה שמאשפר לכל מי שנמצא על הפרקט לתת הכול בשני הצדדים בלי לחשוב יותר מדי על שמירת כוחות.
הגיע הזמן לחזור לשאלה מפתיחת הכתבה: האם הפעם יש טעם לקחת את אטלנטה ברצינות? התשובה היא שכנראה כן. היא מוכשרת הרבה יותר מהנדמה במבט ראשון, עם ארבעה מועמדים לגיטימיים לאולסטאר במזרח ואוסף שחקני משנה יעילים, היא מאומנת נהדר, התיאום בין השחקנים נפלא, הסגנון ההתקפי עם חמשת קלעי החוץ מקשה מאוד על רוב היריבות וההגנה רק משתפרת. כל עוד אין פציעה משמעותית כמו זו של הורפורד בעונה שעברה אטלנטה היא מועמדת אמיתית לצלוח את המזרח. יכול להיות שבפלייאוף יתברר שהיא זקוקה לשנת התחשלות כדי לאיים ברצינות על קבוצות מנוסות יותר, אך תוך שנה-שנתיים אין סיבה שזו לא תהיה קונטנדרית לכל דבר.
לכן תהליך המכירה שהואץ בימים האחרונים חשוב במיוחד. חשוב שהקבוצה תימכר לבעלים שמוכנים להשקיע בקבוצה שבשלה לצמרת וחשוב שהתהליך יסתיים מהר. רוב שחקני המפתח חתומים על חוזים נוחים מאוד (טיג ירוויח 8 מיליון דולר לעונה בשנתיים הבאות במה שמסתמן כחוזה הנוח בליגה), אבל מילסאפ וקארול מסיימים חוזה ולשניהם יהיה ביקוש. חשוב שתהיה סמכות ברורה שתוכל לאשר את החוזים שיידרשו כדי להשאיר את שניהם. עם ניהול נכון ניתן להשאיר את שניהם ולהשאיר מקום לחוזה מקסימום בקיץ 2016 בו תקרת השכר צפויה לזנק. אם לא יהיו תקלות בדרג הניהולי, אטלנטה אמורה להיות מסוגלת לבצע את קפיצת המדרגה לצמרת הגבוהה בשנים הקרובות. ובהחלט יכול להיות שהקפיצה כבר בוצעה.