אני ואתה נשנה את האולם: השפעת הדרייב אין על הפועל תל אביב

- "היית חם הלילה".
- "לא", ענה יינסי גייטס (32 נקודות), שהוכתר כ-MVP של המשחק הראשון באולם שצריך להיקרא על שם אריק איינשטיין. "האוהדים היו חמים הלילה".

אותם אוהדים בדיוק החלו להתפזר מהבית החדש, והותירו כיסאות אדומים-לבנים-כחולים-ריקים. היו"ר רמי כהן נראה גאה כמו מישהו שהפך חלום לקבוצת כדורסל, ובצדק. בסך הכול, למעט בלבולים שיש בכל מתקן חדש, זו הייתה תצוגת תכלית. אפילו של כדורסל.

כמה שניות אחרי הסוף, ומתן נאור וש-חור החליפו דחיפות וחיוכים. המצלמה נדבקה לפרצוף של הקפטן, והוא שוב אמר כמה מילים ונראה בדיוק אותו הדבר כמו שהוא תמיד נראה ברגעים האלה, והיו לא מעט. עם גלגולי הידיים והעיניים, ההתרגשות והזזת הראש המתפעלת - מצד לצד - כאילו לא יודע לאיזו עוד פסגה יגיע עם המועדון איתו התאחד שוב בליגה הארצית; המועדון איתו עלה ללאומית, ולליגת העל, ולצמרת שלה; המועדון אותו הביא הביתה.

כי המתקן שנמצא איפה שפעם היה דרייב אין, 14 מטרים בערך מאיילון צפון, הוא קודם כל בית ורק אחרי זה אולם כדורסל. הוא לבטח לא היכל ולא ארנה; הוא לא מפואר מדי ולא מהודר מדי. הוא בדיוק במידה, גם בגודל וגם במהות. הוא לא פנטהאוז במגדלי יו, הוא דירת שלושה חדרים ליד הסנטר. בעיקר, הוא אולם שלא קופץ מעל הפופיק, בלי מניירות ובלי יומרות. הוא הפועל תל אביב שכלואה בין ארבע קירות, פרקט ותקרה.

על אף הביקורות, מעמדו של דני פרנקו עדיין יציב

הפועל תל אביב הביסה את הפועל ירושלים 67:81

הרס אוסישקין הוליד קבוצה חדשה, קבוצה אחרת. באולם אמש היו משפחות בכמות שלא נראית בשום מתקן ספורט בישראל. ילדים וילדות למכביר. אלוהים, אפילו המעודדות היו לבושות כמו עובדות במקדונלדס. נראה ששבע השנים הרעות, החל מהרס אוסישקין ועד להקמת האולם החדש, כווננו את ה-DNA של המועדון הזה למינון הנכון. וכך, לצד יציע אולטראס בועט תמצאו יציעי משפחות, וכולם, איכשהו, מאזנים האחד את השני. מהבחינה הזו - הבית החדש חשוב יותר מכל עליית ליגה, מכל תואר, וכן - מכל ניצחון בדרבי. כי ראינו כמה הגיוני זה שהפועל תנצח דרבי, אבל להקים מועדון מתוך הריסות ולהוביל אותו לאן שהגיע בתוך שבע שנים וחצי - זה בלתי נתפש. זה לא משהו שאמור לקרות. לא בישראל.

אבל זה קרה. ודווקא אנשים שלא היו שם לאורך כל הדרך הראו עד כמה זה מיוחד. עודד קטש נכנס לחדר התקשורת וסימן "מסריח פה" עם היד. חצי שעה לפני כן, פשוט, המקום בכלל הוגדר כחדר אח"מים ומה שהמאמן הריח זה את האדים של הקבבים. "אני יחסית חדש בהפועל", אמר קטש, "אבל הצליחו להדביק אותי בדבר הזה. וזה מרגש. ראיתם, התרגשתם. קשה להישאר אדישים לתצוגה כזו, וזה הגיע לכולם. גם אני התרגשתי לפני המשחק היום, וזה ה-DNA של הפועל תל אביב". בסיום הוסיף את משפט המפתח: "כדורסל עושים בשביל חוויות, והבית הזה מעצים את החוויה".

החוויה הירושלמית הייתה הפוכה לחלוטין. שחורה כמו הגופיות. עוד מפלה, עוד ערב חלש של דונטה סמית' (6 נקודות), יותם הלפרין (3 מ-10 מהשדה) והחבר'ה. יותר מהכול, החל מהרבע השלישי אמש נראה שלמאמן דני פרנקו אין ממש שליטה על הבחורים שלו. כאילו כולם, בתוך כמה דקות, הפכו לגרסה חיוורת של דונטה סמית'. בתחילה פרנקו הראה עצבים, אך ככל שהערב נהיה רע יותר, המבט הפך מיואש יותר ורגוע יותר.

במסיבת העיתונאים פרנקו היה שקט עוד יותר. ניסה להסביר מה לא עובד. תמך בשחקנים שלו, בערך. אבל אז, כסימן לכל הערב והתקופה - הפסקת חשמל בחדר התקשורת, ורק בו. פרנקו ענה לעוד שתי שאלות בעלטה, כשפרצופו מואר בפנס בודד ממצלמה בודדת. הוא נראה כמו בחור שמספר צ'יזבאט, והאמת שמצב הקבוצה שלו אכן מפחיד. רק לפני חודשיים קרעה ירושלים את מכבי תל אביב בארנה ב-30 הפרש. קשה להידרדר כל כך בזמן קצר כל כך, אבל בקטגוריה הזו אין טובה מהפועל ירושלים.

פרנקו קם וחיפש דרכו בחושך, ומתן נאור החליפו מאחורי השולחן. וכמה שניות לאחר שהקפטן התיישב, ויהי אור. "זה היום שהכי התרגשתי להיות בו על פרקט", אמר הבחור שקלע 0 נקודות אבל עשה את כל היתר. הוא נשאל האם חשש שבהתאם למסורת הכואבת, האדומים יפסידו במשחק הבכורה. "אשקר אם אומר שלא חשבתי על זה", ענה בכנות.

אבל כאמור, משהו השתנה בתזה. החל מאמש, זו הפועל תל אביב, אבל קצת אחרת. האולם התרוקן, ואוטוטו חצות, ורק כמה עובדים מפרקים את שלטי הפרסומת ובחניון רכבים בודדים. ומסביב לאולם שצריך להיקרא על שם אריק איינשטיין, נוסע לו אורי שלף על אופניים חשמליים. ככה זה כשגרים הכי קרוב לבית.