בווידאו: תקציר הניצחון של הפועל תל אביב 0:2 על מכבי נתניה
ביום חמישי האחרון הגיע מחזיק זכויות הניהול בהפועל תל אביב, חיים רמון, לפגישה עם ראשי עמותת האוהדים. אחרי הפיצוץ הפומבי הגדול בין המנהל המקצועי איל ברקוביץ לבין עידו חג'ג', עמותת האוהדים דרשה מרמון את הפגישה. הכוונה המרכזית הייתה לנסות ולעשות סדר במועדון המתפרק. התחושה באוויר הייתה, גם אם לא הוגדרה כך בדיוק, של כאוס, של ספינה שהקברניט נטש מזמן ועדיין מתנהל עליה קרב מי ינווט את השאריות שצפות מעל המים. קל להאשים את ברקוביץ' או חג'ג' בהתנצחות הילדותית בתקשורת, אבל הם רק סימפטום של אותה מחלה. ככה זה כשמועדון מתנהל בלי בעל בית, וגרוע יותר - שהעומד בראשו רואה בו נטל, צרה שהוא מתחרט עליה כמעט מהיום הראשון שחתם על המסמכים ולקח את הקבוצה מידי אלי טביב.
אחרי הקרקס התקשורתי בשבוע שעבר, גם רמון הפנים כי את המצב הזה חייבים לשנות. האבסורד בעשור האחרון הוא שבכל פעם שנראה שהבלגן לא יכול להיות גרוע יותר, מגיעה סדרת התרחשויות שמציבה רף חדש. על זה אומרים "הדג מסריח מהראש". במהלך השבוע אפילו ותיקים בקבוצה אמרו: "אנחנו כבר לא יודעים מי נגד מי פה". וזו, בעצם, אחת הבעיות הגדולות של המועדון.
אם נחזור לרגע להתחלה, נגלה שעל אף שלעמותת האוהדים אין הרבה השפעה על הנעשה בקבוצה, היא היחידה שבאמת אכפת לה. היא המבוגר האחראי, שהחליט להתערב ולנסות להפריד בין הילדים שרבים ביניהם על השליטה במועדון. אין במילים האלה לחפש אשמים, אלא זו המציאות בהפועל. המצב שבו האיש החזק במועדון מנסה להתנער מהמתרחש בתוך כותלי הפועל הביא את הקבוצה או את המועדון המפואר להיות במקום שהוא. אין ספור גורמים ומנהלים למועדון, שהבעיות הכי גדולות בו הן תקציביות.
הפועל תל אביב, ללא גילי ורמוט, מול קרית שמונה (20:55, ער' 1)
חיים רמון לא יעמוד בדרכו של איל ברקוביץ' אם ירצה לעזוב
אופיר מזרחי, סמל ההצלחה של קרית שמונה, מספר על העזרה שקיבל מברקוביץ'
ברקוביץ' לא היה מרשה לעצמו לרדת על חג'ג' בצורה כזו בתקשורת, אם היה מרגיש שיש מעליו סמכות שמתווה דרך. מאז שחג'ג' החליט, כביכול, לעזוב את הקבוצה בקיץ, רמון נתן לברקוביץ' לעשות בה ככל העולה על רוחו. הוא טען בפני התקשורת ובפני לא מעט אנשים שרמון העביר לו את זכויות הניהול והוא משמש כסוג של בעלים. ברקוביץ' התכוון לכך שבפועל הוא המנהל היחיד של המועדון, כשמעשית, זכויות הניהול עדיין שייכות לרמון. לעומת ברקוביץ', חג'ג' לא היה מרשה לעצמו להביא שחקנים על דעתו מבלי לקבל את האישור. כפי שעשה למשל בעונה שעברה. מצחיק שרוב האנשים בהפועל תל אביב חושבים שהצדק בסיפור הזה, או בכלל בשיקולים שמנחים את המועדון, נמצא עם המנהל המקצועי, כשהדרך שבה הוא מתנהל או מנהל את העניינים בעייתית ביותר. הרי לא הגיוני להביא לקבוצה ששוקעת בחובות חיזוק, ועוד פחות הגיוני להביא שחקנים מבלי שהמנהל המקצועי יהיה אחראי לכך.
כלומר, גם אם הרצונות של חג'ג' ואפילו של איש העסקים מני ויצמן הם לתרום לקבוצה, לא הם האנשים שצריכים להחליט מה לעשות עם הכסף שהם מגייסים, אלא להעביר את הסכומים למועדון, והאנשים שמנהלים אותו יחליטו מה הדברים הכי דחופים למועדון. ברקוביץ' הוא כמעט האנטיתזה של רמון. ייאמר לזכותו שהוא היחיד שמנסה לקחת אחריות על המצב הכלכלי של המועדון ולהבריא אותו, בעוד רמון נכנע ללחצים מבחוץ ומסבך את הפועל תל אביב, יחד עם האנשים שסביבו, בעוד הרפתקאות כלכליות. אם רמון לא למד לקח מהבאת איתי שכטר, גילי ורמוט, אלמוג כהן ורן בן שמעון, טוב שיש את ברקוביץ', שיעמוד על רגליו האחריות כדי שאלירן עטר לא יגיע למועדון. לא כל כך משנה השאלה אם זו תרומה מאנשי עסקים או מתנה לאוהדי הפועל, אי אפשר לקחת מתנות כאלה, כשעדיין לא יודעים אם יהיו משכורות לשלם בעוד שלושה או ארבעה חודשים.
הדברים האלה לא נגמרים בהנהלה. מלחמות הכוח מחלחלות לכל מקום במועדון, אמנם לא באותה צורה, אבל בהחלט מושפעות מהנעשה מסביב. אפשר להגיד הרבה דברים על אסי דומב והדרך שהוא מאמן את הקבוצה או על ההחלטות המקצועיות שלו, אבל אי אפשר להגיד עליו שהוא חותר תחת ברקוביץ'. מאז שהתחילה העונה, דומב יותר מהשתדל לא לבקר את הסגל של הקבוצה, למרות שהוא יודע שיש לא מעט בעיות. בתמימותו הוא חשב שהמהלך להביא חלוץ להפועל תל אביב ירצה גם את ברקוביץ', ובמקום זה נקלע לסערה שבה יש לו רק מה להפסיד. מצד אחד, את הקשר הטוב שיש לו עם המנהל המקצועי, ומצד שני, את הקשר עם האיש שהביא אותו לעמדת המאמן בקבוצה.
דומב, כמו יתר האנשים בהפועל תל אביב, מבין כי כרגע המצב בקבוצה הוא שכל איש לעצמו. את אותם הדברים אפשר גם להרגיש בחדר ההלבשה. נכון שקשה לראות קשר ישיר לרמון, אבל כשהאיש החזק במועדון דואג קודם כל לעצמו, מחפש את האשמים במצב ולא לוקח אחריות, כך גם הדברים נראים על הדשא שלא הולך. אי אפשר לבוא בטענות לשחקנים שמלכלכים אחד על השני אחרי הפסדים בתקשורת, כשבמקביל כל איש המקושר להנהלה או נמצא בה מוציא את הכביסה החוצה. אי אפשר לבקש משחקנים שיקחו אחריות על המצב ושיראו יותר אכפתיות, כשהם מבינים שבמועדון הזה אדם לאדם זאב.
אם נחזור כמה שנים אחורה, לתקופה של אלי גוטמן במועדון, נראה שגם אז הניהול פגע בקבוצה, אבל לעומת המצב הנוכחי כולם הרגישו שלשחקנים היה אכפת מהמועדון, גם, ואולי בעיקר, כשהם לקחו צד במאבקי ההנהלה. היום, לעומת זאת, כל אחד מסתכל על שלו. לא יכול להיות מצב ששני השחקנים הבכירים, גילי ורמוט ושי אבוטבול, לא ידברו ביניהם והדברים יעברו כמעט בשקט. איש לא לוקח אחריות. בעבר השחקנים היו מעורבים בנעשה בקבוצה, והיום התחושה היא שזה לא ממש מעניין אותם. הם יותר מתפקדים על תקן צופים מהצד ואפילו לא מתרגשים מהדרמה.
אם הפועל תל אביב תפסיד הערב, לא יהיה לזה קשר למה שהתרחש במועדון בשבוע האחרון. כי לא באמת אכפת להרבה שחקנים מהמועדון, הם מסתכלים על טובתם האישית: "יצא לנו קצת לדבר על מה שקורה, אבל זה היה לכמה דקות", העיד אחד השחקנים. "זה לא נוגע לנו, כל המלחמות האלה. יש בקבוצה מספיק בעיות גם ככה".
