לא יודעים מה הם רוצים מעצמם: על המשבר של הפועל ירושלים

1. ארבעה מהלכים שמכריעים משחק היו לנו בשלושה ממשחקי המחזור האחרון. שניים מהם במשחק בו נהריה הפתיעה את הפועל תל אביב. אחד במשחק של נס ציונה מול הרצליה. אחד כשחיפה הדהימה את ירושלים. לכל המהלכים הללו מכנה משותף אחד: גארד מקבל את הכדור מול גבוה של היריבה. ולוקח אותו לטבעת במצב של אחד על אחד. נדגים: בהתקפה הכי חשובה של נהריה, קיבל אייל שולמן, אחרי חילוף הגנתי, את ינסי גייטס הכבד. שולמן עצר, כדרר, חשב, דפק מוב קטשי שזרק את השומר שלו הצידה והלך עד לטבעת ללא כל הפרעה; בפוזשן המכריע של האדומים, קיבל רביב לימונד את ג'ון וויליאמסון (אחרי אזורית מפתיעה של רועי חגאי) ולא הצליח להיפטר ממנו ולהבקיע; המהלך האחרון של הרצליה מול נס ציונה הסתיים בבידוד של יובל נעימי על טל דן והסתיים בבכי הרצלייני; והמהלך המכריע של חיפה (והאמת, גם זה שלפניו), הביא את דגן יבזורי למצב שבו הוא לוקח את ליאור אליהו, מקבל האורחים הידוע, לטיול בדרך לסנסנציה החיפאית.

אפשר לשאול ולתהות מדוע, לכל הרוחות, לא מסוגלות ההגנות שלנו בשלולית לייצר פתרון שאיננו מיסמאצ' מובנה במצבי בידוד (או פיק אנד רול) במהלכי סיום. אבל אנחנו ננסה למצוא את ההבדל בין שני המהלכים שהפעם הצליחו, לבין שני אלו שלא. חגאי רצה שוויליאמסון הקשוח והאתלטי ישמור את לימונד במהלך האחרון בנהריה. בגלל זה הוא הניח אותו שם באזורית 3-2 שלו. נדב זילברשטיין (ובמקרה הזה, עוזרו רוזן) רצו שטל דן יקבל את נעימי בסוף. דן, בהגדרה, שומר על רכזים יריבים בחלקים נרחבים כמעט בכל משחק. שני המאמנים הצעירים האלה קיבלו את מה שרצו – וזה אפילו הצליח הפעם.

מהצד השני, לא יכול להיות שעודד קטש רצה שגייטס ישמור את שולמן. אין סרט כזה. וגם אם כן, לא יכול להיות שהוא לא רצה לעזור לביג מן השמנמן שלו עם איזו מלכודת אגרסיבית או חיפוי הגנתי אחר. ואם כבר סרטים, אז אין שום תסריט בעולם שבו דני פרנקו רוצה שאליהו ישמור על מישהו במהלך האחרון. לא רק על יבזורי. לא ברור מדוע בכלל צריך את אליהו למהלך הגנתי אחרון (כמו שלא בטוח שחייבים את יותם הלפרין למהלך התקפי מכריע). אין מצב, כמו שאומרים לעיתים, שזאת התכנית ההגנתית של ירושלים. ואם אנחנו כאן טועים והעניין הזה שורטט במהלך פסק הזמן של מי-שהייתה-עד-לא-מזמן-מוליכת-הטבלה, אז יש לנו (סליחה, להם) כאן בעיה חמורה במיוחד.

2. בואם של אורי אלון ויתר בעלי הבית החדשים בירושלים ייצר הרבה סקרנות בשלולית והכניס את עולם הכדורסל המקומי לתזזית. אלון ושות' סימנו לכולם שיש כאן משהו אחר. הרבה בגלל סכומי הכסף שהושקעו. אבל לא רק. גם נושא מינוי המנכ"ל. ההתנהלות השוטפת. השקט. המקצועיות הניכרת. אם לא די בכך, הם הביאו איתם משהו חדשני ומרענן. הנה ירושלים לוקחת (ממכבי תל אביב?) את שני הישראלים הכי יקרים שיש. הנה ירושלים גונבת למכבי את דונטה סמית' (כן, למי שעדיין לא הבין: אלופת אירופה רצתה את סמית' בקיץ. מאוד. תכננה להפוך אותו לשחקן חמישיה במקומו של דווין סמית'. ולא הצליחה, כי אורי אלון, בין היתר, השכיב יותר כסף). והנה הבעלים מצטלם בפוזה מה-זה-מאגניבה עם דונטה סמית'. הנה הבעלים רוקד עם האוהדים אחרי ניצחון. והנה הבעלים מרים פוסט לפייסבוק ומבטיח מתנה לאוהדים – ומנחית כאן את פופס. והנה פוסט אחר שמראה לכו-לם עם מי אסור להתעסק.

הכל טוב, יפה ונחמד, אבל קבוצת כדורסל צריך גם לנהל. הניהול הזה נמדד כשהכל מתרסק. ענייני בניית הקבוצה בקיץ הם כבר היסטוריה. גם ההנחתה ההיסטרית והשגויה של פופס, בדרך ובתזמון בה נעשתה, אף היא היסטוריה. עכשיו צריך לבחון את המצב, לנסות להבין אותו – ולקבל החלטות. והכל הכל צריך להיות על השולחן. כולל סוגיית המאמן. פרנקו הוא אחד מחביבנו, אבל הקבוצה שלו נראית רע. גרוע מכך – אי אפשר לאבחן בה מגמת שיפור. לא נדוש כאן שוב בענייני טקטיקה התקפית והגנתית וגם לא בנושאי ניהול המשחק או סכמת החילופים. גם לא נדבר על הקלישאות והתירוצים המיותרים בהם בחר המאמן להשתמש בראיון סוף המשחק. אבל כן נזכיר את המאזן של ירושלים במשחקים צמודים. בשבוע שעבר סיפרנו שמתוך תשעה משחקים צמודים, ירושלים הפסידה עד כה בשבעה. אז היי, עכשיו המאזן הוא כבר 8:2. אי אפשר לקבל בהבנה 20 אחוזים במשחקים צמודים של קבוצה בסדר הגודל של ירושלים. לא מדובר כאן בסטייה סטטיסטית, אלא במאפיין וסימפטום לקבוצה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה. לקבוצה עם בעיות קשות, מקצועיות – ומנטליות. עזבו לרגע את המחבואים ששיחק הלפרין בפוזשן הקובע בשבוע שעבר מול נהריה. עזבו גם את החטאות העונשין של דונטה סמית'. ירושלים לא מתפקדת, כקבוצה, ברבע האחרון בכלל ובדקה האחרונה בפרט. וכשזה קורה, המאמן צריך לתת הסברים.

מצד שני, עד כה היו שלושה מאמנים בשלולית שכבר היו, על פי פרסומים זרים, ארוזים בדרך הביתה. דן שמיר שניצל בזכות עבירה מטופשת של חיפה בזריקה לשלוש (מעניין אם עובדים על זה שם באימונים). רועי חגאי שירושלים ורות'בארט סידרו לו הזדמנות נוספת. ורמי הדר (שכבר זכה לביקורי האבנר יאורים של העולם במשחקי הבית, שניה לפני שהוא נדרש לשלם את המחיר על מחדלי הבוס שלו). על פי לחשושים מקומיים, ישנם עוד שני מאמנים מקומיים שנמצאים כרגע על הגריל. אחד מהם הוא פרנקו. גם במקרה שלו, כמו במקרים הקודמים שמנינו, סביר להניח שלא שם הפתרון.

3. יש עוד כמה דברים שצריכים להילקח בחשבון בשיחות של מקבלי ההחלטות בירושלים. למשל, אופציה שצריכה לקבל השראה ממה שאנחנו רואים בקבוצות אחרות. נהריה וחיפה הוכיחו לנו, לדוגמא, שפחות זה יותר. הלך או הלכו כמה שחקנים מרכזיים, ומתוך הוואקום נוצרה להם קבוצה. תשאלו את פרנקו – גם לו זה קרה בעבר עם חולוניה. רגע, עזבו קבוצות מקומיות ושאר חלטורות. תשאלו את דטרויט פיסטונס. ג'וש סמית' היה השחקן המרכזי שלה. שישב על חבילות של כסף, אבל עשה לה רע. כמה רע? ג'נרל מנג'ר אחד, שפעם היה השוטינג גארד של קבוצת האליפות, כבר הלך שם הביתה, בין היתר, בגלל ג'וש סמית'. כמה רע? שאפילו קבוצת NBA, שבדרך כלל לא מתייחסת יותר מדי לפרמטרים של התנהגות, נתנה להבין שיש לה שחקנים צעירים שממש לא צריכים לקבל דוגמא מאנשים כאלה. כמה רע? שהבינו שם שעדיף להמשיך לשלם לשחקן המזיק הזה את המיליונים שלו (בליגה ההיא את אלמנט הקטנת הנזק כששחקן חותם בקבוצה אחרת), רק שיילך.

עכשיו אתם בטח חושבים שיש כאן נסיון לייצר קו מחבר בינו לבין דונטה סמית'. לא בהכרח. אם יש שחקנים, זרים או מקומיים, שסך התרומה שלהם לקבוצה קטן מהנזק שהם מייצרים; שמגיעים למצב שהמאמן שלהם לא יכול לסמוך עליהם יותר; שנותנים דוגמא לא מספיק טובה לצעירים של הקבוצה בכל הקשור להרגלי האימון או ההגנה שלהם, או אולי לאופן שבו הם מתנהלים כשהקבוצה שלהם צריכה אותם, אז יכול להיות שהם לא צריכים להיות בהפועל ירושלים. הנהלות גדולות לא חוששות ממהלכים בלתי שגרתיים. יכול להיות שאפילו בירושלים צריכים לתהות אם גם אצלה פחות=יותר.