הדבר הכי חשוב שאפשר לומר בהמשך להבטחת מקומה של מכבי תל אביב בטופ 16, ובהמשך לניצחונה אמש על צדביטה זאגרב, הוא שלא נכון יהיה לקחת הישג זה כמובן מאליו. נכון שתקציבית מכבי שייכת לאזור הטופ 8 ונכון שמקצועית מכבי עולה על כל הקבוצות שמדורגות נמוך ממנה בבית הזה ונכון ונכון ונכון. אבל היכולת של מכבי לעשות את זה ולהעפיל, בדרך כלל בקלות יתרה, שנה אחר שנה, חייבת לקבל קרדיט מזוקק. גם כשיש פציעות, גם כשנבנים סגלים על העוקם, גם כשמדממים מעט במשחקי הליגה, מכבי מספקת את הסחורה בזירה האירופית.
סיימנו עם שלב הברכות. בואו נתקדם.
צריך לומר זאת בכנות. מכבי שיחקה אתמול מול קבוצה לא טובה, לפחות ברמת היורוליג. הזיכרון הקולקטיבי שלנו עלול להיפגם בשל ההצגה שסיפקו הקרואטים (והבוסני) החביבים במשחק הקודם בנוקיה, אבל זו לא הייתה יותר מפאטה מורגנה. דיברנו על כך במסגרת משחק מקדים ונחזור, ברשותכם, שוב. לצדביטה יש קשיים ביורוליג העונה בכמה פרמטרים שנחשבים כמשמעותיים בכדורסל. נניח בלייצר נקודות. במדד היעילות. באחוזי קליעה. בריבאונד. אתם יודעים, אלמנטים שוליים. ולכן, פרט לכמה דקות מנומנמות בהתחלה ורדומות איפשהו בואכה הרבע השלישי, מכבי הגיעה, קיפלה הבסטה והלכה הביתה. ואין כאן שום נימה של ביקורת. מכבי השלימה 4 משחקים בשמונה ימים, עם סגל שטרם התייצב, וכל מה שאפשר לצפות ממנה הוא לנצח. והיא ניצחה.
אפשר לדבר קצת על התרומה מהספסל של לנדסברג ולינהארט, אבל זה די חסר חשיבות. לגבי לנדסברג, לא ראינו אתמול דבר שאיננו מוכר, לחיוב או לשלילה. באשר ללינהארט ועם כל הכבוד לתרומתו הנאה, הרי ברור שמדובר בחלק מסיבוב הפרידה של חביב מחלקת הסקאוטינג (ואולי, בלי שהתכוונה, הציגה אותו מכבי לראווה א-לה משחקי האימון של גל מקל בדאלאס). ואף אחד לא ייפול מהכיסא אם ייוודע בקרוב שגם הבחירה השנייה של המחלקה בקו האחורי, מרקיז היינס, לא יסיים את העונה בנוקיה. בצדק או שלא בצדק. אפשר גם לציין שוב את משחקו המצוין והנוסף של יוגב אוחיון, אי של יציבות ואיכות (אם נחריג את המשחק מול צסק"א) בשבועות האחרונים, הגנתית והתקפית. את דווין סמית', שבשקט בשקט נותן את עונתו הטובה ביותר בצהוב ואת אלכס טיוס שנראה מצוין אתמול. אבל אנחנו, ברשותכם, רוצים לדבר על ג'רמי פארגו (הרבה) ועל בריאן רנדל (פחות).
כו-לם שמו לב שהדקות הראשונות והרעות של מכבי הגיעו במשמרת של פארגו. מעטים, כך נראה, זיהו שמדד הפלוס מינוס השלילי של הפרנצ'ייז פלייר בהתחלה היה שווה לזה של האהוב החדש רנדל, שהמשיך להפריע גם ברבע השלישי. פארגו, כהרגלו, הגיע כדי לסגור עניין ברבע האחרון, כשעמדה 4 של מכבי מאוישת על ידי דווין סמית'.
ומכאן אנחנו רוצים לומר כמה דברים: בעיות מנטליות בד"כ מתויגות ככאלה כשהגורמים הרלוונטיים לא מצליחים לאתר את הסיבה או הבעיה האמיתית. צריך הרי להגיד משהו, אז אומרים מנטלית. אגב, מדהים שכו-לם יודעים לתייג את הקשיים של אלכס טיוס העונה כמנטליים גרידא, ורק מעטים טרחו לתת את הדעת לכך שהדרך שבו הוא מופעל העונה יעילה הרבה פחות. מול צדביטה זה נראה נכון והגיוני יותר.
למשבר של פארגו במכבי בחודש האחרון (פלוס מינוס) אפשר לאתר לא מעט סיבות מקצועיות. למשל סגנון וקצב המשחק של מכבי. למשל בעיית הריבאונד שמתקשרת לקצב המשחק. למשל לציוות של הגארד שלצידו. למשל ההגנות שמצופפות מולו ומרמות כשרנדל שולט בעמדה 4.
אבל עם כל הכבוד להסברים המקצועיים שמדגימים מדוע הגארד משיקגו טוב רק ברבעים הרביעיים, ברור שיש כאן אלמנטים שבראש. בכל קבוצה יש בעל תפקיד שמסוגל לסייע לשחקנים שמאבדים ביטחון, שלא מרוצים ממצבם או מעמדם. שמתוסכלים מהערות או החלטות של המאמן. שצריכים אוזן קשבת שסמוכה (אך רחוקה במידה) מאוזנו של הקואץ'. קוראים לזה עוזר המאמן. לא מאמינים? תשאלו את גודס, שבמשך שנים רבות התמחה בנטרול פצצות מתקתקות עבור המאמנים הראשיים בכלל ועבור דיוויד בלאט בפרט. מעבר לעזרה המקצועית נטו, זהו בד"כ חלק בלתי נפרד מהגדרת התפקיד של האסיסטנט (זה שאיננו חותר, מבעיר מדורות וכורה קברים). כשמכבי תל אביב החתימה בקיץ את פיני גרשון הגדול (הלו, בלי טיפה של ציניות), היא צירפה סוג של מאמן על, של מנטור מקצועי, של בנק ידע וניסיון. היא ודאי שלא החתימה עוזר מאמן. ומכבי צריכה עוזר מאמן, לא את פיני גרשון. הוא אובר קוולפייד.
עניין נוסף שמתחבר לשיח בעניינו של פארגו נוגע במידת הפראיות שלו. אתם יודעים, הדיבור הרגיל על שחקן לא חכם, שמרוכז רק בעצמו, שמחבל בקבוצה על מזבח הסטטיסטיקה האישית שלו. אז ככה, הגישה של כולנו לשחקנים כמו ג'רמי פארגו משקפת את הגישה הכללית של השלולית, על מנהליה, שחקניה, מאמניה, אוהדיה ופרשניה כלפי סוג כזה של שחקנים. השחקים שאנחנו קוראים להם פרועים במקרה הטוב או שכונה במקרה הפחות. אלה שלא עושים דברים שלא רואים בסטטיסטיקה, שלא מקבלים רק החלטות טובות, שמעיזים להעיף גם זריקות שאינן חלק מהשבלונה. במשך שנים שטפו את מוחנו תאוריות (על ידי מספר מצומצם של מובילי דעת קהל) ששכנעו אותנו לבוז לפרוטוטייפ של הווילי סולומון, וויל ביינום, טייריס רייס, ג'רמי פארגו ודומיהם מצד אחד, ולקדש ולהלל אחרים שאמנם הם שחקני כדורסל פחות טובים, אבל הולכים בתלם. חכמים. קבוצתיים. נגרים - אירופאים, משלנו.
צורת החשיבה הזאת, שהופכת את ישראל לדי ייחודית בעולם הכדורסל, נובעת הן מהמחשבה המשונה שלנו שאנחנו חכמים יותר (ושיש לנו מאמנים טובים יותר. אגב, שתי התאוריות האחרונות נטולות כל בסיס) וגם בגלל שאנחנו, לא נעים להגיד, די גזענים. במקומות מתוקנים מותר לשחקנים לקחת גם זריקות רעות, להשתולל מדי פעם ואפילו, בחיי, לקבל החלטות רעות. בתנאי שהם שחקנים כדורסל טובים. וג'רמי פארגו הוא שחקן כדורסל מצוין. אתמול, אגב, פארגו סיים משחק רע עם 7 אסיסטים ו-2 איבודי כדור (אוחיון, להבדיל, סגר עם 6 אסיסטים ו-5 איבודים).
על פי פרסומים מקומיים (לשם שינוי), מכבי עומדת לסגור עניין עם מרקוס סלוטר מריאל מדריד. השאלה הראשונה שנשאלת נוגעת לעמדה של הבחור החדש בשכונה. האם 4.5, רבע לחמש או 4 ו- שבע שמיניות. ובכן, אם נשאל את ידידנו לאסו, מאמנו של סלוטר בעונותיים האחרונות, מדובר ב-5. נקודה. בהיררכיה של סגנית אלופת היורוליג, איישו שלושה שחקנים את עמדת הסנטר: בורוסיס, מג'רי וסלוטר. ב-4 נכנסו מירוטיץ' ופיליפה רייס (שהוא לא בדיוק ה-4 הטיפוסי). גם העונה, אחרי השינוי בעמדה 4, לא חל שינוי במיקום של סלוטר על מפת העמדות. הזר החדש (?) יוכל לתרום למכבי באתלטיות, בהגנת פיק אנד רול וביכולת סיום לא רעה בצבע. הוא יוכל להעניק למכבי מימד פיזי מרשים מאוד כשהיא זורקת לסירוגין אותו, את רנדל ואת טיוס כדי להפחיד כל גארד שמתקרב לצבע. הוא לא יפתור את בעיית הקליעה של הקו הקדמי, את בעיית הפוסט אפ כשסופו נראה כמו פנסיונר יווני ואתם יודעים מה? לא בטוח שהוא, לבדו, התשובה לקשיים של מכבי בריבאונד. אה, והוא בטח שלא פוליסת הביטוח למקרה שהשבריריות של רנדל תכה במכבי שוב. כרגע זה נראה דווקא יותר כמו גיבוי למקרה שהסיפור עם סופו לא יתרומם.
