בוידאו: אודי הירש חושב שלבלאט יש לא מעט ללמוד ב-NBA
יש לי מין נטייה מוזרה כזו, להזדהות עם אנשים שמותקפים לא בצדק ובצורה מוגזמת ולגונן עליהם, גם אם אני לא באמת מחבב אותם מבחינה אישית. כך קרה לי עם גיא לוזון, למשל, מאמן שסלדתי מהסגנון שלו ומההתנהגות שלו וכמובן מהדודים שלו, אבל ברגע שבבלגיה התחילו להשמיץ אותו (חרף התוצאות הטובות) הרגשתי זעם גדול ורצון להגן עליו מכל הבלגים המנוולים והאנטישמים. כך קרה לי גם עם אברהם גרנט, שהוא לא תמיד טיפוס כלבבי, אבל ככל שהנשמות הטובות התחילו להתאבס עליו ולחכות לו בפינה ברשעות, לא יכולתי שלא לרחם עליו ולקוות שיצליח רק כדי לסתום את הפה לכל הקנאים שברקבונם רק מקווים שייכשל.
ועכשיו דיוויד בלאט על המוקד, אחרי פתיחת העונה הקשה בקליבלנד, ופתאום מתברר שעל אף כל התארים וההצלחות הוא לא מאמן טוב כמו שחשבנו. לא רק אודי הירש באתר זה התייחס לבלאט, גם בטוקבקים, ביתם של המרושעים חסרי הפנים, מכנים את בלאט כ"בלוף שנחשף" או "בלון מנופח", כי הם "תמיד ידעו שהוא לא מאמן", גם כשהוא זכה באליפויות אירופה וגם כשחוזר על ידי כמה וכמה קבוצות NBA (אתם בחברה טובה, גם אילן השועל אף פעם לא החזיק ממנו). על אף שבימינו כבר אי אפשר לפרגן ולהחמיא מבלי להיחשד באינטרסים סמויים או בחנפנות, אין לי ברירה אלא להביך גם את עצמי וגם את בלאט ולהגן על מאמן קליבלנד. הרי לו זה בטח לא מוסיף כבוד שעיתונאי קטן נאלץ להתייצב לצדו, ואילו אני מסתכן בהבעת דעה סחית שמרנית מיינסטרימית, שלא לומר מכביסטית פופוליסטית. היש חמור מזה?
אודי הירש: גם לברון מבין שהבלוף של בלאט נחשף
ראשית, אין ספק שהתמיכה בבלאט והרצון שיצליח עשויים להעמיד אדם במצבים לא נעימים. אנחנו רואים מה קורה לנו, את הדברים המעוותים שיוצאים לנו מהפה. כך, למשל, חובב כדורסל מוצא את עצמו ממלמל דברי ביקורת על לברון ג'יימס ("תמיד ידענו שהוא לא מנהיג"), משמיץ אותו בכעס ("גם את ספולסטרה הוא לא כיבד החרא") וקורא בצמא כל מאמר נגדו ("גדול אתה ווינדהרסט"). במצבנו, קיירי אירווינג הוא כבר לא כישרון על וסופרסטאר מלהיב, אלא ילד פישר שלא מקבל מרות וברוב חוצפתו רוצה את הכדור ליד (תתבגר מר אירווינג, ואולי תגיע רחוק כמו טייריס רייס). קווין לאב, ובכן, עד עכשיו חשבנו שהוא מלך הדאבל דאבל וסלע של יציבות, והנה פתאום אנחנו מביטים בו בעין חשדנית ורואים בו שחקן רך וחור בהגנה (למה שחררנו את וויגינס?!). הם לא רוצים ללמוד החבר'ה האלה, הכדורסלנים הטובים בעולם.
ובכלל, התמיכה בבלאט גורמת לחובב ה-NBA להפנות גב לכל מה שגרם לו להתאהב בליגה. עם כל הכבוד לאתלטיות, הפיזיות והווירטואוזיות, מה עם מעמד המאמן? עזבו דאנקים ואלי הופס, מה עם חוכמת משחק? לא עוד שבירת קרסוליים, טראש טוק והיילייטס, אפשר קצת לחלוק בכדור? פעם נהנינו לצחוק עם האמריקאים על הכדורסל האירופאי, ללגלג עם שאקיל על "הלבנים הרזים" מהיבשת הרחוקה, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מגנים על כבוד היורוליג, על "אינטליגנציית המשחק האירופאית", ומתנערים מההתנשאות האמריקאית, למה הם חושבים שהם יודעים הכל.
אז נכון, זה קצת מביך להתבצר בפרובינציאליות, אבל במקביל זה יותר מצער לגלות שמי שמגן על בלאט ורוצה בהצלחתו מסתכן בהידרדרות למיינסטרים ועלול להיתפס כלאומן פשיסט פנאט. פתאום אנחנו צריכים להיות ניטרליים, ולחשוש שהוא "התקדם בעזרת הצלחה מקרית ויחסי ציבור" ויביך את כולנו. פתאום אנחנו צריכים לבדוק את הנציג שלנו בעיניים חשדניות, ולחשוש שמא בלאט הוא בלוף, שאולי הוא מכר תדמית שקרית, כאילו כל אופציה אחרת היא עדיפה. פתאום אנחנו צריכים לעבור על הרזומה שלו בדקדקנות ולבדוק כישלון אחרי כישלון, כאילו כל השאר גאונים ומצליחנים, כאילו עדיף היה לקליבלנד לתת את ההזדמנות לטיירון לו (האיש שרואיין למשרה במקביל לבלאט ומשמש כעוזרו), שהוא בוודאי היה עושה טובה יותר, שאותו לברון בוודאי היה מכבד. ומי שמסתכל רק על הצד של בלאט נתפס כעיוור, אפילו חסר הבנה, גם אם את הקבוצה הלא מאוזנת הזו בנה ג'נרל מנג'ר עם שאיפות גחמניות. כאילו בלאט, שגם הוא יודע שעדיף היה לו להשתפשף עם קבוצה צעירה חסרת שאיפות, היה זה שביקש את כל הלחץ המופרע הזה על הכתפיים חסרות הניסיון שלו, כאילו הוא היה זה שדרש לשחרר את כוכבי העתיד תמורת הצלחה כאן ועכשיו, בעונת הרוקי שלו.
ועם בחילה קלה, עם שקית הקאה ביד השנייה, לא נכחיש: יש פטריוטיות, והיא דביקה. אומנם רוח המפקד טוענת שאני קודם כל ישראלי, אבל גם אם הרבה לפני זה אני חובב ספורט - אני עדיין מרגיש רצון בסיסי וצורך בסיסי להזדהות עם המאמן הישראלי הראשון ב-NBA. אילו היינו מעצמת ספורט, שמקבלת כמובן מאליו הצלחה בינלאומית של נציגים שלנו, היינו משלימים בהבנה עם ביקורת מרושעת על בלאט ויחס עוקצני, אבל בתנאים הנוכחיים (כל עוד לא מדובר באוהדי הפועל שלאורך השנים פיתחו אליו איבה טבעית ומובנת) אפשר לבקש קצת אהבה עיוורת, מה קרה.
ולמרות הפטריוטית המלוקקת, גם אנחנו, הפרימיטיביים שבעד בלאט, שלא מבינים את הכדורסל האמריקאי, יודעים לשמור על פרופורציות. מבינים שיש רק פופוביץ' אחד, ודוק ריברס אחד וריק קרלייל אחד, ולא כל המאמנים בליגה הזאת הם השילוב האולטימטיבי של כריזמה והבנת המשחק, ומבינים שבהשוואה ללא מעט קולגות שלו, המינוי של בלאט הוא לגיטימי וראוי. אנחנו מזהים את המצב הסבוך אליו נקלע, יודעים מה חלקו בהצלחה החלקית, אבל גם יודעים שלא הכול באשמתו. מסתכלים על הרזומה שלו, נזכרים בעובדה שרק בודדים מהכדורסל האירופאי קיבלו כזה אמון והערכה ב-NBA, ומבינים שהוא ראוי למעט יותר כבוד. לאור הסיפור עם מכבי מהעונה שעברה, ייתכן שהוא ראוי לקצת יותר סבלנות. וכן, יהיה נחמד אם במקום לחפש את הרע, נקווה לטוב.
