עולים לגבהים חדשים: על הניצחונות של הפועל ירושלים ומכבי תל אביב

1. בצל השינויים בצוות המקצועי במכבי תל אביב הקיץ, בהמשך לראיונות שסיפק גיא גודס ביחס לשינוי סגנון המשחק הצפוי ולאור משנתו הידועה של עוזר המאמן החדש פיני גרשון בדבר החתירה ל-90 נקודות ומעלה למשחק, ניתן היה לצפות שמכבי תל אביב החדשה תציג בפנינו משחק התקפה מעניין ויעיל יותר ממה שהכרנו. ניצנים מעודדים אמנם נראו בשלבים מוקדמים, אבל בסיכום 6 משחקי יורוליג ו-8 משחקי ליגה, זמן לערוך סיכום ביניים ולבחון האם ההבטחה התממשה. בשתי מילים? פייר, התאכזבנו.

אלופת היורוליג המכהנת מדורגת במקום השביעי בליגה בסך הנקודות, עם ממוצע של 78 למשחק. ביורוליג המצב לא טוב בהרבה. שם, מכבי תל אביב מצליחה להגיע ל 79.7 נקודות למשחק. התרשמתם? אם כן, בואו נשווה לעונה שעברה. בדיוק בשלב הזה, ממוצע הנקודות של מכבי גרסת 2013/14 עמד על 78 בליגה ו-77.5 ביורוליג. כלומר אין שום שיפור במשחקים בשלולית, ויש שיפור של 2 נקודות למשחק באירופה. לא מספיק טוב. ונזכיר: בשלב הזה של העונה שעברה מכבי תל אביב שיחקה משחק התקפה שיכל לשמש בובה של תחליף לזריקת הרדמה מקומית.

המשחק אמש בחיפה היווה המשך ישיר למה שראינו שלושה ימים קודם לכן בצרפת. עוד הצגה דיאמנטידיסית ומרשימה של יוגב אוחיון. עוד מופע (משודרג בהרבה) של הסקורר סילבן לנדסברג ועוד דקות סולידיות וסבירות לחלוטין של ג'ייק כהן בעמדה 4. ראינו גם רוטציה של שלושה שחקנים בעמדה מספר 5, כשהפעם מאריץ' המקפץ מקבל יותר דקות מביג סופו ומאלכס טיוס. התרשמנו שוב מחשיבותו הגדולה של דווין סמית', חרף כושר הקליעה שלפתע אבד לו.

מירב תשומת הלב, מטבע הדברים, מופנה לתהליכים המעניינים שעוברים על הצהובים בקו האחורי. גודס ממשיך בניסוי של אוחיון-היינס בחמישיה הפותחת, כשפארגו נכנס במקביל לספסול של סופו המתעייף. תוצאות חיוביות אי אפשר לאבחן, בשלב זה, מבחינתו של היינס אובד העצות. פארגו אמנם מצליח לספק נתונים סטטיסטיים (13 נקודות שרובן קריטיות בצרפת + 6 אסיסטים, 11 נקודות ו-8 אסיסטים מול חיפה) אבל נראה די מסורס ובבעיית אוריינטציה לאור מעמדו, תפקודו (ליד אוחיון שמחזיק בכדור) וקצב המשחק. אוחיון הצליח להרוויח ביושר את מעמדו המשודרג המחודש, עם תצוגות הגנה איכותיות (אתמול פירק את יבזורי) ומשחק התקפה מגוון. השאלה היא כזאת: האם מכבי תל אביב טובה יותר כשאוחיון על המגרש ודומיננטי? תשובות חלקיות, למי שמתעניין, נספק במשחק מקדים הקרוב.

2. מקבוצה שהבטיחה להתקיף טוב יותר, בואו נדבר קצת על קבוצה אחרת, שהבטיחה לשמור טוב יותר העונה. הפועל ירושלים הגיעה אתמול למשחק על המקום הראשון, בראשון לציון, והחזיקה שם את המארחת על 39 נקודות החל מהרבע השני. ודי בנתון הזה כדי לזרוע אופטימיות אצל דני פרנקו ושות'. יש מקום לתת קרדיט לאסרטיביות הירושלמית בכל הנוגע להגנה קצת גבוהה יותר מהרגיל, עם אלמנטים של לחץ. חשוב גם לציין את האגרסיביות בכל הנוגע לטיפול בחסימות ולמאבקים בצבע, מול קבוצה ששורטת ומרביצה.

צריך, מצד שני, להודות ביושר שמכבי ראשון לציון בכלל ויאנגר וסוואן בפרט בעיקר החטיאו כשהם חופשיים. ואנחנו מדברים כאן על 1 מ-16 של שני אלה לשלוש נקודות. הכתומים הגיעו למשחק מול ירושלים כשהם קולעים למעלה מ-40% לשלוש. טוני יאנגר עם 47%. איזייה סוואן עם 44%. אתמול זה נגמר עם 18% קבוצתי, 10% ליאנגר ו-0 אחד גדול ומכוער של סוואן. הגנה טובה? אין ספק. הרבה מזל? גם כאן אין ספק.

מעניין לציין שהדקות ההגנתיות הטובות ביותר של ירושלים אתמול היו עם קו קדמי של טוני גפני וליאור אליהו. לגבי גפני, על אף המגבלות ההתקפיות הידועות שלו (שלא ניכרו אתמול), העניין מובן. הרבה פחות עם ליאור אליהו. ואם צריך מהלך אחד כדי לסמל את מידת המחויבות של אליהו אתמול, אפשר היה להתרשם מהפאול הקשה שביצע על ג'רמיס סמית', שניות לסיום וכשהמשחק גמור. לא בדיוק מהלך ולא בדיוק גישה טיפוסית של ליאור אליהו.

שני הסנטרים של פרנקו, ג'וזף ג'ונס ויניב גרין, שיחקו אמש 28 דקות ביחד. ב-12 הדקות הנוספות שיחקו בעמדות הפנים אליהו, גפני ודונטה סמית'. ועכשיו יש לנו עניין עם פופס מנסה בונסו. נתעלם הפעם משאלות הכשירות וענייני הפציעות של הרכש החדש ונתהה לרגע על התצורה החדשה של הרוטציה. האם ירושלים צריכה עוד גבוה בנוסף לאלה הקיימים? ואם יוחלף אחד הגבוהים, איך בדיוק פתרנו כאן את בעיית הקליעה מעמדה 4? ואחרון – נניח שירושלים מפסידה ברוסיה מחרתיים ומסיימת את חלקה באירופה, האם פופס הוא התשובה כדי לשמר את הדומיננטיות בליגה, כשיכול להיות שההרכב הכי טוב של האדומים בשלולית הוא בכלל נטול סנטרים?

3. מאז שחזר לארץ לאחר גלות של מספר שנים בחו"ל, מיצב עצמו שרון דרוקר כחבר של כבוד באב טיפוס החדש של המאמן הישראלי. אתם יודעים, בשורה אחת עם האלי גוטמנים–דיוויד בלאטים–אברהם גרנטים של העולם. הבלנדרים. אלה שיודעים לנצל כל בימה וכל מיקרופון רענן על מנת לייצר לטובתם את הספין התקשורתי הנכון. כל אחד לפי דרכו. וזאת, כמובן, מבלי שהיה בכך כדי לגרוע מיכולותיהם המקצועיות המוכחות. ואם צריכים לבחון את הקדנציות האחרונות של דרוקר בירושלים וגליל-גלבוע, נראה היה שגם הקבוצות הללו שיחקו כדורסל של טריקים יח"צניים. בירושלים דיברו על הקהילה והבחורים, בגלבוע ליהגו על הצעירים והשמיצו את הבעלים – ובשני המקומות שיחקו כדורסל חסר כל השראה. בינינו, למי יש זמן לאמן כשכל הזמן עסוקים בלייח"צן?

הדברים נראים שונה לגמרי העונה במכבי ראשון לציון. דרוקר בנה שם קבוצה קשוחה, אתלטית ומחויבת. הרבה פחות דגש על ערבובי הגנות טקטיות. הרבה פחות קשקושים על צעירים ובנייה. הרבה יותר כדורסל. ציוות של שלושה שחקני הגנה קשוחים כמו ניצן חנוכי, ג'רי וג'רמיס סמית' לוטרן כמו טוני יאנגר ולצמד מוכשר כמו סוואן-קרמייקל שווה, בליגה הזאת, מקום ברביעיה הראשונה. ורק על שון דאוסן לא דיברנו. המספרים שלו אולי דומים לאלו שבעונה שעברה, אבל יש תחושה שהוא עדיין מחפש את מקומו ברוטציה החדשה ובסגנון החדש. העונה הזאת מהווה הזדמנות מצוינת עבורו לקפוץ מדרגה, והפעם לא בקבוצת תחתית שנאבקת על חייה.