נושאים חמים

העיקר שלא יעבור בשלום: טיפול התקשורת במשחק בין סכנין לבית"ר

תקשורת הספורט היא האחראית המרכזית לחימום האווירה לקראת המשחק של סכנין מול בית"ר. ביד אחת ביקשה שלום, אבל ביד השנייה יצרה אווירת מלחמה. נמרוד עופרן על תאוות הדם והרייטינג

אל תטעו. המפסידה האמיתית מהמשחק של בית"ר ירושלים ובני סכנין אמש (ראשון) לא היתה קבוצתו של מנחם קורצקי. המפסידים האמיתיים לא היו מאות האוהדים הירושלמים שעשו דרכם לדוחא, בדרך-לא-דרך, שנכנסו לאצטדיון בתוך המחצית השנייה, שנותרו בו קרוב לשעתיים אחרי שריקת הסיום. המפסיד האמיתי הוא לא אלי טביב. למשחק אמש היתה רק מפסידה אחת.

תקשורת הספורט.

ההסבר הקצר הוא כזה: רצינו מלחמה וקיבלנו שלום.

מעוות? בהחלט. אלא שההסבר הארוך מעוות הרבה יותר.

שוטרים מחוץ לאצטדיון במשחק של בני סכנין נגד בית"ר ירושלים (קובי אליהו)
רק שהכל יעבור בשלום. סתם, רק שהכל יעבור באמ-אמא של הבלגן (צילום: קובי אליהו)

"משחק טעון" - כך כינתה תקשורת הספורט את ההתמודדות הזו לאורך כל השבוע, וכך היא המשיכה לכנות אותה גם אחרי שריקת הפתיחה, גם אחרי שריקת הסיום. בספרי עזרה עצמית נהוג לומר שמחשבה מייצרת מציאות; זה פחות או יותר מה שתקשורת הספורט ניסתה לעשות: קצת כמו שהיא מסוגלת להלל שחקן צעיר ולהעלות לו את השתן ישר לראש, כך היא מסוגלת להפוך משחק מסוים לטעון הרבה יותר משהיה בלעדיה. ולמשך כל השבוע האחרון, תקשורת הספורט הישראלית עשתה כל שביכולתה כדי לגרום להתמודדות להפוך בלתי נשכחת, חסרת תקדים, כזו עם מתפרעים ועצורים, פצועים והרוגים, והכל מתוך סיבה אחת קטנה, אינטרס אחד צנוע.

רייטינג.

כן. בתקופה האחרונה הפכנו למדינה צמאת דם, ודם הולך חזק ברייטינג. ממבצע צוק איתן ועד הדרבי האחרון, מרבית הידיעות הנצפות והמטוקבקות ביותר בתקשורת הספורט הישראלית עסקו באלימות כזו או אחרת - בין אם של שחקן ואוהד, אוהדים ואוהדים, קבוצה וקבוצה, יהודים מול ערבים וכן הלאה. הרייטינג של אירועי הדרבי היה בשמיים, כי זה מה שהציבור אוהב, ואם הציבור אוהב את זה אז התקשורת אוהבת את זה, ואם התקשורת אוהבת את זה אז הציבור אוהב את זה עוד יותר. מדובר במצב קלאסי של ביצה ותרנגולת, כדור שלג שאף אחד לא רוצה להפסיק, אבל רק לצד אחד במשוואה הזו יש אחריות להפסיק אותו, והצד הזה מעדיף להוסיף עוד קיסם למדורה, רה רה.

דוגמא? דוגמא: ביום שבת בערב עלתה באתר בו אתם קוראים בזה הרגע ידיעה על ההיערכות של בית"ר ירושלים ושל המשטרה למשחק. בפנים, נכתב על כתובת גרפיטי של כמה מאוהדי לה פמיליה שקוראת לשרוף את מסגד אל אקצה (מי ידע שאנשי לה פמיליה יודעים לצייר כל כך יפה?). בנקודה הזו, אם החליט שהדיווח על כתובת הגרפיטי בצירוף התמונה הנלווית ראוי, לגוף תקשורת מסוים יש פחות או יותר שתי אופציות: להבליט או לא להבליט. במקרה של יום שבת בערב, הפור נפל על להבליט. ועוד איך להבליט: כתובת הגרפיטי קיבלה את כותרת הידיעה, והידיעה עצמה עשתה את דרכה לעמוד הבית של וואלה!. ביום שבת בערב. כשבמקביל נערכים משחקי כדורגל של ממש. כך זה נראה:

עמוד הבית של אתר וואלה! ב-22/11 (צילום מסך)

ניקח את הגרפיטי הנ"ל כמשל: האם לא עדיף שאת הכתובת ההיא היו קוראים מאה איש (אם היינו כאן בוואלה! מתעלמים ממנה לגמרי, או מציינים אותה בשורה, ללא תמונה, בסיום הידיעה ההיא) ממאה אלף איש? האם האמנים המוכשרים לא קיבלו בדיוק, אבל בדיוק את מבוקשם עם החשיפה הגדולה כל כך? האם לא התגייסנו לארגון לה פמיליה בעצמנו, עם פרסום התמונה? התפקיד של התקשורת בעידן האינטרנט ב-2014 ערטילאי מתמיד, אבל האם לא אמור להיות לה, בכל זאת, איזה מצפן מכוון? אמות מוסר על פיה היא אמורה לפעול?

הבעיה, למרבה הצער, לא היתה נחלתה הבלעדית של וואלה! ספורט. לאורך שבוע שלם פחות או יותר כל גוף תקשורת אכל את העוגה והשאיר אותה שלמה: לכבות את האש ולהדליק אותה בו בזמן, להטיף לשלום וללבות את המלחמה, לקרוא לשקט ולא להפסיק לצעוק. כל פרובוקציה קטנה, כל פוליטיקאי בעל דעות קיצוניות במיוחד לכאן או לכאן - כולם קיבלו את הכותרות שלהם בשם הרייטינג, כי בואו לא נשכח את סדר העדיפויות. אפילו ברגעים בהם חלק מהמשתתפים - אנשי סכנין, אנשי בית"ר - קראו לשקט, השקט הוצנע. השקט הוצנע כמו שהפרובוקציות אמורות היו להיות מוצנעות. שקט לא מביא רייטינג. מי שרוצה שקט, שיכבה את הטלוויזיה. אנחנו באנו למלחמה. באנו לדם ויריקות, מוחמד מת והר הבית בידינו ונשרוף את אל אקצה.

כמה אנחנו אוהבים להרצין כאן, בתקשורת הספורט החביבה שלנו, להרכין ראש, לגנות, להתעסק בדברים שלא קשורים כהוא זה בספורט, ולדבר על כמה שאנחנו לא אוהבים להרצין, להרכין ראש, לגנות, ולהתעסק בדברים שלא קשורים כהוא זה בספורט. הדו-פרצופיות של תקשורת הספורט בלטה יותר מתמיד ביום "המשחק הטעון", כשכולם - כולם, כמעט בלי יוצא מהכלל - קראו לשקט, ייחלו שהמשחק יעבור בשלום, אך קפצו על השטות הראשונה (אוהדי סכנין הניפו דגל פלסטין!!! אוהדי בית"ר שרו מוחמד מת!!!) כמו על איזה רימון אותו יזרקו מיד בחזרה על הקולקטיב. כך, למשל, נראו כמה מהאתרים הפופולריים בארץ שעה לפני שריקת הפתיחה אמש:

אתר וואן, שעה לפני בני סכנין - בית"ר ירושלים (צילום מסך)
אתר ערוץ הספורט, שעה לפני בני סכנין - בית"ר ירושלים (צילום מסך)
אתר YNET, חצי שעה לפני בני סכנין - בית"ר ירושלים (צילום מסך)

שימו לב לדרמה ולפאתוס. בולטת במיוחד הכותרת של אתר ערוץ הספורט - כותרת שנותרה למשך המשחק כולו: "שיעבור בשלום". שיעבור בשלום? באמת? מבחינת תקשורת הספורט, לבקש שמשחק מהסוג שראינו אתמול יעבור בשלום זה כמו לבקש 0:0. חלק קטן מהתקשורת - כתבים בודדים - אולי רצה שהכל באמת יעבור בשלום, אולם כקולקטיב, כולנו חיפשנו בלגן. ב-YNET היטיבו לגלם את האבסורד הזה, עם המילה "צפו". "צפו" מוצמדת, לא פעם, להקדמה מסוג: "תמונות קשות". או "מראות מגעילים". או "עוד עימות גזעני". או "עוד עימות אלים". העיקר שיהיה שם "צפו". אם התמונות כל כך קשות, אם העימותים כל כך אלימים וגזענים ומכוערים והלוואי שכבר נוקיע אותם - את כולם - מהספורט שלנו, אז למה אנחנו מצווים לצפות בהם? ועוד בכותרת הראשית?

חצי שעה לפני שריקת הפתיחה, כך נראו הכותרות הראשיות של YNET ו-ONE:

אתר וואן, חצי שעה לפני בני סכנין - בית"ר ירושלים (צילום מסך)
אתר YNET, חצי שעה לפני בני סכנין - בית"ר ירושלים (צילום מסך)

האם עשרות - יודעים מה, מאות - אוהדי בית"ר שקראו "הר הבית בידינו" ראויים להגיע לכותרת הראשית של אחד מאתרי הספורט הפופולריים במדינה? האם העובדה ש"גם חנין זועבי צפויה להגיע" באמת בעלת ערך עיתונאי רב כל כך? כמובן שלא. אלא שבעוד בעולם נהוג, למשל, לא להראות את האוהד שפורץ למגרש כדי לא להעניק לו את תשומת הלב בה הוא כל כל חפץ, בישראל האוהדים הללו פותחים מהדורות חדשות. כל קללה ביציע היא ביג דיל, כי האמת המרה היא זו: כשהיא לא תהיה ביג דיל - כשסכנין נגד בית"ר בדוחא או בטדי יהיה סתם עוד משחק - הוא גם יביא רייטינג של סתם עוד משחק.

אז כן, אתמול הפסדנו. אבל אם להתבסס על יכולתנו בימים שקדמו למשחק, תהיו בטוחים שבמשחק הבא כבר ננצח. ועוד איך ננצח. נקרע לערבים האלה, ליהודים האלה, את האמ-אמא.

צפו.