מדורים ובלוגים

חוטפים ושותקים: ניתוח ניצחון מכבי תל אביב על לימוז'

החטיפות של אוחיון, בתצוגה סטייל דיאמנטידיס, סידרו למכבי תל אביב ניצחון בצרפת, אבל שי האוזמן תוהה לאיזו תסבוכת הצהובים היו נקלעים אם יריבתם לא הייתה מחריבה לעצמה את המשחק עם מבול שלשות, ולא מתעלם מחלקו של גודס בבעיית פארגו

21/11/2014
עריכה: ניב פוקס, מתן חדד

יש משחקים שבהם צריך למצוא את הדרך לנצח. בכוח או במוח. יפה פחות או מכוער יותר. כשהיא בהרכב ממנו חסרים שני שחקנים משמעותיים (רנדל, פניני) פורמלית, אבל למעשה בלי לא מעט שחקנים אחרים שכרגע בבחינת נוכחים נפקדים, מכבי תל אביב רצתה רק לגמור את המשחק בלימוז' בשלום. להבטיח מעשית את ההעפלה לטופ 16, לשחרר מעט אנחות רווחה נדרשות בעקבות החששות שצצו לאחר ההפסד המשפיל לצדביטה בבית – ולהתקדם הלאה. מהבחינה הזאת, היא עמדה במשימה.

מכבי תל אביב הגיעה למשחק אמש מול לימוז' כשהיא חוטפת בממוצע כ-4 כדורים למשחק, הנתון הכי גרוע ביורוליג. יוגב אוחיון, הקפטן החדש, חטף עד למשחק בצרפת 0.8 כדורים למשחק. 0.8 חטיפות למשחק, אגב, היה הממוצע של אוחיון גם בעונת היורוליג הקודמת. אמש הצליחה ההגנה של מכבי לייצר לעצמה 13 חטיפות (כלומר כ-9 מעל הממוצע שלה), מתוכן היה אחראי הקפטן החדש ל-8 (כלומר, כ-7 חטיפות מעל הממוצע שלו). אז מה גורם לקבוצה שלא מצטיינת במחלקת החטיפות להצליח דווקא בלימוז' (ונזכיר שוב – ללא פניני ורנדל, שניים מהחוטפים הטובים יותר בסגל של גודס)?

עוד באותו נושא

יורוליג: מכבי תל אביב ניצחה את לימוז' 73:79

לכתבה המלאה
עמדו במשימה. מרקיז היינס(צילום: GettyImages)
אוחיון נתן אמש את אחד המשחקים הגדולים בקריירה שלו, ללא שמץ של ספק

תשובה ראשונה נעוצה, תאמינו או לא, בהחלטות ההגנתיות של הצרפתים. ז'אן מארק דופרה הוביל את השחקנים שלו להשתולל כבר מפתיחת המשחק. לחץ על כל המגרש, מלכודות על חצי מגרש ושאר ירקות. אלמנטים שנועדו לייצר פאניקה אצל האורחים ולגרום לאיבוד עשתונות. למרות שהצליח בכך בשני הפוזשנים הראשונים, יצרה ההחלטה שלו אפקט בומרנג: קצב המשחק המואץ גרם לאנדרלמוסיה דווקא אצל הצרפתים. במקביל, שיחקה אלופת צרפת עם רכז טבעי אחד בלבד (ווסטרמן) לאור פציעתו של אמאגו, עניין שהביא ללחץ מוגבר של האורחים בכלל ושל אוחיון בפרט על הכדור. תרגילי יציאה מחסימות לקליעה של לימוז' נתקלו בפתרונות אגרסיביים של גודס, כשהגארדים מוצאים לעצמם נתיבי תנועה בין המוסר לנמסר – מהלך שיכול להוביל לחטיפה או לזריקה קלה של שחקני לימוז'. תרגילי פיק אנד רול פגשו לא אחת תגובה אגרסיבית שהובילה לכדרור בלחץ, מול שני כחולים, מול צבע מצופף ושחקנים שאורבים בקצה הרוטציה ההגנתית כדי להשלים מהלך של חטיפה.

היכולת של מכבי תל אביב ליירט מסירות של היריבה שייצרה נקודות קלות במשחק המעבר וגם הביצוע בהתקפה המסודרת הצליחו להרים את אחוזי הקליעה ל-2 נקודות ל-68%, למעלה מעשרה אחוז מעל הממוצע של הקבוצה העונה ביורוליג. וזה במשחק שבו לביג סופו יש יותר כדורים חוזרים מאשר סלי שדה. גם כאן, הרבה בגלל ההחלטות ההגנתיות הפחות מובנות של לימוז', שבמקום לכפות על אלופת אירופה משחק התקפה עומד מול הגנה אישית שכופה החלטות ברמה של אחד על אחד מכדרור, יצרה למכבי תל אביב בכלל ולאוחיון בפרט מצבים מהם ניתן היה להעניש בקלות. גם במגרש הפתוח, כאמור, אבל גם ממצבי פיק אנד רול קלים או מול הגנות שאינן אישית.

ובכלל, איזו הצגה נתן הקפטן החדש. עזבו אתכם מהמספרים הסטטיסטיים, למרות שהם מספרים חלק גדול של הסיפור. אוחיון נתן אמש את אחד המשחקים הגדולים בקריירה שלו, ללא שמץ של ספק. מן יום כזה של זון מטורף. לאו דווקא ברמת אחוזי הקליעה. יותר מבחינת היכולת שלו לגעת בכל כדור תועה. ריק פיטינו, מאמנה האגדי של מכללת לואיוויל, אחראי על דוקטרינה הגנתית שמוצאת קורולציה בין כמות הדיפלקשנים ההגנתיים שלה (דיפלקשן = מספר הפעמים ששחקני ההגנה שלו מצליחים לגעת בכדור. אמנם אין בכך כדי לחטוף אותו, אבל הפעולה מאטה או עוצרת את התקפת היריב). פיטינו טען וטוען שאם הקבוצה שלו מגיעה למספר מסוים של דיפלקשנים (כיום עומד המספר על כ-35), היא מנצחת. בשלושת הרבעים הראשונים של המשחק, כשאוחיון נותן הצגה דיאמנטידיסית לכל דבר ועניין, הוא הצליח לגעת בכל מה שזז. גם רבע רביעי פחות מרוכז (התקפית והגנתית) לא הרס את המשחק המרשים של השחקן שהצליח איכשהו לדחוק עצמו בחזרה לחמישיה של גודס.

עוד באותו נושא

יוגב אוחיון: "זה משחק שהיינו מפסידים לפני שבועיים-שלושה"

לכתבה המלאה
הצגה סטייל דיאמנטידיס. יוגב אוחיון(צילום: GettyImages)

אחרי שכתבנו את כל זה, צריך להזכיר שלימוז' בעיקר נפלה לטריק החוזר של מכבי תל אביב. בממוצע, כופה ההגנה של גודס על היריבה להטיל 28.8 שלשות לסל שלה, כשהיריבה פוגעת רק ב 30%. אז היי, אתמול הטילו הצהובים של לימוז' 28 כאלה (15 במחצית הראשונה), וקלעו רק ב 28%. אם רק הייתה הולכת פנימה באופן עקבי, ונמנעת מלמסור לגבוה באטיסטה שחירב כל דבר בו נגע, אז סביר להניח שה-63% ל-2 שנותרו היו שווים ניצחון צרפתי ותסבוכת עצומה של מכבי תל אביב. אבל כנראה שדופרה שכח שזו המטרה המרכזית של יריבתו - לגרום לך לזרוק מבחוץ. אז נכון שאם היריבה פוגעת (לפרטים נא לפנות לצדביטה, צסק"א, הפועל ירושלים), אפשר להכריז על פתיחת החגיגות. כשהיריבה מחטיאה, כפי שקרה אמש, יכולה תכנית המשחק של גודס וגרשון לסמן עוד וי.

ניתחנו אלמנטים שונים שמסבירים את התוצאה, אבל עדיין – מכבי תל אביב יצאה אמש בעור שיניה, בסופו של יום, רק בזכות התעלות התקפית של סילבן לנדסברג (ובעיקר שתי השלשות שלו בסיום המשחק. האחת מתרגיל חוץ מתחת לסל והשניה מול האזורית הצרפתית) ובליץ של ג'רמי פארגו שמתחיל מזריקת שלוש נוראיות אבל מוצלחת, אחרי עוד משחק בלהות שלו. היכולת המצוינת של אוחיון פלוס משחק סולידי של ג'ייק כהן פלוס מחצית ראשונה איכותית של לנדסברג וטיוס הספיקו רק ל-35 דקות. בסוף מי שהציל את המשחק עבור צוות המאמנים שלהם היו שני השחקנים שמקבלים מהם כתף קרה.

עוד באותו נושא

דאגה ממצבו של רנדל, לנדסברג: "החברים ראו שאני האיש החם"

לכתבה המלאה
יצאו בעור שיניהם. ג'ייק כהן(צילום: GettyImages)
גארד מכבי תל אביב ג'רמי פארגו(צילום: ברני ארדוב)
הפרנצ'ייז פלייר משתולל ומשחק מחוץ לסיסטם ההתקפי? צריך להתמודד עם הבעיה ולא להדחיק או להרחיק אותה

כאמור, פארגו אולי ניצח את המשחק, אבל נראה לחלוטין לא בעניינים. רוב האחריות מוטלת על השחקן כמובן, אבל אי אפשר להתעלם מחלקו של המאמן במצבו של השחקן הכי חשוב שלו. לי מזכירה ההחלטה לספסל את פארגו את ההחלטה של גודס לעלות בדרבי ללא סופו בחמישיה, כדי להימנע ממצבי ההגנה הבעייתיים שלו מול הפיק אנד רול של היריבה. זו הייתה החלטה רעה שמגיבה לבעיות במקום לפתור אותן. זה בדיוק אותו המצב עם פארגו. הפרנצ'ייז פלייר משתולל ומשחק מחוץ לסיסטם ההתקפי? צריך להתמודד עם הבעיה ולא להדחיק או להרחיק אותה. גדולתו של מאמן במתן תשובות למצבים משתנים. לא בטוח שפארגו מהספסל, חרף הניצחונות האחרונים, הוא הפתרון הנכון לבעיה.

ועוד פיסקה אחת לסיום. בואו נשים את הניצחון (היפה לכשעצמו) הזה בפרופורציות המתאימות. בעבר הלא כל כך רחוק נהגנו לסווג שחקנים לפי מידת ההתאמה שלהם להגדרה "שחקן יורוליג". אותו דבר לגבי קבוצות: האם קבוצה X היא קבוצת יורוליג או לא "קבוצת יורוליג"? במשך השנים האחרונות דומה שהפערים בין החלק העליון של קבוצות היורוקאפ לבין אלה השייכות בחצי התחתון של היורוליג הצטמצם עד מאוד. עזבו הצטמצם. הפער (כמעט ו) לא קיים. מי שחושב, למשל, שבאנביט שראינו רק שלשום בארנה היא קבוצה טובה פחות מלימוז' החביבה, מתבקש לקום. סביר להניח שאף אחד לא קם. מכבי תל אביב הצליחה, בקושי בקושי, להתגבר על קבוצה שלא הייתה עושה גדולות ונצורות, ככל הנראה, גם במפעל שבו משתתפת הפועל ירושלים. ואך טבעי שבמשחק דמוי-יורוקאפ, כמו שראינו אתמול, מצטיינים שחקנים שזו הרמה האמיתית אליה הם באמת שייכים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully