צמד ר?עים: איך סופו וטיוס הפכו לנקודת תורפה במכבי תל אביב

עבור מכבי תל אביב, מלאגה היא כמעט יריבה בהזמנה. נכון, האנדלוסים יקשו על אלופת אירופה. אולי הם יעמיקו את המשבר שלה, ואפשר שבתרחיש קיצוני, הם אפילו יחרצו את גורלו של מאמנה. על פי המשחקים האחרונים, סבירות גבוהה שמכבי תל אביב תנוצח או אפילו תובס. אבל במובן מסוים, אין כמו מלאגה כדי ללמד את הצהובים כיצד לצאת ממשבר חריף. אולי דווקא משם תצא בשורה מעודדת למכבי תל אביב, אפילו אם תפסיד.

לפני שמונה שנים מינוס חודש הוטבע בספרד המונח "סינדרום אוניקאחה". זה קרה לאחר שמלאגה (אוניקאחה, בפי הספרדים המנסים להבדיל אותה מקבוצת הכדורגל שבעיר) עברה שבוע וחצי מהמטורפים ביותר שניתן להעלות על הדעת. זה החל בהפסד ביתי למכבי תל אביב, אותה מכבי תל אביב, ב-16 הפרש. נמשך עם מפלה נוספת בליגה מול פואנלברדה הקטנה. והגיע לשיאו בתצוגת נפל היסטורית ותבוסה ב-53 הפרש (!) לבדאלונה. ואז, יומיים בלבד אחרי ההשפלה, הגיע טוויסט מפתיע בעלילה: מלאגה המרוסקת עלתה למשחק מול קאחה סן פרננדו, בזמנו עדיין שם דבר בספרד, וכילתה בה את זעמה כנגד כל הציפיות. זה נגמר ב-48 הפרש, לא פחות ולא יותר, לטובת החיה הפצועה ממלאגה.

מאז היא נושאת על גבה את הסינדרום הידוע לשמצה, שם נרדף לחוסר יציבות כרונית, להתנהגות מאנית-דפרסיבית. בספרד טוענים כי הנטייה לפיצול אישיות מאפיינת את מלאגה עד עצם היום הזה. אבל הניצחון הענק ההוא הפך את הקערה על פיה. את העונה ההיא סיימה מלאגה עם מקום בפיינל פור – הישג השיא שלה עד היום באירופה.

גם מכבי תל אביב מקווה שאולי, רק אולי, גורלה יהיה כשל מלאגה מודל 2006/7. שההתפוצצות שתשכיח את הימים השחורים הולכת וקרבה. למלאגה נדרשו אז שישה ימים כדי לצבור שלושה הפסדים מכאיבים בהפרש כולל של 75 נקודות. מכבי תל אביב הנוכחית חטפה מספר זהה של הפסדים, בהפרש של 60 נקודות, תוך שמונה ימים. ועכשיו היא רוצה לצאת מהמשבר, כולם כבר מוכנים לכנות זאת כך, באמצעות ניצחון על אדמת ספרד. רק שמול יריבה בלתי צפויה כמו מלאגה, זה יכול להיגמר בסקנדל או פסטיבל.

המשבר של מכבי תל אביב נראה כה עמוק לא רק בגלל שהוא נוצר בעקבות תבוסות לשתיים מיריבותיה המרות ביותר, הפועל ירושלים והפועל תל אביב. הוא מטלטל אותה כל כך גם בגלל שהשבועות האחרונים היו הכל חוץ ממכביסטיים. מראשית ימיה מכבי תל אביב הייתה בנויה על לחימה עיקשת וחסרת פשרות. המיתוס שלה נבנה סביב "ניסים", סביב היכולת לחזור מכל בור, עמוק ככל שיהיה. מנס בדאלונה, דרך נס ז'לגיריס וכלה בקאמבקים המופלאים בעונה שעברה – מכבי תל אביב תמיד סירבה להיכנע.

כשבוחנים את סף השבירה הנמוך שמכבי תל אביב מראה בשבועות האחרונים, יש לקחת בחשבון שגם הקבוצה של העונה שעברה, זו שנצרבה בתודעה כווינרית האולטימטיבית שמעולם לא אומרת נואש, לא ידעה שהיא כזו עד שלב מתקדם. גם עם דייויד בלו וטייריס רייס ידעה מכבי תל אביב לא רק תבוסות מרות, אלא גם הפסדים מרגיזים במשחקים צמודים. גם בעונה שעברה מכבי תל אביב גיבשה זהות משל עצמה תוך כדי העונה, ועשתה זאת בדרך הקשה – דרך השפלות מצסק"א מוסקבה והפועל ירושלים, בדיוק כמו העונה, ודרך הפסדים צמודים מרגיזים שבאו לא אחת אחרי איבוד של יתרון משמעותי לקראת הסיום.

אבל ההבדל הגדול הוא שאשתקד מכבי תל אביב הראתה ניצנים של אותה רוח לחימה גם בימים הקשים. היא ניצחה בוילנה מסל ניצחון של טייריס רייס; היא שרדה מותחן אצל הכוכב האדום; אלה דוגמאות רק משלב הבתים הראשון. לאורך ההיסטוריה מכבי תל אביב מעולם לא נבהלה כשנקלעה לפיגור גדול. וגם מכבי תל אביב של העונה שעברה הייתה כזו. בשישה מקרים, לא פחות, היא נכנסה לפיגור דו ספרתי במהלך מחציות שניות ביורוליג בעונה שעברה. פעם אחת, מול צסק"א בחוץ, זה הסתיים בתבוסה. בשלוש פעמים נוספות היא חזרה למשחק, והפסידה בהפרש מינימלי של עד חמש נקודות. ובפעמיים הנוספות, במשחקים גורליים מול מילאנו (הצלבה) וצסק"א (פיינל פור), היא השלימה קאמבקים מופלאים וסיימה בניצחון מתוק.

מכבי תל אביב הנוכחית, אם לשפוט עד כה, נראית כמו ההפך הגמור. באף לא אחד מן הניצחונות שלה עד כה העונה הדומיננטיות הצהובה הוטלה בספק. יוצא מן הכלל הוא הניצחון באילת, בו מכבי תל אביב נחלצה מפיגור תשע נקודות במחצית, אבל כפי שהתגלה בחלוף כמה שבועות, אותה אילת שבירה אפילו יותר מהחבורה של גיא גודס, כלומר אין בכך כדי להגדיר זאת "ניצחון של אופי".

והנה, באו השבועות האחרונים והוכיחו: מכבי תל אביב הנוכחית פשוט לא מסוגלת לחזור מפיגור, למחוק פער כלשהו. כל אימת שהקבוצה היריבה פותחת טוב יותר, אלופת אירופה מתקפלת ברפיסות. וכך, בשלושת המשחקים האחרונים, שהולידו את המשבר, מכבי תל אביב לא הצליחה לייצר אפילו התחלה של קאמבק. כל ריצה קטנה הפכה עד מהרה לנוקאאוט. וזה, אולי, מה שמדאיג את מכבי תל אביב יותר מכל. יותר מהמחסור בכישרון, יותר מהכישלון בבחירת הזרים, אפילו יותר מהתפקוד של גיא גודס תחת לחץ.

אבל המצוקה רחוקה מלהיות מנטלית בלבד. דובר רבות בשלל הבעיות והחסרונות המקצועיים של מכבי תל אביב. על הסוליסטיות של פארגו, על חוסר התפקוד של מרקז היינס. אבל אלה צרות שניתן היה לקחת בחשבון אם מקבלים את האקסיומה לפיה שחקנים חדשים, אפילו חדשים-ישנים במקרה של פארגו, זקוקים לתקופת הסתגלות. מה שלא היה בתוכניות המקוריות זו התפוקה הדלה של הצמד סופו-את-טיוס.

השניים האלה הפכו את מכבי תל אביב בשלהי העונה שעברה לקבוצה שכמעט בלתי אפשרי להתכונן אליה. הם אפשרו לדיוויד בלאט לשחק בשני סגנונות שונים לחלוטין: כשסופו היה על המגרש, ההתקפה הייתה בנויה על שחקן ציר וארבעה קלעים סביבו שנעו על קו השלוש. כשטיוס החליף אותו, מכבי תל אביב שינתה מצב צבירה – היא עברה לטקטיקה של פיק אנד רול בהתקפה, ולחילופים אוטומטיים על כל חסימה בהגנה. למעשה, מנקודת מבטו של מאמן יריב, היו אלה שתי קבוצות שונות. כל אחת מהן דרשה היערכות אחרת, הגנה אחרת, אסטרטגיות ותרגילים שונים. וזה, במידה רבה, היה סוד כוחה של מכבי תל אביב בשלבים האחרונים של העונה, בהם התחברה וגרפה כל תואר אפשרי.

הצמד הזה אמור היה להיות הקלף המנצח של מכבי תל אביב גם בעונה הזו. רק שבמקום, כפי שנמחיש בהמשך, הוא הפך לנקודת תורפה.

סופו וטיוס, אם כן, עברו העונה מהפך. בעונה שעברה, כפי שניתן לראות בטבלה, הם ניפקו למכבי תל אביב 27.5% מסך הנקודות של הקבוצה כולה ביורוליג. מבין קבוצות היורוליג בעונה שעברה, היו רק שתי קבוצות שניתלו יותר בסנטרים שלה. העונה, כאמור, סופו וטיוס הרבה פחות אפקטיביים התקפית. הם אחראים על 19.4% מסך הנקודות של מכבי ביורוליג, נתון שמציב אותם ביחס ליתר הקבוצות במקום הרביעי מלמטה. גם ביחס לשאר הקבוצה מדובר במספר נמוך.

רק עמדת השוטינג גארד החלשה, המאוישת על ידי מרקז היינס ויוגב אוחיון המאכזבים, מספקת פחות נקודות לסך הנקודות הכללי של מכבי תל אביב. מצמד התקפי כמעט בלתי עציר, הם הפכו לא רלוונטיים כמעט מבחינה התקפית.

ואם הם לא באים לידי ביטוי בהתקפה – הצד החזק יותר של שניהם – הרי שבהגנה הם כבר נטל של ממש. לשניהם יש חלק גדול בהגנה הרעועה והחדירה שמכבי תל אביב מציגה בפתיחת העונה. הטבלה למטה מבטאת עד כמה המצ' אפים האישיים שלהם חוגגים בהתקפה. הגנה היא עניין קבוצתי, זה נכון, אבל הנתונים מרמזים על כך שהבעיה מספר אחת של מכבי תל אביב בהגנה היא דווקא העבודה הלקויה של הסנטרים שלה.

בשני המקרים, זה של טיוס וזה של סופו, יש סיפורי רקע שיכולים להוות תירוץ ליכולת החלשה בפתיחת העונה. שניהם סבלו מפציעות ונכנסו לעונה מאוחר יחסית, אבל הרפיון שלהם אינו כרוך רק בכושר לקוי, או בחוסר חשק, במקרה של טיוס: לשניהם יש קשיים מקצועיים אובייקטיביים שמונעים מהם לבוא לידי ביטוי.

את אלכס טיוס, למשל, היריבות כבר למדו הכיר. מלבד מאמן אלבה סשה אוברדוביץ', שהניח לטיוס לעשות כרצונו בצבע, ניכר היה כי היריבות של מכבי למדו את הטריק. הן מצופפות ומונעות מטיוס לקבל כדורים בגובה, כפי שהרבה לקבל ממצבי פיק אנד רול. התוצאה היא ירידה באחוזים מהשדה, בזריקות מהשדה ובקצב צבירת הנקודות, למרות ממוצע דקות כמעט זהה (18.3 העונה, 18.1 בעונה שעברה).

גם סופו סובל מנסיגה גדולה בתפוקה. מלבד התרומה ההגנתית האפסית, תרתי משמע (סופו מוריד 0.5 ריבאונדים בלבד למשחק – האחרון מבין הסנטרים ביורוליג), גם היכולות ההתקפיות נראות הרבה פחות מהוקצעות העונה. סופו קולע פחות (בעונה שעברה - 9.6 נקודות למשחק; העונה - 6.8), מוסר פחות (1.1 אסיסטים בעונה שעברה; 0.8 העונה) וסוחט פחות עבירות (3.7 בעונה שעברה לעומת 3.3 העונה).

אולם כשבוחנים את תפקודו בסטטיסטיקות מתקדמות, מגלים פרט מעניין: בניגוד לשנים עברו, אז מכבי תל אביב ניצלה כל דקת פרקט של היווני כדי להפעיל אותו בהתקפה, העונה היא ממעטת לעשות בו שימוש. מדד ה-USAGE, שבודק עד כמה קבוצה משתמשת בשחקן מסוים בזמן שהותו על המגרש, מראה כיצד מכבי תל אביב הולכת לסופו בהתקפה בתדירות נמוכה יותר מאשר בכל שלוש העונות הקודמות שלו ביד אליהו.

ב-2010/11 סופו עמד על 30.7% במדד זה, ב-2011/12 הוא ירד מעט ל-30.1% ואילו בעונה שעברה הגיע לשיא של 36.3% (שני ביורוליג כולה במדד זה). העונה, לעומת זאת, הוא ירד ל-24.6% בלבד, אפילו לא במקום הראשון במכבי תל אביב (ג'רמי פארגו מוביל את הצהובים בקטגוריה זו עם 27.1%).

כדי לצאת מהמשבר, מכבי תל אביב חייבת ללמוד להוציא שוב את המיטב מסופו וטיוס. בשבילה, ובשבילם.