הקרב שזעזע את ה-WWE: הפודיום של יוסיפון, טור מספר 5

בוסניה מחכה לנבחרת ישראל ביום ראשון - איזה משחק - אבל יומיים לפני כן יהיו זיקוקים בליגה ג' מרכז. יניב חולון נגד נורדיה ירושלים, הראשונה נגד השנייה - שהיא גלגול של בית"ר, ושהוקמה על ידי אוהדים שמאסו בכל מני דברים, כולל גזענות. ובגלל השבוע הקשה במדינה - גם ספורטיבית וגם לאומנית - הנה שתי דקות של הרגעת רוחות. כי בנורדיה משחק אמיר שוויקי, ערבי שחלם לשחק בבית"ר ואהד אותה עד גיל נוער.

"זה נותן הרגשה טובה, שיש קבוצה עם השם של בית"ר ושאין בה גזענות", שוויקי אומר לוואלה! ספורט. בגיל 17 אמרו לו במחלקת הנוער שהוא לא מתאים מקצועית לבוגרים. "לפי דעתי ולפי כל המאמנים שאימנו אותי בבית"ר, זה לא היה בגלל זה", הוא טוען. עכשיו הוא בן 21, ובליגה ג'. "בתקופה הזו כבר אני שווה ליגה לאומית".

אחרי הניצחון האחרון הוא הניף על כתפיו את הקפטן, ליאור קן-דרור. ערבי בחולצה של בית"ר מניף קצין במיל' - בימים כאלה כלום לא מובן מאליו. "זה הקפטן שלי", אומר שוויקי. "לא דיברנו על מה הוא עשה בצבא, באנו לדו קיום, להיות חברים. יש בינינו חיבור ממש מיוחד. מה שקורה בימים האחרונים עושה לי רע, כי אני רוצה שיהיה שלום. לא רוצה שאף צד ייפגע. אין יותר כיף מהמילה 'ביחד', גם יהודים וגם ערבים. אף אחד לא רוצה את הבעיות האלה - הדריסות, הדקירות, היריות. כולם צריכים לרצות שקט".

ונסיים בהמלצה ליום שישי, ב-13:00, בגבעת רם. "זה משחק העונה", שוויקי מכריז. "רק אחת עולה, ואנחנו עם אש בעיניים, לא יכולים לראות שיניב חולון מעלינו בטבלה. אחרי שנעבור אותם, כל משחק בשבילנו יהיה משחק עונה - עוד משחק בדרך לעלות ליגה".

ועם כל הכבוד, לא כל משחק בליגה ג' נכנס לפודיום. המשיכו לעבוד קשה, נורדיה, ונראה.


משוגעים על ספורט? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

למעקב בטוויטר

הפודיום: אורן יוסיפוביץ על שלושת הסיפורים המעניינים של השבוע

השולחן הירוק. זה הביטוי שתמיד משתמשים בו. נשמע אגדי, רומנטי. אבל כשזה נוגע לבית הדין של ההתאחדות לכדורגל, אל תדמיינו היכל מפואר. מדובר בחדרון רעוע, כמו הכיתה שישבתם בה ביסודי. צפוף, חסר הדר, אפור ומאכזב. וכמו התפאורה כך בית הדין עצמו. ההתאחדות תמיד דואגת להצהיר שהמוסד הזה הוא בלתי תלוי, מנותק לחלוטין מההתאחדות. ובכן, כבר מזמן הובן שהמוסד הזה מנותק לא רק מההתאחדות אלא מהכדורגל הישראלי כולו.

חמש שעות בזבזו החברים שלשום, בראשות שלושת הדיינים שמעוני, לנדאו ולובין. אנשי הפועל ומכבי עבדו על הצהרות, שממילא נהדפו חזק יותר מדיקמבה מוטומבו. כפי שכתב כאן אתמול יניב טוכמן, אידיליה כזו מעולם לא נרשמה בין שתי התל אביביות. הן אפילו ויתרו על מאבקים אישיים למען התמונה הגדולה. אבל לא היה להן סיכוי. כי בבית הדין הזה, האפור והמשעמם, אין אפשרות להילחם. הוא נשען על תקנון מהתקופה שעוד ירו בחץ וקשת, ואנשיו - כמו רצונות תובע ההתאחדות - דהויים, חסרי מעוף, חסרי יכולת לעשות פה משהו שסוף סוף יוציא את העגלה מהביצה.

זה לא שהעונש שנפסק חמור כמו שהוא לא יעיל. העונשים הקולקטיביים חסרי סיכוי. הוכח ויוכח. רק בשבוע שעבר, במדור זה, הסביר אוהד בית"ר שפרץ למגרש בעבר שלרגע לא חשב על הקבוצה שלו בעת מעשה, ולא על השחקנים שהוא אוהד, ולא על החברים ליציע; אוהד הפועל שהתעמת עם זהבי לרגע לא חשב על רמון - הוא בז לו - ולמופרעים הצהובים לא עבר לרגע בראש מה מיטש גולדהאר עשה ועושה בשביל המועדון אותו אוהדים. ולכן, בענישה קולקטיבית אין פתרון. זו האופציה הקלה, המשעממת, המיושנת.

שתי נקודות הורדו, 0:0 בלי שערים, סגירת יציעים 4-5, 10-11 לארבעה משחקים. העונש, אגב, קשה יותר למכבי תל אביב – מכל בחינה (ולא, מכבי לא נענשה בגלל פואד - די עם הפופוליזם - היא נענשה בגלל דברים שאוהדיה עשו). אבל לא משנה מי אשמה יותר, איך יכול להיות ששתי הקבוצות נענשו באופן זהה, כשברור לחלוטין שהעבירות שונות? ככה זה בימי הביניים שלנו. הרסו משחק מסקרן, ישפיעו על מאבק אליפות ואולי אף ימנעו מאוהדים ששילמו על מנוי כניסה למשחקי קבוצתם. כשחושבים על זה, כבר לא ברור מי מפריע יותר לכדורגל הישראלי - הפורצים או הדיינים.

והבורות מצחינה. כי היכן למשל תאכלס מכבי את האוהדים שבשערים הסגורים? והיכן יישבו אוהדי היריבה? הרי בלומפילד סולד-אאוט. נו, דייננו, מה התקנון היבש אומר על זה? ומה למשל אמור ללמוד אוהד בעל מנוי שלא הגיע לדרבי החוץ מכיוון שלא זכה בהגרלה? האם היה צריך לעצור את האוהדים הפורצים מהבית, עם השלט של המזגן?

וכל זה למה? כדי לשמור על מראית עין, כפי שאמרו הדיינים אתמול. "איך ניראה?", תהה אחד מהם, לו העונש לא יהיה 'קשה'. "מהעונה הזו יזכרו את פיצוץ הדרבי ואתם מצפים שאנחנו נהיה שלושה מוקיונים שיגידו שלא קרה שום דבר?", שאל הדיין שמעוני. ובכן, לא מוקיונים, אבל הדיינים ייזכרו כשלושה פקידים שלקחו תקנון עבש וסימנו עליו וי, שוב. "די באוהד הבודד לשם הטלת אחריות על קבוצה", נכתב באותו תקנון פרימיטיבי, וכל עוד אף אחד לא ישנה את התקנון הזה, לא צריך את מופע האימים התדיר הזה בבית הדין. כי לקרוא כולם יודעים. אם 600 אלף שקל דמי אבטחה לא עצרו את הפואדים, מה כן יעצור אותם? כנראה שמיטש וחיים צריכים לקנות שאטגאן ולחכות למטורפים על הדשא.

רק ענישה של עבריינים תרתיע עבריינים. אפשר להעניש על פריצת בעלי התפקידים למגרש, או על כל עבירה של איש צוות או סגל, אבל לא על התנהגות של אוהדים. בבית הדין יכולים היו לצאת גדולים, ליצור תקדים, להיות אחראים על שינוי. להורות על קיום משחק חוזר לעיני ילדים, קנס סמלי והלאה. יש אוהדים עצורים, תטפלו בהם. אבל הדיינים, התובע וכל הפקידים המעורבים פספסו הזדמנות לתיקון היסטורי - דווקא בגלל הפרופיל הגבוה של הקייס הנוכחי.

לפי מקרי העבר, אפשר להסיק שבית הדין העליון יגמיש קצת את העונש אחרי הערעור, אבל זה רק יעצבן יותר. וגם אם יעדן העליון את ההחלטה שניתנה אתמול, מה יהיה בעתיד? מדוע אף אחד מהדיינים, מהתובעים, מאנשי הכדורגל, לא חושב קדימה, על מהלך שישנה את מה שקורה כאן? עד אז נמשיך לדבר על תקנון אפור ובית דין אפור; על ענישה קולקטיבית שלא תפחיד את הפורץ הבא. העיקר שאת קורצקי לא בסמכות בית הדין להעניש, ושאת האדום של זהבי לא בסמכות איגוד השופטים לבטל. דווקא בעונה מצוינת של הכדורגל הישראלי, כל פקידיו משליכים מחסומי טיפשות בכל מטר ומטר.

הדובדבן בקצפת: באותה שעה שפורסמה ההחלטה המטופשת של בית הדין, שוחרר הגפרור שהצית, AKA פואד, למעצר בית. את משחק הבית הבא של הפועל ואת של מכבי, צהובים ואדומים רבים כנראה ייאלצו לראות בטלוויזיה. בדיוק כמו פואד ושאר הפורצים. הוא והם, גורל זהה. ותודה לשמעוני, לנדאו ולובין. נתראה בעליון, וד"ש לתקנון.

שרן ייני, הידעתם?

- בקבוצת הבית ספר של אליאנס, שם למד, שחקנים היו נכנסים לשער כל הזמן.

- מספרים ששרן ייני היה שחקן הכדורעף הכי טוב בתיכון.

- מספרים שהוא היה שחקן הכדוריד הכי טוב.

- בכיתה ח', ייני הקטן (1.55 מ' אז) עבר 1.70 מ' בקפיצה לגובה.

- בכיתה ב' הקפיץ 50 פעם ברציפות בימין-שמאל. "ב-23 שנים שאני מאמן ילדים במכבי תל אביב, היו רק שני שחקנים שהצליחו לעשות את זה", מספר עופר דקל, לשעבר מאמנו ומורה הספורט של ייני. "אחד מהם זה הוא".

אז הנה, הכלבויניק אפילו יותר כלבויניק. דקל ממשיך במחמאות: "הוא אתלט אדיר עם קואורדינציה אדירה. אנשים חושבים שאין לו שליטה בכדור, זו טעות מוחלטת. משהיה בן 6 ראיתי את זה. מוגבל טכנית? זה שחקן קט-רגל אדיר. ב-50 הקפצות עצרתי אותו, אחרת היה יכול להמשיך עד מחר".

מקצועית, המחמאות מגיעות לייני על שתי הצלות יפות ושקט בין הקורות - אפילו יותר ממה שחואן פאבלו נתן (ברק לוי, תתחמם); ובזמן שייני הציל לקרן כדור של צלישר, הראש חזר לאוגוסט האחרון, ולרומני שמשחק בבולגריה.

זה היה בפלייאוף ההעפלה לצ'מפיונס, בין לודוגורץ לסטיאווה בוקרשט. הרומנים ניצחו 0:1 במשחק הראשון, ואיתותים ראשונים לדרמה ענקית קיבלנו עם שוויון בולגרי בדקה ה-90. אבל זה עוד כלום, כי בדקה ה-118 הורחק שוער לודוגורץ ולדיסלאב סטויאנוב, ולירוקים אין חילופים. הבלם קוסמין מוצי נכנס לשער, ואם אירועים כמו של ייני איכשהו שכיחים, שחקן שצריך להגן על שערו בדו קרב פנדלים זה יותר משוגע. עוד יותר משוגע זה כשהבלם הרומני הודף שני פנדלים ומעלה את הקבוצה שלו לליגת האלופות (על הדרך הדיח את סטיאווה השנואה עליו; הוא הגיע מדינמו).

התשואות לא איחרו להגיע, ומוצי כבר על תקן גיבור מדינה. בעלי לודוגורץ הכריז שיבנה יציע חדש על שמו. ואיך הסביר הרומני את כישורי עצירת הפנדלים? "הם לא ידעו מה אני הולך לעשות", אמר, "כי גם אני לא ידעתי". מוצי הסביר לטלגרף בספטמבר את מה שייני בטח הרגיש: "לא היה עליי לחץ כי אם אני הודף כדורים זה משהו מדהים, ואם זה היה נכנס אז לא היו כועסים עליי. לא היה עליי לחץ, אבל היה לי הרבה מזל".

באותו משחק באנפילד, לודוגורץ הדהימה שוב כשכפתה 1:1 בתוספת הזמן. אבל דקה לאחר מכן האדומים קיבלו פנדל, וסטיבן ג'רארד הכניע את השוער המחליף מילאן בוריאן. "מה שמוצי עשה זה מדהים", מספר בוריאן הקנדי לוואלה! ספורט. "הקבוצה העפילה לליגת האלופות בזכותו. הוא לעד יהיה בספרים". שאלתי את בוריאן איך זה מרגיש, כשוער, לדעת שיש שחקנים רגילים שיכולים לעשות את העבודה שלו. "זה דווקא מרגיש טוב", הוא אומר. "ומאז שזה קרה, שחקנים אצלנו לוקחים את הכפפות באימון ומדי פעם נכנסים לשער, לתרגל. יש משחקים שדברים כאלה קורים, וטוב להתכונן לזה. אתה לא יכול לדעת מתי זה יקרה לך. ואז זה מרגש וזה מדהים. ככה זה כשאלוהים מסתכל עלינו".

בוריאן, אגב, שיחק רק שלושה משחקים העונה, וכבר חושב הלאה. "אני לא כל כך משותף, אז נראה אם אחדש את החוזה", הוא אומר. "יש לי הצעות. לא מזמן, אגב, היו לי הצעות מישראל". אנחנו יודעים על אחת מהפועל חיפה, בוריאן מספר שהיו עוד, אבל את זה נשאיר לפעם אחת. ועד אותה פעם - שחקנים יקרים, קחו כפפות ותתאמנו. יום יבוא ותגמרו כמו מוצי.

צפו במשחק המדהים של מוצי

The Montreal Screwjob.

אתה יודע שאירוע הוא חתיכת אירוע כשיש לו כינוי שמבוסס על מקום. "הדפיקה במונטריאול". 17 שנים ושלושה ימים עברו מאז שהתרחשה התקרית הכי גדולה בהיסטוריה של WWE (לשעבר WWF), זמן מצוין להיזכר.

ב-1997, ברט "היטמן" הארט היה היהלום של וינס מקמהן, הבוס האמיתי ב-WWF. באותה תקופה קמה מתחרה גדולה לפנינה של מקמהן, WCW של טד טרנר. היריבים החתימו כל מה שזז, והציעו גם להיטמן חוזה שאז נחשב גדול מאוד – 8.4 מיליון דולר לשלוש שנים. היטמן היה לויאלי למקמהן, והשניים סיכמו שהקנדי יישאר ב-WWF בחוזה חסר תקדים של 20 שנה (יש האומרים לכל החיים).

אבל אז WWF נכנסו לבעיות כלכליות קשות, והארט הבין שמקמהן לא יכול לעמוד בהבטחתו. כשב-WCW הגדילו את ההצעה ל-9 מיליון דולר לשלוש שנים, הנשר החליט שאין ברירה, ועזב את הקן.

הקרב הגדול האחרון של האלוף בארגון שבו גדל, כך נקבע, יהיה קרב הגנה על האליפות מול שון מייקלס, ב-9 בנובמבר 1997, במונטריאול, קוויבק, קנדה. קנדה – הבית של היטמן, המקום שבו היה האדם הנערץ ביותר באותה תקופה. מקמהן החליט שהארט לא יעזוב למתחרה המתחזק עם החגורה שלו – אין סיכוי. לפיכך, הבוס רצה שמייקלס יזכה בחגורה.

הרבה משדרים וסרטים שודרו על האירוע הזה, ואחד הטובים שבהם הוא Hitman Hart: Wrestling with Shadows.
בסרט זה, שמלווה את הארט לאורך החודשים האחרונים ב-WWF, מופיעה השתלשלות האירועים מההחלטה על העזיבה ועד לאקורד הסיום המדהים.

"דיברתי עם וינס", מספר שם הארט לאישתו. "אמרתי לו שאפסיד את החגורה אם ירצה, אבל לא בקנדה. הוא אמר שאני חייב להפסיד במונטריאול. אמרתי לו שזה יהיה נורא עבורי להפסיד בקנדה. אני גיבור שם, זה ישפיע על כל העתיד שלי במדינה". האישה ראתה את הנולד ושאלה: "ומה אם יקרה משהו בניגוד לרצונך?". והארט ענה: "דיברתי עם שופט הקרב, ארל הבנר. הוא נשבע בחיי הילדים שלו שהוא לא יעשה כלום. אמר שאני יכול לסמוך עליו. זה הקרב הכי גדול בחיים שלי".

כמה שעות לפני הקרב, כבר בחדר ההלבשה באולם, נפגשו מקמהן וברט לשיחה. "טד טרנר נכנס בינינו", אמר הבוס, "אבל אני פתוח לסיים את זה איך שתרצה". השניים סיכמו על פסילה בקרב, שתשאיר את החגורה בידיים של הקנדי. "תהיה פסילה", אמר הארט לאישתו, והמשפחה נרגעה. הוא לא יפסיד את האליפות במונטריאול.

ואז החל הקרב.

מייקלס והארט, שלא אהבו אחד את השני גם בחיים האמיתיים, סיפקו מופע לספרים. הסיכום היה שמייקלס יבצע בהארט את ה"שארפשוטר", מהלך הכניעה המזוהה עם היטמן, אבל הארט יתחמק לאחר כמה שניות ואז יפרצו מתאבקים אחרים לזירה והקרב יופסק. מייקלס אכן ביצע את השארפשוטר, רק שאז השופט הבנר הורה לצלצל בפעמון, והקרב הופסק. הכרוז צווח: היטמן נכנע, האליפות של מייקלס. והארט בכלל לא נכנע.

תוך שלוש שניות ראו את ההבנה והבחילה על פניו של היטמן. הוא הבין שהרגע הפסיד את האליפות. בבית שלו. עם המהלך שלו. יותר מזה – הוא הבין שדפקו אותו. הוא קם, הסתכל לעבר הבוס מקמהן, ודפק לעברו יריקה עסיסית. מייקלס ברח לחדר ההלבשה, הקהל זרק חפצים (ולא נענש ברדיוס); הארט השתולל, ריסק מוניטורים וציוד נוסף והוצא על ידי
מאבטחים.

"עמדתי לתפוס את הרגל של שון ואז שמעתי מישהו אומר 'צלצלו בפעמון'. זה היה וינס", סיפר. "הם דפקו אותי. הם דפקו אותי, הממזרים האלה".

מייקלס הבטיח להארט שלא ידע על התרמית, והזעם של הארט הופנה כלפי אדם אחד – מקמהן. הבוס נעל את עצמו במשרד, אך כשיצא ופגש בהארט במקרה באחד המסדרונות, היטמן הכניס לו אגרוף. "עילפתי אותו", סיפר הארט. "הכיתי אותו הכי חזק שיכולתי".

"מערכת יחסים של 14 שנים נהרסה בגלל בחור ששכח מהיכן הגיע", אמר מקמהן בראיון לאחר מכן. "ברט הארט דפק את ברט הארט. הוא יכול להסתכל במראה ולדעת את זה".

הארט ומקמהן כבר הספיקו להשלים, ב-2006 נכנס היטמן להיכל התהילה של WWE וב-2010 חזר לזירה לכמה הופעות אורח. גם עם מייקלס רוב הריבים נשכחו, אבל דבר אחד בטוח – אף אחד לא ישכח את מה שקרה ב-9 בנובמבר 1997. אף אחד לא ישכח את הדפיקה במונטריאול.

משוגעים על ספורט? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

למעקב בטוויטר

הפודיום: אורן יוסיפוביץ על שלושת הסיפורים המעניינים של השבוע