פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אני לא נורמלי, וזה לגמרי נורמלי: סיפורו של ג'ימי פירסאל

        הוא היה הליצן שכל הצופים היו באים לראות, אבל כשזה הגיע למכות לילד קטן ואוהד שחדר לדשא, כולם הבינו שהאיש המצחיק הזה, ג'ימי פירסאל, הוא בעצם חולה. סיפורו המדהים של האיש שפרץ דרך בתחום מחלת הנפש בספורט, ודיבר עם כל אמריקה על הבעיות שלו בזמן אמת. מגרש השדים

        שחקן בוסטון רד סוקס לשעבר ג'ימי פירסאל (GettyImages)
        פורץ דרך, לא פחות. ג'ימי פירסאל (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        את ההום ראן ה-100בקריירה שלו הוא רצה לחגוג בצורה מיוחדת. סוף הקריירה ניצב מעבר לפינה והוא ידע שאין עוד זמן רב. רגע לפני המשחק של ניו יורק מטס שלו מול פילדלפיה, ב-23 ביוני, 1963, ביקש מצלמי העיתונות לשים אליו לב טוב-טוב. ואז, כשהרגע ההיסטורי הועיל בטובו להגיע, ג'ימי פירסאל עשה משהו חסר תקדים שתפס לא רק את תשומת הלב של הצלמים, כי אם גם את זו של כל יושבי האצטדיון: הוא רץ הפוך בין ארבעת הבסיסים, ועד בסיס הבית. "היו אז שבעה או שמונה עיתונים בניו יורק, וקניתי את כולם", אמר ל'פיניקס ניוז טיים'. "הופעתי בגדול בכולם. עיתון אחד אפילו הציג סדרת תמונות שלי רץ אחורנית, לא במדור הספורט אלא על השער!"

        מספר ימים לאחר מכן, המטס שחררו את שחקן הבייסבול הוותיק. "יש מקום לליצן אחד בלבד בקבוצה הזאת", אמר המאמן דאז, קייסי סטנג'ל. אבל האמת היא שג'ימי פירסאל, שיחגוג בסוף השבוע הקרוב את יום הולדתו ה-85, לא היה ליצן כלל. כלומר, כן, הוא עשה המון דברים מגוחכים, כמעט תמיד במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, אבל בו בזמן הוא גם עשה משהו לא מצחיק כלל: לאורך קריירת המשחק הבלתי נשכחת שלו, הוא היה אחד האנשים הראשונים שאילצו את הספורט והחברה האמריקאית להביט אל תוך נשמתו של אדם הסובל ממחלת נפש, ולהתמודד.

        מאמן הבייסבול לשעבר קייסי סטנג'ל (שמאל) (AP)
        יש מקום רק לליצן אחד. סטנג'ל (משמאל. צילום: AP)

        ***

        הוא התוודע לנושא בריאות הנפש - או היעדר בריאות הנפש, למען האמת - דרך אימו, שאושפזה לא פעם בבית חולים פסיכיאטרי שעה מהבית בו גדל. העובדה כי נותר עם אביו לא היתה חיובית במיוחד, בטח לא רק רקע השפל הגדול, העוני הגדול לא פחות, והחיים ללא מים חמים במקלחת. "פחדתי מאבא שלי", כתב באוטוביוגרפיה המכוננת שלו, 'Fear Strikes Out'. "הוא לא היה אדם גדול, אבל הוא היה מוצק, ועם כתפיים גדולות ובטן שטוחה היה לו כוח של שור. כשהוא היה נחמד אלי הוא היה נפלא, אבל כשהוא כעס, פחדתי ממנו מאוד. כשהוא מאוד כעס, העיניים החדות שלו חדרו דרכי, הפנים וראשו הקירח האדימו והוא צרח עלי בקול שהרעיד את החלונות ואת כלי המטבח. הקול שלו היה עמוק וצרוד, ולעתים שמעתי אותו מתוך שינה. הייתי עושה הכל כדי לחמוק מהכעס שלו. הוא הציב כללים ואני ניסיתי לציית להם, משום שחייתי בפחד מהזעם שלו".

        הילד המפוחד ניסה לתת כתף ועבד כמחלק עיתונים, אבל האהבה שלו היתה נתונה לשני ענפי ספורט: בייסבול וכדורסל. על אף כאבי ראש תכופים בשנות נעוריו שלא אפשרו לו להתרכז בדבר אחד למשך זמן רב, הוא היה שחקן כדורסל פנטסטי. ב-1947 הוליך את קבוצת התיכונים שלו לזכיה באליפות ניו אינגלנד, כשקלע 29 מ-51 הנקודות של קבוצתו במשחק הגמר. סקאוט של בוסטון רד סוקס היה משום מה ביציעים, ושמע מגיבור הערב שכדורסל זה בכלל הספורט השני שלו: בבייסבול הוא הרבה יותר טוב. אף שקיבל מלגת כדורסל ובייסבול מאוניברסיטת דיוק, וחוזר על ידי שלל קבוצות מקצועניות שונות, ביניהן ניו יורק יאנקיז, פירסאל שמר אמונים וחתם עם הרד סוקס. פחות או יותר באותו זמן התחתן עם מארי טיבן והשניים החלו להביא ילדים בקצב מסחרר - זה נגמר בתשעה בסך הכל - מה שהוסיף לתחושת הלחץ והחרדה הקיומית של הכוכב העולה.

        פירסאל חתם רשמית ברד סוקס ב-1948, כשהיה בן 18, אך הופעת הבכורה שלו ב-MLB הגיעה רק בחלוף שנתיים, כהשתפשף קצת, ורק ב-1952 הוא החל לקבל הזדמנויות של ממש להפגין את כישוריו. תחילה, בוסטון ייעדה לו את תפקיד השורטסטופ - איפשהו בין הבסיס השני והשלישי, מה שהכעיס אותו מאוד. "זה בלתי אפשרי", כתב באוטוביוגרפיה שלו. "אני לא שורטסטופ. אני שחקן מרכז שדה. המעבר הזה עלול להרוס אותי. רגע, אולי זה מה שהם רצו לעשות". על אף הפרנויה הרגעית פירסאל עלה לכר הדשא והפך להיט גדול עם האוהדים. הוא חיקה שחקנים יריבים (פעם אחת, במשחק נגד סט. לואיס, חיקה את תנועותיו של המגיש שחום-העור סאצ'ל פייג', נפנף את ידיו כמו תרנוגלת ונחר כמו חזיר), עשה תנועות גרנדיוזיות עם ידיו, רץ סביב הבסיסים בתנועת אווירון, התלוצץ עם הקהל, ובאופן כללי לא לקח את עצמו או את הענף ברצינות יתרה.

        "באביב של 1952, חוץ מלשחק בייסבול טוב, השתעשעתי עם האוהדים", כתב באוטוביוגרפיה שלו. "הייתי איש מצחיק, ליצן בייסבול, ואיפה שהרד סוקס שיחקו, אוהדים נהרו כדי לראות אותי. כמעט כולם, חוץ מהשופטים ומהקבוצה, חשבו שאני קורע מצחוק. אשתי ידעה שאני חולה, אבל היא היתה חסרת אונים בנוגע להתרסקות הנפשית המהירה שלי. הרד סוקס לא ידעו מה לעשות איתי. הייתי ילד בעייתי. לו בודראו, המנג'ר, לא ידע אם לתת לי לשחק או להשאיר אותי על הספסל: הוא אהב את הצורה בה שיחקתי, אבל לא את הצורה בה התנהגתי. כששיחקתי עשיתי שטויות כל כך גדולות, שהייתי עלול להפוך את הענף מושא ללעג. כשלא שיחקתי, הצקתי לו. לעתים צרחתי והשתוללתי אם לא שיחקתי, ופעם אחת אפילו בכיתי בפומבי כמו תינוק. יצרתי מהומה בתוך הקבוצה שלי, והאמת שבליגה כולה".

        שחקן לוס אנג'לס איינג'לס לשעבר ג'ימי פירסאל עם פיאה של ביטלס (GettyImages , John Vawter Collection)
        כן, זו פאה של הביטלס. ג'ימי פירסאל (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ***

        ב-24 במאי, 1952, רגע לפני משחק מול היאנקיז, התנהגותו הקיצונית של פירסאל הפכה בעייתית, כשהחל ללכת מכות עם שחקן היריבה בילי מרטין. מיד לאחר מכן, נקלע לעימות גם עם חברו לקבוצה, מיקי מקדרמוט. מספר תקריות נוספות שלחו אותו בחזרה לקבוצת הבת של הרד סוקס בבירמינגהאם, אולם העונש בסך הכל שימש כשינוי נוף עבור פירסאל, שהמשיך לעשות את מה שעשה, רק עם קצת פחות תקשורת וקהל מסביב. הוא היכה את בנו בן הארבע של חברו לקבוצה ורן סטיבנס, רץ לבסיס הבית עם אקדח מים והשפריץ על חבר נוסף לקבוצה, גנב את כדור המשחק מהמגיש ולא הסכים להחזיר אותו, התווכח בלי סוף עם שופטים ופיזר רמזים – הגם משעשעים, לכאורה – על בריאות נפשית רופפת. בשלושת השבועות הראשונים שלו בקבוצת הבת המדוברת הורחק מארבעה משחקים ושב לבוסטון.

        שחקן העבר ג'ו קרונין, ששימש אז כג'נרל מנג'ר של המועדון, היה הראשון להציע שג'ימי פירסאל יישלח לפסיכיאטר. הרופא הראשון שטיפל בכישרון הבעייתי אבחן אותו כ"ילד מאוד עצבני, מאוד מתוח, מאוד חולה", והציע על מנוחה ארוכה בבית הבראה. פירסאל אושפז במתקן פרטי בג'ורג'טאון, ניסה לברוח מספר פעמים והועבר למתקן אחר, קרוב יותר לאשתו ולילדיו. הוא אובחן כסובל ממאניה דפרסיה - מונח די חדש בפסיכיאטריה האמריקאית דאז - וטופל בין היתר באמצעות נזעי חשמל, שיטה די פופולרית בזמנים ההם במלחמה נגד מאניה דפרסיה ופרנויה.

        "יום אחד פשוט השתגעתי, ולקחו אותי למוסד נפשי. אני לא זוכר שום דבר משם", כתב פירסאל באוטוביוגרפיה שלו, ואת חוסר הזיכרון רצוי לזקוף לחשמל המדובר. אבל זה לא שהוא שכח רק את המוסד הפסיכיאטרי: איפשהו במהלך שהותו שם, שכח שהוא שחקן בייסבול ברד סוקס, או כיצד הגיע למוסד הנ"ל מלכתחילה. הוא החל לקחת כדורים - ביניהם גם ליתיום, אותו ייקח למשך מרבית שארית חייו - והתייצב. בספרו, תיאר רגע אחד בו הביט דרך חלון בית החולים הפסיכיאטרי אל מגדל מים בודד: "כך הוא עמד, גבוה ואיתן, כמעט מלכותי, ויותר מכל, נורמלי. זה מה שאני רציתי להיות - נורמלי".

        אחרי שבעה שבועות פירסאל השתחרר, ובילה את החודשים הבאים הרחק מהבייסבול. כששב למגרשים, כאילו היה מדובר בשחקן אחר. עיני התקשורת והקהל היו עליו. בשנים ההן מעט מאוד אנשי ספורט הסכימו להודות שהם סובלים מחולשה נפשית כזו או אחרת, כך שלפחות בעיני החברה, פירסאל היה רחוק ממגדל המים הנורמלי עליו הביט בערגה מחלון המוסד הפסיכיאטרי. ובכל זאת, כפי שנכתב באתר BostonBaseballHistory.com, "עונת 1953 של פירסאל היתה אחד מסיפורי הקאמבק הגדולים אי פעם בענף". אחרי משחק נטול חשיבות במסגרת העונה הארוכה, נכתב בבוסטון גלוב: "35 אלף איש ישבו מהופנטים באצטדיון של קליבלנד אמש וצפו בתצוגת שחקן השדה הגדולה ביותר בתולדות הליגה". שחקן השדה הזה היה ג'ימי פירסאל. ב-9 במאי ביצע תפיסה שחברו לקבוצה הגדיר כ"גדולה ביותר שאי פעם ראיתי", בעוד עיתונאי ניו יורקי כינה אותו "שחקן השדה הגדול ביותר שהיה כאן". סוכנות הידיעות AP בחרה בו לשחקן השנה השנייה המצטיין של העונה, ובהצבעות ל-MVP הוא סיים במקום התשיעי.

        לא רע לחולה נפש, אה?

        מאמן הבייסבול לשעבר ג'ו קרונין (Creative Commons)
        הראשון שהציע אבחון פסיכיאטרי. ג'ו קרונין (צילום: Creative Commons)

        ***

        להצלחה הגדולה היה אפקט נוסף, חשוב לא פחות במישור הרחב: בזכות יכולתו המצוינת, פירסאל יכול היה לאוורר את צרותיו ברבים, לנעוץ סיכון בבועה, לגרום לאנשים להקשיב. ב-1955 כתב על תלאותיו הנפשיים למגזין החשוב 'The Saturday Evening Post', מה שהוביל לאוטוביוגרפיה ממנו ציטטנו ונמשיך לצטט כאן. לורד סטרלינג, סוכן ספרותי אגדי שעבד בין היתר עם ג'ק קרואק, כתב בספרו שלו: "הסיפור של פירסאל היה פורץ-דרך. הוא היה גיבור ספורטיבי ובספר הוא כתב בפתיחות על נושא שהוא טאבו - מחלת הנפש שלו, משהו שבימים ההם דובר בו לעתים רחוקות, אם בכלל, ובטח לא בפומבי". הספר היווה הצלחה כל כך גדולה ששנתיים לאחר מכן הוא הפך לסרט הוליוודי בכיכובו של אנתוני פרקינס.

        "כעת אני מביט בביטחון אל העתיד, כמו התאוששתי מדלקת ריאות, אבעבועות רוח או שבר ברגל", כתב פירסאל ב-'Fear Strikes Out', וביטא מה שחולי נפש רבים מבינים ואחרים לא: שבמובנים רבים, מחלה היא מחלה היא מחלה; שבר הוא שבר הוא שבר. "זו הסיבה שאני מספר את הסיפור שלי, אני רוצה להראות לעולם שאנשים כמוני לא מזוהמים לנצח. היינו חולים. הדרך הכי טובה לעזור לנו היא להתייחס אלינו כמו אל בני אדם - כמו שהתייחסו אלי. אנחנו לא רוצים לדבר על המחלה שלנו בלחישות או לשוטט בקצה החברה עם הידיים באוזניים כדי לחסום לחישות של אחרים. אין לנו במה להתבייש. כל מה שאנחנו רוצים זה שאנשים שלא היו איפה שאנחנו היינו יבינו אותנו. אין טיפול טוב יותר מהבנה".

        על אף שנבחר למשחק האולסטאר ב-1954 ו-1956, פירסאל הועבר בדצמבר של 1958 לקליבלנד והשינוי לא היטיב עימו. בעונתו הראשונה הורחק משלושה משחקים שונים - פעם אחת משום שתקף את המגיש היריב - ובזו השנייה המשיך בדיוק מהנקודה בה הפסיק. ב-30 במאי, 1960, צרח על שופט, ירד בזעם לספסל והשליך לכל עבר את כל מה שמצא שם: כדורים, מחבטים, כפפות, כובעים. זמן לא רב לאחר מכן, תפס כדור מכריע במשחק נגד שיקגו ומיד זרק אותו על לוח התוצאות האלקטרוני. מספר נורות נשברו. לקראת סוף חודש יוני היה מעורב במספר תקריות נוספות עם שופטים, חברים לקבוצה ויריבים, נשלח הביתה והתבקש לקבל, שוב, סיוע פסיכיאטרי. ב-1961 הנחית אגרוף בפרצוף של אוהד שפרץ למגרש, ולאחר עימות נוסף עם שופט נקרא לשיחה על ידי נשיא הליגה - ג'ו קרונין, אותו ג'ו קרונין שניסה להרגיע אותו בבוסטון, וכעת קיווה שוב לנסות ולגשר על המאניה, לגשר על הדפרסיה. בעונה ההיא הורחק משבעה משחקים שונים - שיא שעדיין לא נשבר, וספק אם יישבר.

        "להשתגע היה הדבר הכי טוב שקרא לי", אמר פעם, "אף אחד לא ידע מי אני עד שזה קרה".

        הסרט על חייו של שחקן הבייסבול ג'ימי פירסאל (צילום מסך)
        כרזת הסרט על בסיס סיפורו של ג'ימי פירסאל (צילום מסך)

        ***

        בסיום העונה ההיא נשלח לוושינגטון, בשורותיה הרוויח מענק של 2,500 דולר על התנהגות משופרת, אך הועבר שוב, הפעם למטס, ואז שוחרר, וחתם בקליפורניה. בשורות האיינג'לס העביר חמש עונות מנומנמות, במהלכן הבליח מדי פעם ג'ימי פירסאל הישן והרע - ב-1964 עלה למגרש עם פאה של הביטלס והשתמש במחבט שלו כגיטרה. בו בזמן החל לשחק בהוליווד, בעיקר את עצמו, והופיע בין היתר בתכניות של לוסיל בול, מילטון ברל ודון ריקלס. לאחר שפרש ניהל מלון למשך תקופה והחזיק במספר תפקידים בקבוצות בייסבול מקצועניות יותר ופחות. ב-1968 התגרש מאשתו, התחתן עם אחרת, התגרש גם ממנה והתחתן עם אשתו השלישית (ונכון לרגע זה גם האחרונה) ב-1982.

        חמש שנים קודם לכן החל לעבוד כפרשן עבור שיקגו ווייט סוקס, אך הסתבך שוב ושוב בשל פיו הגדול. פעם אחת, כשאשתו של הבעלים מארי פרנסס ויק ביקרה את פרשנותו, אמר בשידור: "הגברת ויק משעממת באופן קולוסאלי. היא צריכה להישאר במטבח, שם מקומה". ב'שיקגו סאן טיימס' פרסמו סקר שתהה האם פירסאל ראוי לאבד את משרתו בשל דבריו, וראו כיצד כמעט כל הציבור תומך בפרשן הפופולרי. הפיצוץ הבא הגיע ב-1980, לאחר שלפת של צווארו של עיתונאי מקומי, התעמת עם הבן של הבעלים, ונשלח להערכה פסיכיאטרית. הוא שב לכס הפרשן אחרי זמן מה והמשיך להגיד בדיוק מה שחשב: שהשופטים שמנים וחושבים שהם שווים יותר ממה שהם, שהשחקנים וההנהלה צריכים להשתפר, וגם, בתכנית טלוויזיה מספר שנים קודם לכן, שנשות השחקנים הן בסך הכל "בחורות חרמניות שרוצות להתחתן, הן רוצות קצת כסף, קצת ביטחון ושחקן בייסבול גדול וחזק".

        את העבודה ההיא איבד, אך המשיך לעבוד כשדרן רדיו למשך שנים ארוכות ופעם אחת, בראיון ל'פיניקס ניוז טיים', אמר מה דעתו על התחום: "כל תכניות הספורט האלה מסריחות. עשיתי את זה בשביל הכסף, אבל הן משעממות. אותם אוהדים מתקשרים עם אותן שטויות. אני הסתבכתי כי אמרתי את האמת. פעם ניסית לדבר עם מאמן פוטבול או כדורסל? הם הטיפוסים הכי משעממים עלי אדמות. הם אומרים את אותם הדברים שוב ושוב"

        אבל לא הוא. ג'ימי פירסאל לא שעמם ולו לרגע אחד, ומה אתם יודעים, הנער השקט עם האמא המשוגעת והאבא המפחיד, השחקן שנאלץ להתאשפז במוסד פסיכיאטרי, הפרשן מעורר המחלוקות, הסבא שכבר הספיק לעבור שני ניתוחי לב ולהיות מאובחן כחולה פרקינסון, יחגוג בסוף השבוע הקרוב את יום הולדתו ה-85.

        "אני במצב טוב יותר מרוב האנשים שאמרו שאני משוגע", אמר פעם.

        שחקן בוסטון רד סוקס לשעבר ג'ימי פירסאל לצד דון זימר (GettyImages , Barry Chin/The Boston Globe)
        חי ובועט. ג'ימי פירסאל, מימין, לצד דון זימר (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        לתגובות:
        nimrodofran@walla.com

        לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"