פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אמריקן ביוטי: המאפיינים האמריקאיים שמכבי תל אביב אימצה

        תהליך האמריקניזציה המואץ של מכבי תל אביב בא לידי ביטוי בצורה המושלמת מול יריבות מיוגוסלביה לשעבר כמו צדביטה, שמגיעה להיכל הערב. הבלוג של יהונתן אליהו מסביר מה עומד מאחורי קבלת ההחלטות של הצהובים, ומביא את סיפורו של מרקו תומאס, השחקן הכי חסר מזל באירופה

        אמריקן ביוטי: המאפיינים האמריקאיים שמכבי תל אביב אימצה

        שעת סיפור: הוא רוצה לאמא

        באוקטובר האחרון, לפני קצת יותר משנה, מרקו תומאס החליט שדי. "אני עם הכדורסל גמרתי. מה הטעם לנסות לחזור בכלל?", אמר בבכי לכלי התקשורת בקרואטיה, רגעים ספורים לאחר שבמשחק נגד ציבונה קרע את גיד אכילס. בגיל 28, עם רזומה של יותר מ-11 פציעות שהשביתו לתקופה של חודש ומעלה, תומאס הרוויח ביושר את הזכות להרגיש מקולל. איזה שהוא כוח עליון נותן בו סימנים פעם אחר פעם. הוא רומז לו שהפרקט לא מיטיב עמו, אבל מרקו מתעקש. ואז הוא שוב נפצע. ושוב. וחוזר חלילה.

        גליון הפציעות הארוך של תומאס מכניס אותו בקלות לטופ פייב של הביש-גדות הגדולים בתולדות הכדורסל האירופי. נכון, כבר היו קריירות טרגיות משלו: עודד קטש, צייר ללא צבעים, גדע בגיל 26 את הקריירה הנוסקת באיבה, והשאיר אותנו לדמיין אילו פסגות הוא יכול היה לכבוש אלמלא הפציעות. ארווידאס מציאוסקאס, מגדולי הכדורסל הליטאי בפוטנציה, נכנע לברך השברירית והפגועה שלו כבר בגיל 28, רגע לפני שהגיע לשיא. וישנו גם פנאיוטיס ואסילופולוס היווני, פעם סמול פורוורד מבטיח וקפטן אולימפיאקוס, והיום, בגיל 30, כבר בסטטוס "לשעבר" אחרי שלושה נסיונות קאמבק שלוו בעוד פציעה כואבת.

        מרקו תומאס, ציבונה זאגרב (AP)
        ביש גדא. מרקו תומאס (צילום: AP)

        אבל המקרה של מרקו תומאס ייחודי, ואולי אכזרי יותר משל כולם. כי אצלו אין זבנג וגמרנו. אצלו קארמה איז א ביץ' לאורך כל הדרך. אצלו המכות קטנות ויעילות, מדכאות את האהבה לכדור ומרוקנות אותו מתשוקה לאט לאט, בייסורים. פה פציעה של חודשיים. שם היעדרות של שלושה. לפעמים אולי קצת יותר. בכל פעם מחדש ניטעת בו תקווה, ובכל פעם מחדש היא מתפוצצת לו בפרצוף.

        ולמרות הנאום הנוגע ללב לפני שנה, הוא עדיין משחק בצדביטה. או לפחות מנסה. בתחילת העונה הוא חזר מהיעדרות בת למעלה משמונה חודשים בעקבות קרע בגיד אכילס. אבל אז, נחשו מה, קארמה שוב קפצה לביקור, ופגשה אותו בשריר הארבע ראשי באימון שלמחרת משחק הקאמבק. הפרוגנוזה: בין חודש לחודש וחצי בחוץ. לכן צדביטה נאלצת להסתדר בלעדיו גם הערב, ביד אליהו. בפעם המי-סופר-כבר-כמה.

        כמה אתה שברירי: מרקו תומאס נפצע בעונה שעברה

        בשלב הזה בקריירה, תומאס אמור היה להיות הרחק מהבית החם בקרואטיה. בצעירותו נחשב לילד פלא: כבר כשהיה בן 17 שיחק באופן קבוע ב-KK זאגרב בליגה האדריאטית, ובהיותו בן 19 זומן לראשונה לנבחרת הבוגרת של קרואטיה. ב-2005 ריאל מדריד שילמה לזאגרב עבור שחרורו הפורמלי בלבד כ-800 אלף יורו – סכום עתק בזמנו לילד בן 20 – כדי להחתים אותו על חוזה ארוך טווח ולנצח את המתחרה השנייה שזממה עליו, קאחה לבוראל. בריאל הצהירו אז מבלי להתבייש שהביאו את "סקוטי פיפן האירופי", והייתה להם סיבה טובה להאמין בכך. תומאס אמנם לא נחשב לאתלטי במיוחד, אך כבר אז היו בו איכויות של סמול פורוורד מגוון – הגנה מעולה, קשיחות, יד קטלנית.

        תשע וחצי שנים עברו מאז, ותחושת ההחמצה אצל תומאס הולכת וגוברת. בריאל הוא לא הצליח לפרוץ בגלל רצף פגיעות בברך השמאלית. גם כשקיבל צ'אנס נוסף בקבוצה גדולה אחרת, פנרבחצ'ה אולקר, הוא נראה בדרך למעלה עד שניתוח בברך השנייה גרם לה לזרוק אותו. בשנים האחרונות גופו רק הולך ודועך. את היורובאסקט ב-2009 ו-2013, טורנירים בהם אמור היה להיות מכוכבי נבחרת קרואטיה, הוא פספס בגלל פציעות שהתרחשו באימון המסכם שלפני הג'אמפ בול.

        מיורובאסקט 2011 הוא הושבת אחרי שני משחקים. ובשנתיים האחרונות הוא כבר הספיק לעבור שני ניתוחים שעבור החלמה מכל אחד מהם נדרשה חצי שנה לפחות. 12 שנות קריירה, לפחות 12 פציעות משמעותיות, והספירה נמשכת. ממוצע של פציעה קשה אחת לעונה. עם רזומה מפואר כזה בחדר הניתוחים, מכבי תל אביב הנוכחית – עם מסדר הפצועים הבלתי פוסק שלה - הייתה מקבלת אותו בזרועות פתוחות.

        קרלוס ארויו שחקן מכבי תל אביב מול מרקו תומאס שחקן ריאל מדריד (ברני ארדוב)
        הפציעות הבריחו את הקבוצות הגדולות. תומאס במדי ריאל מדריד (צילום: ברני ארדוב)

        נתון במחלוקת: האמריקניזציה של מכבי תל אביב

        אי שם בשנות ה-70 סשה גומלסקי הגדיר את מכבי תל אביב כ"קבוצה מאסיה, עם שחקנים אמריקאים, שזוכה בגביע אירופה". סביר להניח שהמאמן המנוח לא שיער עד כמה דבריו יהיו אקטואליים גם בחלוף 40 שנה. למעשה, תהליך האמריקניזציה של הצהובים רק הלך ונעשה מובהק יותר לאורך השנים. מראשית ימי המתאזרחים האמריקאים דוגמת טל ברודי וג'ים בוטרייט ועד ימינו אנו, בהם הקבוצה בנויה סביב זרים מארצות הברית, השונות של מכבי תל אביב בנוף הכדורסל האירופי תמיד היתה נוכחת. הטרנד האמריקאי התפשט בשלב מאוחר יותר במאסות גדולות גם בקרב מעצמות כדורסל אירופיות, אבל מכבי תל אביב הייתה ונשארה נושאת הדגל שלו.

        לכן, במובן מסוים, המפגש עם צדביטה זאגרב הערב הוא לא רק משחק תמים, אלא גם קרב זהויות: מצד אחד מכבי תל אביב האתלטית, בעלת הכוח המתפרץ, זו שכמעט כול כולה תוצרת הדוד סם; מצד שני צדביטה זאגרב, שמקדשת את הכדורסל האירופי הישן ומורכבת מסגל על טהרת השחקן הקרואטי המקומי, למעט אחד, נמניה גורדיץ' (שגם הוא בוסני). צדביטה היא רק דוגמא אחת מני רבות. לאורך השנים – בין אם משיקולים כספיים או משיקולים מהותיים – שומרות הקבוצות ממדינות יוגוסלביה לשעבר בקנאות על הזהות המקומית. הן הן נותרו הנציגות היחידות לכדורסל האירופי של שנות ה-70 וה-80.

        שחקני מכבי תל אביב ג'רמי פארגו, בריאן רנדל (AP)
        מכבי תל אביב מעדיפה אותם קופצניים מאשר מהוקצעים. פארגו, לנדסברג ורנדל (צילום: AP)

        אמנם מדובר בהכללה, אך יש לקבוצות הללו מאפיינים גנריים: הן אמנם פחות אתלטיות, אך הן קולעות היטב מבחוץ ושחקניהן לרוב מחזיקים ביסודות כדורסל משובחים.

        אבל הן נשארו מאחור. ומול מכבי תל אביב החדשנית – זו שמעדיפה אתלטיות על פני טכניקה, שמבכרת מהירות על קליעה – אין להן שום סיכוי. אלה לא רק הפערים הכספיים שגדלו עם השנים. אמנם פרטיזן בלגרד, ציבונה, לובליאנה ושכמותן סובלות וסבלו בעבר ממצב כלכלי אנוש, אך הבחירה שלהן לדבוק בכדורסל האירופי בגרסתו הראשונית הוא ההבדל העיקרי. הנה, גם צדביטה, הקבוצה הכי יציבה כלכלית שיצאה מאזור הבלקן בעשור האחרון, עם תקציב של קרוב לשישה מיליון יורו, בחרה העונה במתכונת של סגל ללא אמריקאים.

        סביר להניח שגם היא לא תמרר למכבי תל אביב את החיים. מול יריבות ממדינות יוגוסלביה לשעבר צדקת הדרך של מכבי תל אביב מתחדדת. אם מול הספרדיות או הרוסיות הצהובים נתקלים בקשיים, מול האקס-יוגוסלביות האמריקניזציה באה לידי ביטוי בצורה המושלמת, ולרוב מייצרת עבורה ניצחון קליל. הנה זה במספרים:

        דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

        לאורך ההיסטוריה, שחקנים מארצות יוגוסלביה לשעבר היו אורחים רצויים עבור מכבי תל אביב. מלכתחילה הצהובים ממעטים להחתים שחקנים אירופאיים, אך כשעשו זאת בעבר, אלו היו לרוב שחקנים מסרביה, קרואטיה, ואפילו סלובניה. שניים מהם, צ'ורה וכמובן ניקולה וויצ'יץ', היו הצלחה והפכו קשורים למועדון בנימי נפשם. אפילו שני מאמנים מהאסכולה הבלקנית, וינקו ילובאץ ונוון ספאחיה, עמדו מאחורי הקווים ביד אליהו.

        אך בשנים האחרונות בפרט מכבי תל אביב צועדת לעבר סגנון משחק "אמריקאי" כמעט בצורה מוחלטת, עוד יותר מבשנים עברו, ולנציגים האדריאטיים, או האירופאים בכללם, אין באמת מקום להצטיין. מילאן מצ'באן, דרקו פלאניניץ', אנדריאה ז'יז'יץ' – כולם דוגמאות לשחקנים מהסוג הזה שכשלו נחרצות במכבי תל אביב. גם בגלל שהם היו צעירים או מבוגרים מדי, אבל גם בגלל שהם לא החזיקו במצרך הכי נחוץ במכבי תל אביב בשנים האחרונות: אתלטיות ומהירות מספקת.

        גם אירופיים אחרים, מאצ'יי לאמפה ותאו פפאלוקאס חסרי האתלטיות למשל, נפלו על סעיף של חוסר התאמה. עכשיו אלכס מאריץ' בדרך הבטוחה להצטרף אליהם מסיבות דומות.

        המגמה הזו, אגב, חלחלה גם ליתר קבוצות ליגת העל, שנוהות אחרי מכבי תל אביב ומתבססות על כדורסל אמריקאי, שכונתי למדי ברוב המקרים, התלוי כמעט לחלוטין בגארדים. האמריקניזציה חדרה לכל פינה בכדורסל הישראלי.

        דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

        המצב הקיים נובע בראש ובראשונה מהטבות המס שניתנות לאמריקאים בישראל (ואולי תבוטלנה) ומחוקי הליגות ברחבי אירופה, המגבילים החתמות של שחקנים מארצות הברית. בכך עולה ערכם של השחקנים האירופיים ואילו אמריקאים הופכים לזמינים במיוחד עבור קבוצות ישראליות. אבל יש בכך גם כדי להצביע על תפיסה כללית, רחבה יותר, שמכבי תל אביב מובילה.

        עבורה, זהו כלי נשק חשוב ביותר לצמצום הפערים התקציביים משאר אריות היורוליג. את שאר ליגת העל זה הפך, ברוב המקרים, לליגת פיתוח שכונתית.

        יוריצה גולמאץ הפועל ירושלים (עמי שומן)
        בודדים מגיעים לליגת העל מאירופה. יוריצה גולמאץ במדי הפועל ירושלים (צילום: עמי שומן)