שלא תגידו שלא אמרנו: כותבי וואלה! ספורט עם הימורי העונה ב-NBA

שגיא רפאל: קליבלנד. לברון ג'יימס עדיין שחקן הכדורסל הטוב בעולם. קווין לאב ישלים אותו היטב בצד ההתקפי, וקיירי יוריד ממנו את נטל הובלת הכדור. לידם יש שחקנים נוספים שהופכים את הסגל לסופר מוכשר: טריסטן תומפסון ואנדרסון ורז'או יילחמו בהגנה וידאגו לנקות את הלוחות, דיון וייטרס יהפוך לשחקן טוב יותר (הבעיה העיקרית שלו הייתה שהוא התחרה נגד קיירי על מעמד בקבוצה, וכשלברון לקח את התפקיד, זה ירגיע את המערכת והשחקנים), ומייק מילר יצלוף. להגנה בלאט ידאג עם קומבינציות שונות ומשונות, ולקחת מאירופה את הטוב ביותר שיש לה להציע.

אורן לוי: סן אנטוניו. הספרס משחקים שחמט בזמן שהשאר עדיין משחקים דמקה. אני חייב להודות שאין לי מושג מה סוד הקסם של הטקסנים, אני רק יודע לא להמר נגדם. כולם חוזרים, קשת הקריירה של טים דאנקן לא נראית כמו הפרבולה הרגילה של פה עצוב, הדקות מתוזמנות, המכונה משומנת, פופ בשיאו ואפילו התקשורת למדה איך לשווק את חוסר-השיווקיות שבו. המערב מפוצץ בקבוצות חזקות, אבל אף אחת לא מזכירה שושלת בהתהוות. קליבלנד, עוד בחיתוליה, תגיע הכי קרוב, אך תיתקע באניגמה המופלאה של ה-NBA, הספרס.

אסף רביץ: קליבלנד. למרות סימני השאלה. כי יש כאן את השחקן הטוב בעולם, שני שחקני התקפה אדירים באזור שיא הקריירה, צוות מסייע מגוון ומעניין, פוטנציאל להתחזק במהלך העונה ומאמן שאנחנו יודעים מה הוא שווה. וגם כסוג של ברירת מחדל, כי אני מתקשה לשכנע את עצמי שסן אנטוניו תגייס מוטיבציה לעוד עונה כזאת וזוכר יותר מדי שחקנים שהתקשו לחזור מפציעה במהלך העונה מכדי להמר על OKC כרגע.

שגיא רפאל: לוס אנג'לס קליפרס. סן אנטוניו לא מסתדרת עם רצפים, וסקוט ברוקס עדיין מאמן את אוקלהומה סיטי. ההימור שלי הולך ללוב סיטי. עונה שנייה של ריברס בקבוצה, דונלד סטרלינג כבר לא שם, ולחבר'ה יש מה להוכיח. ריברס הביא שינוי עצום לקבוצה בעונה הקודמת. דיאנדרה פתאום נראה כמו שחקן הגנה מעולה (וצריך לזכור שהוא יהיה בשנת חוזה), וגריפין הופך למפלצת בלתי ניתנת לעצירה. השחקנים שהגיעו הקיץ נותנים לקבוצה את העומק שהיה חסר לה בעונה שעברה, ופותחים לדוק אופציות חדשות להרכבים, ואת כל הטוב הזה מנהל על המגרש כריס פול, אחד השחקנים החכמים בליגה.

אורן לוי: קליבלנד. עם ההיכרות שלנו עם בלאט, אנחנו יודעים שלפחות ברמה המנטלית, הסגל נמצא בידיים טובות. את השאר יעשה החיבור המיתי בין שלושת הסופרסטארים, שאמורים לקחת את המזרח בקרוז-קונטרול, אם כולם בריאים מספיק. כאבי גדילה יהיו, וגם סתם תקופות רעות במסע האינסופי שהוא עונת NBA. ועדיין, כל הכלים להפיל אותם נמצאים במערב. הבולס ישמשו כאלטרנטיבה כל העונה, אבל שיקגו שמסתמכת על שני רוקיז (נהדרים כן?), פאו בן ה-34 והרגליים של דרק רוז כדי לטפס עוד שלב בסולם, ואני סקפטי לגבי כל אלה.

אסף רביץ: גולדן סטייט. גם כהמשך לסעיף הקודם וגם כי הצטרפתי לעגלה שמתחילה להתמלא. סטיב קר מביא את הסגנון ההתקפי שמתאים לקבוצה עמוסה בשחקני התקפה חכמים, שון ליבינגסטון הוא תוספת חשובה לספסל שאמור להיות איכותי, קליי תומפסון נראה בדרך לקפיצת מדרגה ואופציית ההרכב הנמוך שעבדה בפלייאוף תוכל לעשות את ההבדל בזמן אמת. להמר האם הם יגיעו בריאים לפלייאוף אי אפשר, אז ההימור המדויק הוא גולדן סטייט בריאה או הקליפרס.

אסף רביץ: לברון ג'יימס. בלי דוראנט לחודש ומעלה יהיה קשה עד בלתי אפשרי להתקרב לקינג ג'יימס. רק פציעה משלו, עונה מאכזבת במיוחד של קליבלנד או התפוצצות של אנתוני דייויס גם ברמה האישית וגם מבחינת ניצחונות של הפליקנס יכולות לשנות את המצב.

שגיא רפאל: לברון ג'יימס. קינג ג'יימס חוזר לקליבלנד הוא הסיפור הכי טוב שה-NBA ניפקה בשנים האחרונות, מה שמספיק בשביל להחזיר לו את גביע ה-MVP בפעם החמישית. טוב, גם כי הוא השחקן הכי טוב בעולם. העובדה שקווין דוראנט פותח את העונה מאוחר תפגע בו בצורה שהוא יתקשה להתאושש ממנה (במרוץ ל-MVP), ובלייק גריפין ימשיך להתקרב, אבל לא מספיק.

אורן לוי: לברון ג'יימס. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהתואר ילך לשחקן הכי טוב בקבוצה שמנצחת מעל 55 משחקים שהיא לא סן אנטוניו. הנרטיב שנבנה סביב השחקנים במהלך העונה לרוב סוחף את ההצבעות האלה, ואף אחד לא הולך לספר סיפור טוב יותר מזה של לברון ג'יימס. העובדה שהוא השחקן הטוב בעולם, ובשיאו, אמורה להקל על מצפונם של אלה שבחרו בו כבר ארבע פעמים בעבר, יחד עם הפציעה המצערת של קווין דוראנט, האויב המושבע והזוכה האחרון בתואר. ראסל ווסטברוק מסוגל לאיים ברצינות על התואר ועל עמודי הבוקס-סקור שלא יעמדו בקצב שלו. ראס נמצא בדיאטת "אכול כפי יכולתך" עד לשובו של דוראנט, ומצופה לקחת על עצמו אפילו יותר ממה שעד עכשיו קראנו לו "יותר מדי", אם לא לברון – הייתי עם ווסטברוק.

אורן לוי: ג'בארי פארקר. המרוץ לתואר לרוב מתגמל את השחקן שקלע הכי הרבה, ו/או שיחק הכי הרבה דקות (תוך התעלמות לגיטימית ממאזן הניצחונות). זה קצת מרגיש כאילו פארקר נמצא בעונתו השנייה, במיוחד בהשוואה להרבה מהרוקיז הצעירים שמגיעים רק חצי אפויים (כן זאק לווין, הסתכלתי עליך). זה כמובן גם משליך על התקרה שלו, אבל אני מהמר על הכישרון של ג'בארי לפני האתלטיות של וויגינס, גם השנה וגם בהמשך. בעונה הנוכחית, אני לא מוצא לו איום אמתי על התואר, אבל גם בטווח הארוך, אני חושב שלמורמוני משיקגו תהיה הקריירה הכי מוצלחת בדראפט 2014 המכובד.

אסף רביץ: אנדרו וויגינס. את האמת, אף אחד לא נראה בשל לעונה גדולה מבין הרוקיס. וויגינס, ג'בארי פארקר, מרכוס סמארט ואלפריד פייטון מתקשים מאוד עם הקליעה מבחוץ ולא נראים יעילים במיוחד כרגע, נרלנס נואל היה יכול להיות אופציה מעניינת אבל לא ייבחר שחקן מקבוצה שהולכת לנצח שישה משחקים השנה וגם לסוס השחור דאג מקדרמוט סיכויים קלושים. אז למה וויגינס ולא פארקר כמו הרוב? כי אני מאמין שהוא ייקח חלק בקבוצת הגנה טובה שתנצח יותר מהצפוי וגם אם יקלע פחות מג'בארי הוא ישכנע שהוא יותר יעיל בינתיים.

שגיא רפאל: ג'בארי פארקר. אחד המחזורים הטובים הנפיק שני מועמדים ראשיים, ועוד כמה שנמצאים בעמדת זינוק טובה. אלפריד פייטון יקבל את המפתחות באורלנדו ויכול להפתיע. נואל הוא שחקן ה-NBA הכמעט יחיד בפילדלפיה ויכול להיות שזה יספיק לו. ועדיין הקרב יתמקד באנדרו וויגינס וג'בארי פארקר. וויגינס ישחק ליד רוביו, פקוביץ', מרטין, ומינסוטה תנסה להתחרות, מה שיכול להפריע למרוץ האישי. פארקר יקבל את הכדור ואת אור הזרקורים, כי מילווקי תתרכז בעיקר בלפתח אותו, ולעזור לו להפוך לרוקי העונה.

שגיא רפאל: רודני סטאקי הפך משחקן ספסל בדטרויט לשחקן מוביל באינדיאנה. אני לא בטוח שזה מה שהוא חשב שיקרה כשהוא חתם שם על חוזה מינימום, אבל העזיבה של לאנס סטיבנסון, והפציעה של פול ג'ורג' שמה את הכדור בידיים של סטאקי. בדטרויט השורה הסטטיסטית שלו הייתה 13.9 נקודות, 2.1 אסיסטים ו1.7 איבודים. באינדיאנה זה יקפוץ לאזור ה-18-5 עם 3 איבודים, ויספיק לו לזכות בפרס ה-MIP.

אורן לוי: אנדרה דראמונד. לאחר שהראה רק ניצוצות מהפוטנציאל האימתני שלו, שאפילו זיכה אותו במקום בנבחרת ארה"ב, הסנטר הענק מרגיש שהגיע תורו. עונה שלישית היא עונה בה כוכבים ממשיכים לצמוח, אבל המניע העיקרי לבחירה שלי הוא המאמן-בוס החדש של הפיסטונס, סטן ואן גנדי. המאמן, שתמיד נראה כאילו טעם יוגורט מקולקל, ונשמע כמו מתוך טלפון בלי קליטה, מבין בכדורסל. הדמיון לשנים הראשונות של דווייט הווארד באורלנדו לא נעלם מעיני איש, וזה כמובן כולל את ואן גנדי, שבכובעו השני (והבעייתי יותר) כנשיא הקבוצה, דאג להקיף את דראמונד בקלעים ויוצרים בקיץ. עם הסיטואציה המסתבכת של גרג מונרו, שחתם על הצעת ההיענות (וגזר על עצמו שנה שלמה של לחיות באותה דירה עם האקסית), דראמונד הוא הצלע היחידה שעתידה בקבוצה מובטח. אני גם אגזים ואנבא לו הופעת אולסטאר ראשונה. אני מנחש שהוא יתחרה על התואר עם דיוויס (שהיה נפלא כבר בעונה שעברה) פארסונס וסטיבנסון שיזכו לקידום מסוים בקבוצות החדשות, מרקיף מוריס שמוקפץ לחמישייה, ובחיר לבי – היווני יאניס אנטטוקנמפו , אולר שוויצרי באורך 211 ס"מ.

אסף רביץ: מרקיף מוריס. הקטגוריה שהכי קשה לנבא, כי אלמנט ההפתעה הוא חלק ממהותה. יש כמה שחקנים שצפויים לבצע קפיצת מדרגה, מרקיף נמצא בסיטואציה נהדרת בפיניקס בה אין לו ממש תחרות על העמדה, יש מי שיפעיל אותו והוא משחק בקבוצה טובה. מועמדים נוספים: קליי תומספון, ג'ארד סאלינג'ר, יונאס ולנצ'יונאס, אנתוני דייויס אם יתחיל לאיים על ה-MVP ואם ברדלי ביל לא היה נפצע כנראה הייתי מהמר עליו.

שגיא רפאל: קייל לאורי. זאת הקטגוריה הכי קשה, כיוון שאני לא מאחל לאף שחקן לאכזב. התייעצתי והתדיינתי בנושא עם המון אנשים. הווארד והארדן הגיעו ליוסטון כדי לקחת אותה לאליפות, ולא יעשו את זה, אבל כל אחד מהם כנראה יעשה עונה טובה מאוד. בוש, פארסונס והייוורד קיבלו יותר מדי כסף, אבל כנראה שכולם יודעים את זה. סטיבנסון מועמד חזק, אבל לדעתי קמבה וג'פרסון יעזרו לו להרגיש בבית בשארלוט. גם לאב וקיירי בשיחה, אבל אני מאמין שבלאט ידע להוציא מהם את המקסימום. נשארתי עם קייל לאורי. קיבל ערך שווה ליכולת שלו בעונה שעברה, אבל משהו שם לא מתחבר לי, ואני לא רואה את טורונטו מצליחה שוב לסיים בין 4 הראשונות במזרח. לאורי נפצע הרבה לפני עונה שעברה, ואחרי החוזה אפשר לחזור לנוח.

אסף רביץ: קייל לאורי. יש שחקנים שלטעמי מצפים מהם ליותר מדי, כמו וייד ובוש במיאמי וטייסון צ'נדלר בדאלאס, אבל אם מחפשים שחקן שסימני השאלה שלו נשכחו כמעט לגמרי זה הפוינט גארד של טורונטו. חוסר היציבות אפיין את לאורי לכל אורך הקריירה, הוא נוטה להסתכסך עם מאמנים, עבר כמה פציעות במהלך הקריירה והעונה הגדולה שלו הייתה בשנת חוזה. במקרה זה אשמח לטעות, כי בשיאו לאורי הוא שחקן נהדר שמשחק בקבוצה שכיף להיות בעדה, אולי הוא שם את הבעיות מאחוריו.

אורן לוי: קנת' פאריד. אחרי אליפות עולם נפלאה, בה ניתנה לו ההזדמנות (המפתיעה) להפגין את האנרגיה הבלתי נגמרת שלו - פאריד הרוויח את החוזה הגדול שלו, אבל לא הראה דבר שלא ידענו לגבי יכולותיו. נבחרת ארה"ב מספקת תנאי מעבדה, ומתחרה מול אתלטים נחותים מאשר ב-NBA, אך המגבלות עדיין שם, וגם עם הממוצעים יעלו, המספרים לדקה יישארו כשהיו. למרות מה שכל מאמן דורש, אי אפשר לתת יותר ממאה אחוז. אפילו פאריד.

אסף רביץ: סטיב קר. אם גולדן סטייט תנצח 55 משחקים ומעלה, ואני מאמין שזה הכיוון, ובעיקר אם זה יקרה תוך שדרוג התקפי גם ביעילות וגם באסתטיקה, קר יהיה מועמד מוביל לתואר. קשה למצוא מישהו ברחבי הליגה שתהיה לו מילה רעה להגיד על המאמן החדש של הווריורס, אם תיווצר ההזדמנות הבוחרים לא יהססו לצ'פר אותו.

אורן לוי: סטיב קליפורד. הפרס נוטה לתגמל הצלחה מידית והפתעות דירוג (תשאלו את אייברי ג'ונסון) יותר מאשר מפעל חיים ויציבות (אל תשאלו את ג'רי סלואן). העונה הזו אני מנחש שיגיע תורו של קליפורד לקבל את הכבוד רגע מוקדם מדי. אם הסגל יתחבר, ושארלוט תאיים להשיג את המאזן הפוטוגני של 50 ניצחונות, הרבה מהקרדיט ילך, ובצדק, לאיש על הקווים. קליפורד, שהגיע רביעי בעונה שעברה בזכות ההגנה, מקבל השנה חומר גלם מעניין יותר בהתקפה. אם הצרעות יצליחו, זה אומר שקליפורד למד לאלף את לאנס סטיבנסון תוך כדי תנועה, שילב אותו בסגל בצורה חלקה, ונמנע מהדרמות שכל-כך מזוהות עם הניו-יורקר הפוחז.

שגיא רפאל: דוק ריברס זכה בתואר בעונתו הראשונה כמאמן. על השנים עם בוסטון הוא לא קיבל הכרה, אבל קשה להתעלם מהשינוי שהוא הביא איתו ללוס אנג'לס. גם ברמה האישית אצל השחקנים (בעיקר ג'ורדן וגריפין), אבל גם ברמה הקבוצתית. העונה תהיה עוד קפיצה, מה שיספיק לו בשביל לזכות בתואר בפעם השנייה. גרג פופוביץ' עדיין כאן, וגם דייויד בלאט יוזכר, אבל הוא ילמד שכשאתה מאמן את לברון ג'יימס, לא פשוט לקבל הכרה.