מיאמי היט: אימפריות נופלות לאט

מאזן בעונה שעברה: 28:54, מקום שני במזרח.

סיימו את העונה: בהפסד 4:1 בגמר לסן אנטוניו, לאחר 0:4 על שארלוט בסיבוב הראשון, 1:4 על ברוקלין בשני ו-2:4 על אינדיאנה בגמר המזרח.

לקבוצות אין תאריך תפוגה שרשום על האריזה, את הרגע בו קבוצה נגמרת צריך לגלות בזמן אמת. למיאמי זה קרה בגמר של העונה שעברה, חולשת המזרח והנוכחות של לברון ג'יימס הצליחו לשמור את האמת בסוד עד לגמר. דווין וייד, כריס בוש, שיין באטיה ויודוניס האסלם כבר לא היו אותם שחקנים כמו לפני שלוש שנים ואף אחד לא ביצע קפיצת מדרגה במקומם. מייקל ביזלי וגרג אודן שהגיעו בקיץ התבררו כחסרי ערך. היחיד שעוד התעלה בזמן אמת הוא דווקא רשארד לואיס, אך זה היה רחוק מלהספיק מול סן אנטוניו הנפלאה. ההתקפה של הספרס חשפה את הבקיעים הרבים בהגנת ההיט, גרג פופוביץ' מצא דרך לנטרל את כל שחקני המפתח של אריק ספולסטרה ומיאמי לא נראתה בגמר הזה כמו אלופה שמנסה להגן על התואר שלה.

בעונה הרגילה מיאמי נראתה כמו קבוצה שמודעת לתאריך התפוגה המתקרב ומעדיפה לשמור כוחות לפלייאוף. וייד החמיץ 28 משחקים, לא בגלל פציעה רצינית אלא בגלל מנוחות יזומות. גם שאר הוותיקים הרבו לנוח ואפילו לברון הוריד חצי הילוך ואיבד את תואר ה-MVP. מיאמי ניצחה 54 משחקים, אחוז ההצלחה הנמוך בעידן לברון, אך זה היה סיכון מחושב. הקבוצה הייחודית שספולסטרה בנה המשיכה להיות קיצונית לטובה ולרעה. ההתקפה דורגה שנייה בליגה, רק בזכות יעילות יוצאת דופן בשני מקומות - הצבע והפינות. שלושת הגדולים המשיכו לקלוע באחוזים מדהימים בצבע, מיאמי המשיכה גם לזרוק הכי הרבה שלשות מהפינה וגם לקלוע אותן באחוזים הכי גבוהים בליגה (לברון היה שני לג'ון וול באסיסטים שהובילו לשלשות מהפינה). ההגנה של ההיט נפלה עד למקום ה-11. הלחץ האגרסיבי על מובילי כדור בפיק נ' רול עדיין כפה איבודים רבים, אבל היו הרבה נפילות מתח וקשיים מול סנטרים פיזיים ובריבאונד, תחום בו מיאמי הייתה חלשה במיוחד.

בשלושת הסיבובים הראשונים של הפלייאוף נדמה היה שמיאמי שמרה כוחות בהצלחה - וייד ובוש נראו טוב, תוכנית המשחק עבדה וספולסטרה ביצע התאמות מוצלחות כל פעם שנדרש לכך. עד שבגמר התברר שכל זה קרה בליגת המשנה. רצף שתי האליפויות נעצר והגמר הרביעי ברציפות ייזכר לרעה.

פותחים עונה ב-NBA: לכל כתבות מחממים את הפרקט

באו: לואל דנג (חופשי, מקליבלנד), ג'וש מקרוברטס (חופשי, משארלוט), דני גריינג'ר (חופשי, מהקליפרס), שבאז נפייר (רוקי, בחירה 24), שאנון בראון (חופשי, מהניקס), ג'יימס אניס (שיחק באוסטרליה ופורטו ריקו), שון וויליאמס (מליגת הפיתוח), שון ג'ונס, אנדרה דוקינס, קם בירץ', טיילר ג'ונסון (חוזים לא מובטחים למחנה האימונים).

עזבו: לברון ג'יימס וג'יימס ג'ונס (חופשיים, לקליבלנד), שיין באטיה (פרש), ריי אלן (עדיין מתלבט), רשארד לואיס וגרג אודן (ללא קבוצה), מייקל ביזלי וטוני דגלאס (חתמו בסין).

כאשר מגיע תאריך התפוגה, בדרך כלל לא קורה כלום. אימפריות נופלות לאט, תוך דעיכה מתמשכת שיכולה להימשך שנים. במקרים נדירים קבוצה גדולה ממציאה את עצמה מחדש תוך כדי תנועה, כמו סן אנטוניו, במקרים נדירים אחרים קבוצה מתפרקת מיד ברגע שהיא נגמרת. אופציית היציאה מהחוזה של לברון, וייד ובוש, שכל השלושה החליטו להשתמש בה ולהפוך לשחקנים חופשיים, שמה את מיאמי במקום עדין במיוחד. פט ריילי החל את הקיץ עם תחושה שהוא חייב להוכיח לשלושה, ובעיקר ללברון, שהוא מסוגל לבנות מחדש צוות מסייע איכותי שיחזיר את ההיט לעמדת המועמדת הבכירה לתואר, אחרת תגיע אופציית הפירוק.

ריילי פעל מהר. הוא השתמש בשני הכלים שיש לקבוצה שפועלת מעל לתקרת השכר כדי להחתים את ג'וש מקרוברטס (23 מיליון דולר ל-4 שנים) ודני גריינג'ר (4.2 מיליון לשנתיים) עוד לפני ההחלטות של השלושה. מקרוברטס פרץ בעונה שעברה בשארלוט והבליט במיוחד יכולת מסירה מרשימה לפאוור פורוורד - לא רק 4.3 אסיסטים למשחק, אלא גם יחס אסיסטים/איבודים של כמעט 1:4, שני רק לכריס פול. גריינג'ר התאושש לאט מאוד מהפציעות שעבר בשנים האחרונות, אך בקליפרס היו לו כמה ניצוצות של אפקטיביות.

בדראפט ריילי בחר את הפוינט גארד שבאז נפייר, אלוף המכללות הטרי. קשה שלא לקשר בין הבחירה הזאת לציוץ של לברון שנפייר הוא הפוינט גארד הטוב בדראפט. שאר הקבוצות לא התרשמו מכישורי הסקאוטינג של קינג ג'יימס ולקחו כמה רכזים אחרים. מדובר בסקורר מחונן שעיקר כוחו בעלייה לקליעה מכדרור, עוד לא ברור האם בשאר האספקטים הוא יתפתח להיות פוינט גארד פותח ב-NBA או שיתאים יותר להיות שחקן שישי מהסוג של ג'מאל קרופורד.

בסוף, כידוע, לברון לא התרשם מהמאמצים של ריילי ובחר לחזור לקליבלנד. הימים שלאחר ההחלטה היו מרתקים במיוחד. ריילי החליט ללכת בכל הכוח על בניית קבוצה חזקה גם ללא השחקן הטוב בעולם. הוא השאיר את בוש, שכבר היה עם רגל וחצי ביוסטון, בזכות חוזה מקסימום ל-5 שנים (בהן הוא ירוויח 118 מיליון דולר). גם וייד נשאר עם חוזה של כ-31 מיליון דולר לשנתיים (עם אופציית יציאה בקיץ הבא). אליהם הוא צירף את לואל דנג שירוויח 20 מיליון דולר בשנתיים הקרובות. גם כריס אנדרסון והאסלם קיבלו חוזים חדשים, ויחד עם מריו צ'אלמרס ונוריס קול נשמר חלק משמעותי משלד הקבוצה שהגיעה לארבעה גמרים רצופים.

אז מה עכשיו? עכשיו מיאמי תצטרך להתרגל לסיטואציה חדשה. בעיקר וייד ובוש, שייאלצו לזכור מה זה אומר לסחוב קבוצה על הגב. וייד זכה לתנאי אזרח ותיק בעונה שעברה, ואם גם זה לא עזר לו להגיע בכושר לגמר, זה לא מבשר טובות לגבי הסיכויים שלו לשחק כ-75 משחקים ולזרוק כ-18 זריקות למשחק. בוש התרגל לתפקיד הרול פלייר המשודרג שמתמקד בצליפות מבחוץ, האם הוא עדיין מסוגל להיות שחקן הפוסט מימי טורונטו? כי אף אחד אחר במיאמי לא הולך לעשות את זה במקומו.

חשוב לזכור שספולסטרה התאים סגל ושיטת משחק במיוחד כדי לנצל את היתרונות של לברון. החסרונות נשארו - מיאמי תישאר קבוצת ריבאונד חלשה מאוד ונטולת נוכחות משמעותית בצבע, אבל לא בטוח שיהיה מי שינצל את היתרונות. האם וייד ובוש לבדם יספיקו כדי לשמור על האחוזים הגבוהים בצבע? מי יחדור ויוציא כדורים לשלשות מהפינה? צריך להיות אופטימיים מאוד כדי להאמין שמיאמי הנוכחית מסוגלת להישאר קונטנדרית. ואם היא לא, עולה השאלה האם לשחקנים שנאבקו בשנים האחרונות על אליפות תהיה מוטיבציה להילחם על יתרון ביתיות בסיבוב הראשון בידיעה שאין סיכוי ריאלי להתקדם יותר מדי בפלייאוף. שאלת המוטיבציה עשויה להיות החשובה ביותר בעונה של מיאמי.

חמישייה: נוריס קול, דווין וויד, לואל דנג, ג'וש מקרוברטס, כריס בוש.

ספסל: שבאז נפייר, מריו צ'אלמרס, שאנון בראון, ג'יימס אניס, דני גריינג'ר, שון וויליאמס, יודוניס האסלם, כריס אנדרסון, ג'סטין המילטון.

מאמן: אריק ספולסטרה (עונה שביעית).

מועמד לפריצה: העזיבה של אלן, באטייה וג'יימס ג'ונס הופכת את רוטציית שחקני הכנף של מיאמי לדלילה מאוד. מי שעשוי לנצל את ההזדמנות הוא ג'יימס אניס, שחקן סיבוב שני מלפני שנה שהרשים בליגת הקיץ וממשיך להרשים במשחקי ההכנה. אניס נראה כמו שחקן NBA בכל הקשור לגודל ואתלטיות, הקליעה שלו מבחוץ כל הזמן משתפרת והוא נהדר במשחק ריצה. אל תתפלאו לראות אותו ברוטציה של ספולסטרה, והיעדרות של וייד עשויה להקפיץ אותו אפילו לחמישייה.

מועמד לדעיכה: אם משחקי ההכנה הם מדד, מריו צ'אלמרס איבד את תפקיד הפוינט גארד הפותח לנוריס קול. כבר בעונה שעברה קול היה טוב ויציב יותר מצ'אלמרס והתפתח להיות גם שחקן הגנה איכותי. צ'אלמרס התאים לקבוצת כוכבים שלא זקוקה לרכז דומיננטי, מיאמי הנוכחית תזדקק ליותר מהפוינט גארד המוביל שלה. כשלוקחים בחשבון גם את נפייר, האפשרות שהדקות של צ'אמלרס ייחתכו השנה באופן משמעותי לא זניחה.

אקס פקטור: לואל דנג מגיע למיאמי אחרי שנה מוזרה. שיקגו הצליחה הרבה יותר ברגע שעזב אותה ובקליבלנד הוא לא תפקד. שאלת מפתח עבור מיאמי היא האם זו סתם הייתה שנה מבוזבזת או שגם דנג מתחיל לגלות סימני דעיכה. הוא עבר כמה פציעות בקריירה ושיחק כמעט 40 דקות למשחק כשחקן הגנה מוביל אצל תיבודו בשנים האחרונות, כך שזו לא תהיה הפתעה גדולה מדי אם הגוף שלו כבר שחוק. יהיה מעניין לבדוק גם את ההתאמה המקצועית של דנג, הוא רגיל להגנה המצופפת של תיבודו ולא בטוח שיהיה אפקטיבי באותה מידה בשיטת ההתנפלות האגרסיבית על מובילי הכדור של ספולסטרה. או שאולי ספולסטרה, בעצמו אקס פקטור משמעותי, יידע להתאים שיטה לסגל החדש שלו ובעיקר לסמול פורוורד איכותי, אבל כזה שעדיף לא לנסות להשוות לקינג ג'יימס.

תסריט אופטימי: וייד ובוש מוכיחים שהם עדיין אולסטארים אמיתיים, דנג מרגיש מאוד בנוח כצלע השלישית בהתקפה וכשחקן ההגנה הכי חשוב, מקרוברטס משתלב נהדר ומחלק מסירות, המפלצת התלת-ראשית בפוינט דואגת לשחקן אחד חם כל ערב, אניס מתברר כמציאה, ספולסטרה מזכיר לכולם שלפני לברון הוא לקח קבוצה של וייד ונגרים לפלייאוף. אם כל זה יקרה ניתן לדמיין את מיאמי בגמר המזרח, אני מוכן אפילו לפרגן להם תסריט פסימי של קליבלנד וניצחון על לברון בסיבוב השני.

תסריט פסימי: וייד מחזיק מעמד חודש וחצי ביכולת של אולסטאר לפני שמתחילות הפציעות, בוש שכח להיות דומיננטי, דנג דועך, כל השאר לא ממש חשוב. באמצע העונה וייד מאבד עניין ומעדיף לשמור על הגוף ובוש נראה כמו שחקן שקיבל את החוזה הגדול שלו ועכשיו מתחיל לנפוש. מיאמי בהחלט יכולה לפספס את הפלייאוף ולראות בחירה באזור ה-12 הולכת לפילדלפיה, אבל תסריט פסימי אמיתי יכלול מקום שמיני וסוויפ מלברון וקליבלנד בסיבוב הראשון בדרך לאליפות.

תחזית: יותר קרובה לתסריט הפסימי. אני לא חושב שוייד במצבו מתאים להיות השחקן המוביל של קבוצת צמרת ושגם בוש כבר לא במצב הפיזי שהיה בימי טורונטו. ספולסטרה הוא מאמן נהדר שימצא כמה התאמות מקצועיות לסגל הזה, אבל יהיה לו קשה מאוד להחזיק את השחקנים שלו ברמה המנטאלית, בעיקר את אלה שנאבקו על אליפות בשנים האחרונות. מקומות 5-7 במזרח, כשגם להישאר מחוץ לפלייאוף זו אופציה אמיתית.