אומרים שנוסטלגיה היא דבר מתעתע שמעוות את הזיכרון, אבל במקרה של אלי דריקס אני זוכר הכול. אני זוכר את הגמלוניות ואת התנועה המסורבלת, את כבדות הגוף ואת הטכניקה המוגבלת, את היותו חלוץ שגם בשיאו נחשב ל?חלוץ של פעם?. אני זוכר כמות חריגה מאוד של עבירות תוקף ברחבה ושימוש מוגזם בידיים. אני זוכר רכיבה אובססיבית על הבלם, שנעשתה בכזו גמלוניות עד שבמקביל זכתה לנפנוף דגל מהקוון, שריקה נחרצת מהשופט ואנחת ייאוש מהיציעים. גם אם בימים ההם לא הייתה סטטיסטיקה, ידענו שהוא מלך האופסייד הבלתי מעורער, תמיד מאחורי ההגנה, מודה בהתנצלות וחוזר לאחור.
דוביד שווייצר כינה אותו ?שק תפוחי אדמה?, וזה לא סתם שהכינוי דבק בו, זה היה כינוי שעיצב תודעה. ממש ראית אותו מתגלגל בסרבול, כבד תנועה. הוא היה מגושם כמו חלוץ אנגלי מהליגות הנמוכות, כזה שמגביהים לעברו ברגעי ייאוש. גם מסירות סטנדרטיות, בגובה הברך, הוא נהג לעצור על החזה. גם בשיאו הוא נראה בן 34. גם בשיאו נראה היה ששיאו מאחוריו. המהפך שלו בניינטיז היא אחת הסיבות שבגללן אברהם גרנט כונה ?הקוסם?. זו הייתה עבודה של מכשף.
מי שקורא את הדברים האלה עוד עלול לחשוב שהם נכתבים במרירות, אבל ההפך הוא הנכון. כמו שאמר השבוע שמעון מזרחי על תנחום כהן מינץ ז?ל, גם דריקס לפרקים היה ?שחקן ציר בכל מובן המילה?. הוא היה האיש עם הגב הרחב, הפיבוט, אבל גם זה שנושאים אליו עיניים. זה ששומר על הכדור ומוציא את ההתקפה לדרך, אבל גם זה שמסמל מסירות ומחויבות, לפרקים אף מנהיגות. לא סתם גבוה, חזק ופיזי, אלא מישהו להישען עליו.
ראדי צפוי לחזור להרכב מכבי תל אביב מול מכבי חיפה
יוסי בניון, לעומת זאת, לא צפוי לשחק במשחק העונה
זה רק סמלי שהשבוע הוא חגג יובל, יום הולדת 50, בזמן שמכבי תל אביב מתכוננת למשחק מול מכבי חיפה. דריקס הוא הסמל של שניים מהניצחונות הכי מתוקים של מכבי על חיפה (בקדנציה שלי לפחות), וכל אחד מהם מסמל דריקס אחר ומכבי אחרת. הראשון מביניהם היה ב-1987, בגמר הגביע. מכבי איבדה פעמיים את היתרון וכבר היתה על סף הפסד, לפני שדריקס השווה במספרת ל-3:3 בדקה ה-117. זו היתה מכבי חלשת אופי, בעיצומו של עשור אומלל. קבוצה נואשת, שאיבדה את האופי. אבל מספרת אחת של האיש הגדול, בניגוד לכל היגיון, המחישה שיש פה מורשת ווינרית שצריך רק ליישם. דריקס הביא למכבי תואר ראשון אחרי כמעט עשר שנים, ושחרר שסתום שעמד להתפוצץ.
הניצחון השני על חיפה שבו דריקס כיכב היה כמובן ב-1:3 של קשטן ב-95/96, עם המהפך במחצית השנייה של משחק העונה. דריקס כבש ובישל, ושוב, בלי טכניקה יוצאת דופן, אבל עם רצון גדול יותר מהבלם ששמר עליו. זו כבר היתה מכבי אחרת. אלופה, עדיין רעבה, עם אגו פגוע, קבוצה שנלחמת על הכבוד שלה, ומרגישה שהיא מוספדת מוקדם מדי ולא מוערכת מספיק. דריקס היה שם כדי להראות לחברים איך מתמודדים עם זה.
לקראת יום שני, כשהיריבות שוב נפגשות בבלומפילד לקרב חשוב, לפחות בקרב הצהובים הנוסטלגיים יש תחושה שדריקס חסר. ולא כי הוא טוב יותר מפריצה, בן בסט או בדש (הוא בהחלט לא), אלא דריקס כמשל. כדוגמה וסמל. זה עניין של רעב. של אש בעיניים. של מוטיבציה ותשוקה. מכבי מגיעה פייבוריטית למשחק כאלופת השנתיים האחרונות, אחרי שחלק מהפרשנים כבר הכתירו אותה כאלופה הבטוחה גם לעונה הזו. גם אחרי הפסד בבאר שבע, השחקנים הביעו ביטחון עצמי מופרז. ניצחון על קפריסין ואנדורה, וטל בן חיים כבר חושב שהוא פדרו. יש תחושה שבחיפה רעבים יותר, עצבניים יותר, צוברים זעם ותסכול בשקט. כמו דריקס בשני המשחקים הנ?ל, יש בחיפה אש שאין לה תחליף טקטי.
זה לא קשור לכישרון. זה לא קשור בחומר השחקנים. זה מעבר למערכים, הכנה או תקציב. זה מעבר למהירות, כוח או טכניקה. אין פה ניסיון לעשות מאלי דריקס משהו שהוא לא, כי הראש זוכר הכול, את המגבלות הטכניות, את התנועה המסורבלת, את הגמלוניות וכבדות הגוף. ועדיין, לפחות בקרב המכביסטים של פעם, היה מעודד לראות מהיציע את אלי מתחמם, ולדעת שהוא יעלה למגרש צנוע, ייתן את כולו, עדיין רעב להוכיח לדוביד שהוא טעה.