איך מייצרים אלופת יורוליג: בלוג הכדורסל האירופי

ברוכים הבאים לעונת 2014/15 ביורוליג. עונה שבה הכל אפשרי, עונה שבה נראה כי באמת הכל פתוח. מרבית הכוכבים הגדולים מהעונה שעברה מכתתים רגליהם דווקא במגרשי היורוקאפ, ומותירים את הקבוצות הגדולות, כמעט ללא יוצא מהכלל, עם חורים בלא מעט עמדות ועם הרבה סימני שאלה.

הטוענת לכתר, ריאל מדריד, השאירה את הסגל הנוצץ בידיו הרועדות והכושלות, לעת עתה, של פבלו לאסו. פנרבחצ'ה אולקר בנתה סגל עמוס בכוכבים, אבל שרשרת הכישלונות המפוארים שלה ממאנת להיקטע, אפילו כשמאחורי הקווים עומד המאמן הכי מעוטר ביורוליג בכל הזמנים. ובינינו, אחרי שלוש שנים רצופות בהן האנדרדוג המובהק זוכה בתואר, כולל מכבי תל אביב בגרסא בינונית במיוחד, אף לא שיכור אחד מעז לנבא מה יקרה בחודש מאי.

בבלוג הזה, שנחנך היום, ננסה לצלול לעומק הכדורסל האירופי, והיורוליג בפרט. נשתדל לשלב מדי שבוע בין שני עולמות: הסיפורי והתכל'סי. נביא סיפורים מרחבי היבשת שתפסו לנו את העין, ונבאר סוגיות סטטיסטיות (לרוב הן תהיינה קשורות במישרין או בעקיפין למכבי תל אביב). רובו המכריע של המדור היום יוקדש לפן הסטטיסטי, וינסה להשיב לשאלה הבאה ערב פתיחת העונה: מה מאפיין את הקבוצות שזוכות ביורוליג? האם מתקיימת חוקיות מסוימת, או שהכל הוא יד המקרה? ואיך זה שלמרות מגבלות תקציביות ופערים פיננסיים, מכבי תל אביב מצליחה לשמר את מעמדה לאורך שנים?

אבל לפני זה, סיפור קטן.

21:05, ערוץ 10: מכבי תל אביב פותחת עונה מול לימוז'

אלכס טיוס פותח פה בראיון מקיף: "אני אנדר-פייד, אין שאלה בכלל"

"משחק מקדים" לקראת לימוז': יוגב אוחיון הוא המרוויח הגדול?

איך גרשון חזר לאמן למרות ההצהרות שלא יחזור?

"משחק מקדים" מסכמת את הקיץ שעבר על מכבי תל אביב

מיהן הקבוצות שעשו את הרכש הכי טוב בקיץ? דירוג

כשג'אנמרקו פוצקו בכה במשחק הפרישה מכדורסל ב-2010, כולם ידעו שזה לא באמת הסוף. האישיות האקסצנטרית והכובשת של פוצקו, שנצרב בתודעה כרכז-פנטזיסט עם מסירות משוגעות בסוף שנות ה-90 ותחילת המילניום, לא הייתה מאפשרת ולו רגע אחד של מנוחה. "הזבוב האטומי", כינו אותו, על שום המהירות הסילונית וסתם, כי לשחקן משוגע דרוש גם כינוי כזה. לאורך כל הקריירה, טען פוצקו לאחר הפרישה, מאמניו לא הצליחו לרדת לסוף דעתו.

אף אחד לא ממש הבין מה מתחולל בראשו המוטרף והגאוני. צבע השיער שהתחלף מדי זמן מה לגוון בוהק אחר הפך לסימן ההיכר שלו, והיה עבורו דרך להביע את עצמו. הקהל השתגע אחריו, כולם נשבו בקסמיו, אבל הקריירה הייתה מפוספסת-משהו. ההכרה באיטליה הגיעה בשלהי הקריירה, אבל למרות הכישרון והאופי הייחודיים, ברחבי אירופה אף אחד לא הזכיר אותו כאחד הגדולים. עד עצם היום הזה.

אז עכשיו הוא עושה תיקון. ב-2012, אחרי שנתיים כפרשן הכדורסל הצבעוני של הטלוויזיה האיטלקית, הוא ביצע קאמבק מרגש, הפעם כמאמן, לקאפו ד'אורלנדו, הקבוצה שמגיעה מעיירה קטנה שחיבקה אותו לקראת סוף הקריירה ובפרישה. כבר מהרגע הראשון, לא חשבתם אחרת, הוא הצליח לגנוב את ההצגה. הגם שהיו אלו ימיו הראשונים כמאמן, בליגה השנייה באיטליה בסך הכל, כהרגלו פוצקו אף פעם לא באמת יכול היה להיות בצד, שלא על הפריים של המצלמות. כך הוא נראה בראיון שאחרי משחקו הראשון כמאמן. גם אם אתם לא דוברי איטלקית, את שפת הגוף כבר תבינו לבד.

בימים אלה פוצקו משלים קאמבק מרגש נוסף, הפעם לוארזה, בה העביר את שנותיו היפות ביותר כשחקן, בין 1994 ל-2002. כזה הוא, פוצקו: מרגש בכל פעם מחדש, ואף פעם לא מפסיק להפתיע. וכמה שהיה משוגע כשחקן, כך הוא עוד יותר כמאמן. הפריזורה אמנם יציבה כבר מעל שנתיים, אבל פרי מוחו הקודח ממשיך לייצר רעיונות חדשים. "המאמן הכי משוגע באירופה, ביי פאר", אומר ג'וזפה ניגרו מ"גאזטה דלו ספורט".

הוא רץ על הקווים, משתולל על השופטים, קופץ בכל סל. הוא מפציר בפני שחקניו לא לקרוא לו "מאמן", אלא "אבא". לא מזמן תלה בחדר ההלבשה את שש הדברות שלו: כבד ואהוב את חברך לקבוצה. לעולם אל תאחר. צא לבלות כמה שיותר, אבל לא לפני משחק. ספר לי הכל על חייך. תהנה. ודע שאעשה הכל כדי להגשים עבורך את החלום.

השבוע פוצקו ערך עם וארזה את הופעת הבכורה כמאמן על הקווים בליגה האיטלקית הבכירה. כמו תמיד, גם הפעם הוא בא ברעש. בשניות הסיום, מיד אחרי שהובטח הניצחון על קאנטו בדרבי של לומברדיה, הוא התפנה לחגיגות מופגנות עם אגרופים קמוצים.

סשן הקפיצות וצרחות האושר הסתיים כעבור 15 שניות בערך, וגרר קיתונות של ביקורת מצד אוהדי קאנטו, שתקפו אותו ברשתות החברתיות. זה נגמר בהתנצלות פומבית מצידו, אבל כפי שאומר ג'וזפה ניגרו, כתב "גאזטה", "זו הייתה רק ההתחלה, יהיו דברים פרועים יותר". בעידן שבו הכדורסל האיטלקי נואש לקצת צבע, פוצקו בא בול בזמן. "הוא מחיה את הליגה. כל השחקנים האיטלקים בליגה ביחד לא מסקרנים וכובשים כמו ג'אנמרקו פוצקו אחד", אומר ניגרו, ומבטיח ש"לא רחוק היום בו הוא יאמן ביורוליג". אולי, מי יודע, דווקא ביורוליג, המקום בו לא הצליח להותיר חותם כשחקן, יושלם התיקון.

במעבר חד למדי, נעבור ליורוליג. הפעם, לרגל פתיחת העונה, השאלה שנבדקה היא האם יש מכנה משותף כלשהו לאלו שזכו בתואר. גלוי וידוע שיש קושי ובעייתיות למדוד את אלופות היורוליג רק על פי אמות מידה סטטיסטיות. במיוחד בשיטת הפיינל פור, המונהגת ביורוליג זה שנים, הסטטיסטיקה מתערבבת לה עם אלמנטים אחרים לחלוטין, הקשורים לרוח הקבוצה, לאופי השחקנים, וליתר הדברים שלא ניתן לכמת במספרים.

ובכל זאת, בבואנו לבאר את הסוגיה הזו, עולה נתון אחד בולט: הגיל הממוצע בסגל, ברוב המקרים, חשוב מאין כמותו. אתר הסטטיסטיקה המצוין In-The-Game ביצע ב-2011 ניתוח של עשר העונות הקודמות במפעל הבכיר ביבשת, והגיע למסקנה לפיה הכדורסלן האירופי מגיע למיצוי הפוטנציאל המקצועי שלו בגיל 27.7. ככלל, קבוצות אשר מחזיקות בסגל שלהן שחקנין בני 26-28 מגדילות משמעותית את סיכוייהן להצלחה.

ואכן, גם בדיקה של הזוכות ביורוליג מאז שנת 2000 מאששת ומגבה את הנתונים הללו. הגיל הממוצע של הסגלים אשר זכו ביורוליג מאז תחילת המילניום ועד היום עומד על 27.2, קרוב מאוד לגיל בו השחקן אמור להגיע לשיאו על פי In-The-Game. בשנתיים האחרונות, למשל, זכו בתואר שתי הקבוצות הקרובות ביותר לממוצע הגילים הזה: מכבי תל אביב 2013/14 עמדה על 27.9, בעוד אולימפיאקוס מודל 2012/13 הגיעה לממוצע של 27.1.

על פי ההגיון הזה, לאוהדי מכבי תל אביב יש לא מעט סיבות לאופטימיות. למרות הסגל החלש, על פניו, היא הקבוצה הקרובה ביותר לגיל הממוצע הרצוי, מבין שאר הקבוצות המסומנות כמועמדות לזכייה ביורוליג. ריאל מדריד, המועמדת הודאית, מחזיקה בסגל מתגבר למדי. אחרי שהחליפה את ניקולה מירוטיץ' הצעיר באנדרס נוצ'יוני הוותיק (34), ממוצע הגילים בסגל שלה קפץ ורחוק שנתיים מהגיל הרצוי. פנרבחצ'ה אולקר נמצאת בצד השני של המתרס, עם סגל צעיר ובוסרי, אולי מדי. חוסר הנסיון של פנר אולקר עשוי לעמוד לה לרועץ. אפילו אנדרו גודלוק, שאמור להיות כוכבה הגדול העונה, עורך הופעת בכורה ביורוליג. גם ברצלונה נמצאת עמוק בתהליך חילופי דורות, ומעמידה את אחד הסגלים הצעירים ביותר שלה בעשור האחרון. קחו את זה בעירבון מוגבל, אבל הנה הנתונים:

מכבי תל אביב מתפללת לשלומו של סופו, ויש לה סיבה טובה למדי: כשמנתחים את אלופות היורוליג על פי חלוקה לעמדות, מתברר כי במובנים רבים עמדת המפתח על הפרקט היא עמדת הסנטר. בדקנו מי היו שני הקלעים המובילים בכל זוכה ביורוליג מתחילת המילניום, חילקנו אותם לעמדות, וגילינו לפחות בכל הקשור לייצור נקודות, יש לסנטרים את החלק הגדול ביותר בזכיות הקודמות. כך גם עמדת הרכז, שנמצאת מעט מאחור. אחריה בדרגת החשיבות נמצאת עמדה מספר 3, שבה כיכבו בעבר אנתוני פארקר ודיאן בודירוגה, מגדולי היורוליג בכל הזמנים.

העמדה החשובה "פחות", או בכל אופן זו שמייצרת פחות כוכבים שמובילים את הקבוצה בנקודות, היא עמדת השוטינג גארד. רק חואן קרלוס נבארו, הכוכב הגדול של ברצלונה בזכייה ב-2010, וריקי היקמן, הטופ סקורר של מכבי תל אביב בעונה שעברה, זרחו מעמדה זו בדרך לתואר.

מכבי תל אביב בנתה את עצמה בצורה הגיונית וסבירה, אם כך: סופו וטיוס הם שני מועמדים ראויים להיות כוכבים וממשיכים מהעונה שעברה, עמדת הרכז שייכת לג'רמי פארגו, הרכש הנוצץ של הקיץ, ודווין סמית', הברומטר מעמדת הסמול פורוורד, יהיה גם כן אחד ממנהיגיה. את ההימורים שלה ביצעה מכבי תל אביב בעמדות ה"חשובות פחות": בריאן רנדל נכנס לנעליים הגדולות של דייויד בלו בעמדה 4, ומרקז היינס הגיע על תקן יורשו של היקמן לעמדה 2. הבעיה היחידה של הצהובים היא שסופו, דווין סמית' וגם אלכס טיוס מועדים במיוחד לפציעות. בלעדיהם, מכבי תל אביב תקבל הרבה פחות תפוקה בעמדות ה"רצויות".

לאורך השנים ההצלחה של מכבי תל אביב ביורוליג מיוחסת לכל מיני מושגים אמורפיים: אומרים שזה עניין של מסורת. מזכירים את "רוח המועדון". מדברים על "מכביזם". או שאולי יש בכלל כוח מאגי שמניע את היקום לטובת שמעון מזרחי. אבל מבט בנתונים מלמד שאולי מאחורי השגשוג של הצהובים ביורוליג עומדת משנה סדורה ומדוקדקת. שאולי, אחרי הכל, מכבי תל אביב מצאה דרך לגבור על יריבות עם תקציב גבוה משלה.

גם בבחינה של זכיותיה ביורוליג לעומת אחרות, מכבי תל אביב נבדלת מיריבותיה בצמרת הכדורסל האירופי: היא מציגה כדורסל התקפי יותר, מהיר יותר. אם רוצים להגדיר זאת באופן כללי, ניתן להגדיר זאת ככדורסל אמריקאי יותר. בשנים האחרונות מחיריהם של שחקנים אירופיים האמירו והרקיעו שחקים, בזמן שמכבי תל אביב התעקשתה שוב ושוב להחתים שחקנים אמריקאים, שמעניקים לה יתרון מובהק של אתלטיות ונפיצות התקפית.

התלות ההולכת ומתפתחת של קבוצות אירופיות בקליעה מבחוץ מהוות דוגמא מצוינת לכך. הקבוצות שזכו ביורוליג משנת 2000 ואילך קלעו בממוצע כ-30% מסך הנקודות שלהן מקו השלוש – מספר שכמעט משתווה לנקודות שהן קלעו מתחת לסל (35.5% מסך הנקודות). מכבי תל אביב, לעומתן, נשענת בצורה הרבה יותר גורפת על זריקות לשתי נקודות (ראו טבלה למטה) ובכל זאת מצליחה להישאר אחת מקבוצות ההתקפה הטובות ביורוליג לאורך השנים.

בהגנה, לעומת זאת, היא מצטיינת פחות וסופגת יותר, אבל זהו גם פועל יוצא של סגנון המשחק שהיא לרוב מצליחה להכתיב. כדי להמחיש זאת במספרים, בדקנו היכן מדורגת מכבי תל אביב ביחס לשאר חברות מועדון העלית של היורוליג משנת 2000 – צסק"א מוסקבה, ריאל מדריד, ברצלונה, לבוראל קוצ'ה, אולימפיאקוס, פנאתינייקוס וסיינה. המספרים מתייחסים לשנים 2001 עד 2014.

האם המציאות היא זו שמכתיבה למכבי תל אביב סגנון משחק כה מובהק – או שיש כאן נוסחא שפותחה בכוונת מכוון? לא ברור, אבל מה שבטוח הוא שביחס למצב הנוכחי, מכבי תל אביב מצליחה להוציא מעצמה יותר מכפי שניתן היה לחשוב. ולא, זה לא רק המסורת.