"הוא היה פורץ הדרך לאירופה. לראשונה בישראל היה סנטר משמעותי. עד תני, גם שחקן בגובה 1.85 מטר יכול היה לשחק סנטר בכדורסל שלנו. כשהיינו ילדים הלכנו לראות ג'יימס בונד בקולנוע אוריון, לאכול פלאפל בשוק בצלאל הסמוך ולראות את תני קולע 25 נקודות במגרש הקטן של מכבי. הכול בחבילה אחת..." (אורי לוי, ערוץ 1)
תנחום כהן מינץ הלך לעולמו אתמול, בן 75, ואולי בחר בשבת כדי שאף אחד לא ישים לב. כמה גדול הגוף, ככה קטן האגו, ועדיין, גם ממרחק עשרות שנים, האיש שעשה הכול כדי להיות לא אטרקטיבי הוא אחד המיתוסים הגדולים של הספורט הישראלי. "בעמדה מספר 5 הוא היה מהבולטים באירופה", אומר מיקי ברקוביץ' לוואלה! ספורט. "אין ולא נולד ישראלי כזה, בתפקיד הזה, כתני כהן מינץ. הכדורסל הישראלי מחפש מאז ועד היום שחקן ברמה הזו ובעמדה הזו. ואין".
מספר 4 הפך לאגדה גם בשל אישיותו, בגלל סיפוריו. סיפורים קטנים שהיו ידועים לחוג חברים מצומצם, למשפחה, ליושב ראש ממכבי או לקפטן של הפועל. אתמול הוא מת, ודורות שלמים לא יודעים דבר פרט לשמו. "אתם לא יודעים מי האיש מאחורי השם", שמלוק על-סף נוזף בכולנו. "אלוהים אדירים. כולם צריכים לדעת את זה, בגלל שלא היו ולא יהיו הרבה כאלה".
אז הנה ניסיון לצמצם פערים. לא מובא כאן סיפור חייו, זו לא ביוגרפיה כרונולוגית וזה לא מכסה מילימטר של יריעה. זו אסופת סיפורים ודעות והספדים ונוסטלגיה, שאולי תעיף כמה חיוכים שינקו את הדמעות. כי גם לאלו שלא זכו לראות מעולם את תני כהן מינץ ז"ל, יש זכות לזכור אותו.
נתחיל כמו שהגבוה התחיל, מהטניס.
הגבוה מהטניס
את האקים אולאג'ואן הביאו מהכדוריד של ניגריה. את תנחום כהן מינץ הביאו מהטניס שליד קולנוע אוריון.
ההורים היו ספורטיביים תמיד הולכים במכנס קצר, כפי שמזכיר קפטן הפועל תל אביב לשעבר, ארז לוסטיג. האימא טניסאית בדם, ותני התאמן אצל אלוף המדינה הבלתי מעורער אלעזר דודמן. יום אחד עבר מר כדורסל יהושע רוזין ליד אימון של הילד, וראה פעמיים כי גבוה ופעמיים כי טוב. נער צעיר, 2.04 מטר, ורוזין שכנע את האיש לבוא ללמוד להיות פיבוט.
דוד פריש, מכביסט עבר, נתבקש לשמור על הטאלנט. "רוזין לימד אותו כדורסל", נזכר פריש אתמול. "הוא למד לאט לאט. הוא היה הכי גבוה שקיים אז. לימדו אותו להסתובב. המשחק היה שונה אז, והוא התמיד, כמה התמיד. חצי שנה אחר כך כבר לא היה מה לעשות הוא היה שחקן גדול. פיבוט". פריש טוען שהוא לא זוכר יותר מדי דברים שמותר לו לספר, אבל כן זוכר ש"הוא עישן המון, כבד. אנשים היו מביאים סיגריות KENT, זה היה הדבר אז. לא זוכר איפה, אבל באחת הנסיעות שלנו בחו"ל עלינו לרכבת והוא עלה לקרון שנסה לכיוון השני".
מכבי תל אביב היתה אז אימפריה בחיתולים. השיק האירופי לא היה קיים, וזה היה מועדון ביתי על בלטות ובלי גג. "היינו מתאמנים ליד קולנוע אוריון, ואם היה יורד גשם זה היה יורד לפעם בשבוע", אומר אמנון אבידן, שחקן, קפטן ולאחר מכן חבר הנהלה צהוב. וכהן מינץ, כמו כולם אז, פיתח קריירה במקביל. במקרה שלו, קריירה צבאית בחיל החימוש הוא סיים כאלוף משנה ומספרים שהיה ממפתחי פרויקט טנק המרכבה.
"בהתחלה, בימי חמישי הוא למד בטכניון", ממשיך אבידן, "והוא היה מגיע לאימונים ברכבת מחיפה ואז אוטובוס למגרש. לא היו מוניות או דברים כאלה אז במכבי. ואנחנו היינו מחכים לו שיגיע, לא מתחילים באימון לפניו. מקפיצים קצת, ומחכים. הכול היה סביב תני".
לכדורסל הוא התרגל, הטניסאי, וכמובן שלצד הרבה עליונות היו כמה מגרעות. "הוא היה קצת איטי בתנועות, אבל כיפר בשכל", טוען אבידן. "אצן מהיר הוא לא היה. הרבה פעמים רצנו למתפרצת וחיכינו לו שיגיע...".
סופרסטאר. הכי לא סופרסטאר
רוני בוסאני, שחקן עבר ומאמן, זוכר איך היה מגיע כל יום הביתה, זורק את הילקוט ורץ למגרש מכבי. "הייתי נשאר שם עד שפטקה היה מגרש אותי", מכוון בוסאני לאיש האחזקה המיתולוגי, "עם מיליון המפתחות על המכנסיים".
בימים האלה כהן מינץ היה מגיע לאימונים באוטו "יותר קטן מחיפושית", מחדד בוסאני. "ציטרואן קטנה", הגה את השם כפי שהגו אותו. "תאר לך לראות אותו נכנס למכונית הקטנה הזו, לראות אותו נוהג כשהכיסא משוך אחורה-אחורה והראש מכופף פנימה, כי גם ככה שפשף את הגג. 2.04 מטר של כהן מינץ דחוס בתוך הציטרואן הזו". ובוסאני, על תקן ילד-אוהד, היה מתכבד להחזיר לכהן מינץ כדורים.
"לתני היה ג'אמפ קצר קטלני, בסיבוב מהאותיות, מצד שמאל עם הלוח. היו לו גם בייבי הוקס", נזכר רוני. "הוא עבד דווקא על הדברים החזקים שלו, והפך לבלתי ניתן לעצירה. זו היתה תקופה שהוא היה שחקן הכדורסל הכי טוב בארץ, אבל היה צנוע לגמרי. תמיד היה מגיע למגרש עם המבט למטה".
"האיש הזה ברח מפרסום מהיום שהוא נולד", המנהל המיתולוגי שמלוק מחרובסקי נחרץ. "הוא היה הישראלי הראשון בנבחרת אירופה, וליוויתי אותו לשדה תעופה. לא ראית על הפנים שלו שהוא מתרגש בכלל. כלום. כשהוא חזר התחננו: 'נו, רק תגיד איך היה'. מילה לא אמר. אחרי חצי שנה ראיתי את החבר'ה מריאל מדריד, והם אמרו שהוא שחקן גדול אבל שגם שם מילה לא דיבר. והוא עשה הרבה דברים. בכדורסל, בצבא דברים ענקיים. ולא דיבר ולא רצה שידברו עליו".
ברקוביץ' היטיב להגדיר: "האופי של כהן מינץ סתר לחלוטין את היכולת שלו על המגרש. היכולת סתרה את האישיות. הצניעות שלו היתה מעבר לכל".
"אהבתי אותו אז ואני אוהב גם היום", שמלוק נרגש, "זו מכה קשה לאלה שהכירו אותו, לקרובים. קראנו לו 'הגבוה', והוא היה באמת הגבוה, הגבוה הגדול מכולם. אנשים לא מכירים אותו, היו צריכים יותר להכיר אותו, אבל בגללו לא הכירו. לא בא לאירועים, התעלם. מכבי היו צריכים להביא אותו בכוח, אבל לא. חבל לי... איזו תקופה...".
האק-א-תני
בנובמבר 1962 הביסה הפועל תל אביב את מכבי בדרבי את התבוסה הישראלית הגדולה ביותר שלה עד אז, 36:60. באותו יום, ובכמה פעמים נוספות, האדומים הבינו שהדרך היחידה היא לפרק את כהן מינץ. בפתיחה הוצמד עליו יוסף דריזין, שהרביץ ויצא במהרה בחמש עבירות. מיד נכנס עמוס רובינשטיין, וגם הוא פירק ויצא בחמש עבירות. "המטרה היתה לטשטש את מינץ", כתב אז העיתונאי משה לרר. במחצית השנייה הצהובים הפסיקו לקלוע והעסק נגמר. הקפטן האדום ארז לוסטיג נזכר: "אי אפשר היה לעצור את כהן מינץ באותה תקופה. הוא היה כל כך טוב שאפשר היה רק להרביץ לו. שמנו שני שחקנים שהקריבו את עצמם".
"לא באמת ספרו פאולים ולא היו זריקות פעם", אומר אמנון אבידן, קפטן צהוב. "וכשהיינו משחקים מול הפועל הם היו מתחילים משחק עם שחקנים שעושים פאולים. בשביל להוציא את תני מפוקוס. כל כדור שהגיע לתני.. פאול. העיקר לא לתת לו להיכנס למשחק".
טבלת הסטטיסטיקה ההיסטורית מראה שלא תמיד זה עבד, ולפי עדויות, כהן מינץ לעולם לא התעצבן יותר מדי. תמיד היה רגוע. גם כשכעס, כעס בבטן. וכך, עשרות שנים לפני שהעולם הכיר את האק-א-שאק, יצאה לאוויר העולם שיטת האק-א-תני.
דפנה
מומו לוצקי, מנהל הנבחרת המיתולוגי, הכיר את כהן מינץ כשהיה בן 16 וחצי, פחות או יותר. הוא עלה לבוגרים של מכבי פתח תקוה, והחבר'ה נסעו למשחק אימון נגד נבחרת ישראל. "שמעתי אז שבנבחרת דיברו שהמאמן רוזין הביא אחד גבוה, לא שחקן טוב, אבל יעשו ממנו שחקן".
"ב-1964 הוזמנתי בפעם הראשונה לנבחרת ישראל", ממשיך לוצקי. "האימונים היו בירושלים, באחד המקומות הבודדים שהיה אולם עם פרקט. בערב, במחנה האימון, השחקנים דיברו ואמרו 'היום בערב אנחנו מכירים לכהן מינץ בחורה'. לא הכרנו, אבל סיפרו שהיא גבוהה ונחמדה, ושהיא תבוא ותכיר את תני.
"והיא באה, וקראו לה דפנה, והם הכירו, ומזה יצאו נשואים. אני לוקח ללב את מה שקרה היום. אין מה לעשות, רק שיהיה זכרו ברוך. הנה, בדיוק מדברים עליו בחדשות. 'ענק הכדורסל תנחום כהן מינץ הלך לעולמו...'".
ברודי בא, וגם לוי אשכול
נבחרת ארצות הברית ניצחה את נבחרת ישראל במכביה של 1965, אבל הכוכב טל ברודי, אז בעיקר אמריקאי, מספר ש"ראינו שיש לישראלים פיבוט מעולה". עונה לאחר מכן וברודי כבר בארץ - העדיף את מכבי על ה-NBA. עד אז הכול הסתמך על כהן מינץ. רוזין הבין את הפוטנציאל מהשילוב, והחליט לשנות שיטה.
"תנחום היה זה שצריך לתפוס את הריבאונד ולהוציא אותנו מהר", מספר ברודי. "וכך הפכנו לקבוצה הכי טובה באירופה במתפרצות. צריך להעריך את השינוי שהוא עשה. לא כל שחקן היה מסכים לזה. הוא היה הכוכב הבכיר, פתאום בא אחד טל ברודי מאמריקה ורוזין רוצה לשנות את המשחק שיהיה פחות עליו ויותר עליי. אני מוריד בפניו את הכובע. הוא ידע שבשביל להתקדם באירופה הוא היה צריך לשנות סגנון. כמה שחקנים בעולם היו מקבלים דבר כזה?".
כהן מינץ חסר האגו לא פצה פה, השיטה השתנתה ומכבי האימפריה האירופית נולדה. 1966/67, ונס בדאלונה, וגמר המחזיקות. "בבדאלונה ידעו שאנחנו רצים הכי טוב באירופה, אז הם הכינו לנו פרקט של בלט על הקרח", נזכר ברודי. ומכבי הפסידה ב-32 הפרש כדי לנצח בארץ ב-32 ובמשחק השלישי ב-26 והופה נס. "לא היתה טלוויזיה, אבל זו העונה שהאנשים בישראל הפכו לאוהדי כדורסל", אומר ברודי. "פתאום ראש הממשלה לוי אשכול רוצה לבוא, ובימי חמישי אי אפשר להשיג כרטיסים.
"וכמו שאולסי פרי היה המוביל ב-77', בלי תנחום לא היינו מגיעים להישג של 67'. הוא היה בין הסנטרים הכי טובים ביבשת. אם לא היה לנו תנחום, כולנו היינו באותו הגובה. איך הוא הפך לשחקן כזה עם התנאים האלה, חייבים להעריך אותו. שיחקנו בחורף בירושלים, בחוץ, ובסופות חול בקיבוצים, ובקרית חיים משחקים התבטלו בגלל גשם".
יו"ר המועדון שמעון מזרחי: "היה לכהן מינץ חלק בלתי מבוטל בתקופה הזו ובנס בדאלונה. הוא היה מה שהיום קוראים לו מספר 5, וגם מיקם את כל הקבוצה סביבו. יש גם חוק אירופי על שמו, אחרי סל עצמי שהוא קלע, בעקבותיו שינו את התקנון".
"זו היתה העונה הכי מרגשת, והרבה בזכותו", חותם ברודי. "באנגלית קוראים לזה landmark". ציון דרך, עמוד תווך, כל הגדרה תתאים פיקס.
לדרבי חופים משלו
"מתי ההלוויה?", שאל ארז לוסטיג אתמול, והתשובה היא ביום שני ב-15:30. "פשוט קיבלתי פעם מכה כששיחקנו נגד מזרח גרמניה קלעתי יותר מדי סלים ושחקן שלהם נתן לי בעיטה ועד היום אני צולע ברגל אחת. אני בן 81 וחצי, אבל רוכב על קטנוע ואני נייד. לפעמים הולך עם מקל, כשקצת קשה. כמה אני מתרגש עכשיו? אין לך מושג. זה מרגש אותי עד דמעות".
ברחוב פרוג 8 התגוררו משפחות כהן מינץ ולוסטיג, שהצמיחו שנים לאחר מכן את קפטן מכבי וקפטן הפועל, תנחום וארז. כהן מינץ היה 2.04. לוסטיג היה 1.79. "ויו לה פטי דיפרנס", אומר לוסטיג בצרפתית. יחי ההבדל הקטן. "אבל בדרבים, אצלו, הרגשת שזה לא מלחמה בין הפועל למכבי. היו אחרים שהתייחסו לזה כך, לא הוא. הוא היה הספורט האמיתי הוא גילם אותו. כמובן שזו היתה תחרות. אני קלעתי את הסל בשנייה האחרונה בגמר הגביע של 1962, כשזכינו לראשונה. יש תמונה שאנחנו מחובקים, והגביע במקרה ביד שלי".
לוסטיג נובר בעיתונים ישנים בזמן השיחה, מנסה לאגור עוד כמה סנטימטרים של נוסטלגיה. הנה קטע מעיתון מעריב, כפי שכתב אריה הניג, ולוסטיג מקריא ציטוט של תנחום: "'החברים הטובים שלי במסעות הנבחרת היו אנשי הפועל'. אתה מבין?", הוא אומר. "זה משהו מיוחד במינו. זה מראה לך עד כמה מכבי והפועל היו גם חברים. המשחקים היו בערבי שישי, ותמיד בשבת בבוקר השחקנים היו נפגשים בחוף פרישמן. המנצחים הלכו זקופים והמפסידים שפופים, אבל היתה אחווה תמיד יום אחרי הדרבי היינו בים".
לוסטיג תופס עוד גזיר עיתון ונזכר איך הנבחרת פגשה את יוגוסלביה. כמה מזמן זה היה? לאחד היוגוסלבים קראו קוראץ'. "יש גביע על שמו", מזכיר לוסטיג. היה. "אני המצאתי את הג'אמפשוט בארץ", מעיד ארז על עיסתו, ומספר איך במהלך האחרון החמיץ סל קריטי והיוגוסלבים ניצחו בנקודה. "אתה מבין שהיינו עם כהן מינץ והפסדנו רק בנקודה לנבחרת יוגוסלביה, שהיתה מקום 2 בעולם? היום קבוצה ישראלית בלי חיזוק יכולה להגיע לדבר כזה?".
"הוא היה בן אדם כל כך עדין", הוא מקנח והגרון חנוק. "אף פעם לא הגיב איפה שאחר היה משתגע. איש מיוחד... הדמעות בעיניים".
האימון הראשון של תני ומיקי
את מיקי ברקוביץ' הבשורות הרעות תפסו בבוקר של החוף המערבי בארצות הברית, שן הוא יקבל בקרוב את הנכד החמישי. ואם כבר מדברים על תינוקות, כששחקן הכדורסל הטוב בישראל היה בן 16, הוא עלה לבוגרים של מכבי וזכה לראות את תנחום כהן מינץ בחדר ההלבשה. "לא חדר הלבשה", הוא מתקן. "זה היה מחסן, האנגר, קונטיינר". בכל אופן, ברקוביץ' ראה שם את תני וקפא. "רציתי לגשת אליו, להגיד לו 'שלום, אני מיקי ברקוביץ', עליתי היום לבוגרים'. אבל מי אני שאגש אל כהן מינץ?". בזמן שהוא נאבק בעצמו, הוא ראה משהו ענק מתקרב לעברו. "ילד, אל תתרגש", אמר הענק למיקי, "שמעתי עליך הרבה דברים טובים. שיהיה לך בהצלחה בקבוצה הבוגרת".
כולם יצאו לאימון, ורוזין פנה אל הילד: "מיקי, אתה בן-זוג של תני בתרגיל הבא".
"אני?", ברקוביץ' פתח לסת. כן, נענה.
הם עשו את התרגיל, ברקוביץ' כבר לא זוכר איזה, ובסיום האימון, על הבלטות, תני לחץ לו את היד. "זה השפיע עליי המון", נזכר אתמול. "התרגשתי כל-כך, רצתי לספר להורים שאני, מיקי ברקוביץ', עליתי לבוגרים והתאמנתי עם תני כהן מינץ". במשחק הבוגרים הראשון שלו במכבי, ברקוביץ' נקרא לדגל בשלוש הדקות האחרונות. האסיסט הראשון, כך הוא מספר, הגיע מידיו של כהן מינץ. לאחר המשחק מיקי רץ לתני. "תודה על המסירה", אמר.
"למרות שהייתי ילד ושהפערים היו עצומים בגיל הזה, תני תמיד נתן הרגשה נינוחה וחמה. אף פעם לא התנשא, למרות שהוא היה הכוכב של מכבי. עשרות שנים לאחר מכן נפגשנו באירוע וחשבנו על מכבי ואיך התחלנו שם על הבלטות ולאן הגענו...".
"אבא תני הלך לעולמו. על יד המיטה החזקתי את ידך. היד הגדולה והחזקה הזו גרמה לי להרגיש כמו ילד. נוח על משכבך בשלום" (אורי כהן מינץ)
לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il
