בתקציר: משחק הפתיחה של העונה, הפועל ירושלים מנצחת את מכבי חיפה
לא פשוט לראיין את מאיר טפירו. האיש הנינוח והחברותי שמקפיד לנהל שיחה עם כל אדם שניגש אליו (וניגשים אליו הרבה) נדרך ברגע שמתחילה ההקלטה, בורר היטב מילותיו, שוקל צעדיו ולא שוכח לומר את הדברים הנכונים. אז לכן, עוד לפני שמתחילים במלאכה, וכדי להישאר נאמנים לרוח הראיון, נקפיד להזכיר שטפירו מודה לראש עיריית נס ציונה ומוקיר את פועלו, מעריך את ההנהלה, מצדיע למאמנים, קורא לקהל ומודה לאל. מקווה שסיימנו עם זה.
יש לא מעט יעדים במסגרת הראיון עם האייקון הכי גדול שיש לליגת העל להציע. שחקן העשור (רק הקודם?), ווינר עצום, האיש שהמציא מועדונים כמו נס ציונה ואשדוד - וחבר. צריך לדבר קצת על נס ציונה אבל בעיקר על הפרספקטיבה שלו בהמשך לקריירה הארוכה והמוצלחת. ולפני שמתחילים עם כל זה, חייבים לגעת בעיקר. נוכח חשיבותה של השאלה, נוקט כאן המראיין בטקטיקת היחס האישי. שימו לב:
אז תגיד, מירו, אולי תפרוש כבר? מבט מהיר מהמרואיין מבהיר שלא בבית ספרנו. "אני לא יודע אם זאת עונת פרישה או לא. עוד לא החלטתי".
ניסיון שני: תראה מה עשו ב NBA עם קרים עבדול ג'אבר בעונת הפרישה. זאת הייתה חגיגה מתמשכת, עם טקס בכל מגרש ומגרש. ואתה, אתה בסוף תכנס איזו מסיבת עיתונאים בסוף העונה, תבכה קצת ותודיע על פרישה. לא חבל? "זאת שאלה טובה. תשמע, אם אני מודיע על פרישה מראש, אני שם חותמת של סיום. ואם אחר כך אמשיך להרגיש טוב וארצה להמשיך לעוד עונה?".
לא הלך בטוב, אז ניסינו ברע: זאת הבעיה שלך. זהירות היתר הזאת. תמיד מפחד להחמיץ איזושהי הזדמנות. שים לעצמך מטרה וזהו. עוד מבט מהכיוון של טפירו מבהיר שהגיע הזמן להתקדם. "שמע, אם אני לא מתחרה ברמה הכי גבוהה, אני פורש. נראה. קשה לי מאוד להכריז על זה. כל עוד אני משחק ברמה גבוהה אני ממשיך. וזה לא שאני חייב להוביל קבוצה, אבל בדקות שבהן אני על המגרש, אני רוצה לשחק טוב ולשחק את מה שאני יודע. לא אשתנה בגיל 40. ואתה יודע מה? גם כשאחליט לפרוש, אני לא פוסל להמשיך ולשחק ברמות נמוכות, רק בשביל שלא תהיה לי כרס. אני בעיקר מפחד להשמין".
אם כבר נוגעים בענייני הגיל, בדקתי עם טפירו כיצד הוא מרגיש את השנתונים המתחלפים בכל הקשור להכנה שלו לעונה. טפירו עונה בגילוי לב: "יש הבדלים. מרגישים את זה במיוחד בכל הקשור לעצם הכניסה לכושר וגם בעניין ההתאוששות ממאמצים. בייחוד בתחילת העונה. הגוף נתפס וצריך לטפל בו כל הזמן עם תשומת לב לעומסים. אני חייב להתנהל שונה ולהיות ערני כל הזמן לגוף שלי. להקפיד על חדר כושר, ג'קוזי, סאונה, טיפולים. מתיחות לפני, אחרי ותוך כדי האימון. כל מה שצריך כדי שהגוף יקבל מה שהוא צריך. אני אגיד לך יותר מזה: בפרי-סיזן, עד שאני לא מרגיש בטוח בגוף ושהרגליים מספיק חזקות, אני לא דוחף עד הסוף. לשמחתי יש לי את הפריבילגיה שיודעים מי אני אבל בהתחלה אני חוסך בתנועות עד שאני מרגיש בטוח ואז מרים קצב".
הגיע הזמן לדבר קצת על נס ציונה. שווה חצי הגמר העונה? "זה לפעמים מצחיק אותי בליגה הישראלית. רמת הציפיות עולה, אבל התקציב לא. אתה עדיין באיזשהו מקום עם תקציב מהנמוכים בליגה. בקבוצות כאלה מאוד חשוב החיבור והכימיה ואתה אף פעם לא יכול לדעת בתחילת העונה. לכן קשה לי מאוד לדעת לאן המסע הזה הולך. האמת? אני מצפה מעצמי ליהנות כמו בעונה שעברה. זו לא קלישאה מבחינתי. מה שיבוא ברוך הבא".
מה לגבי המחזור הראשון מול מכבי תל אביב, נטולת סופו וטיוס מצד אחד בעוד לכם יש את הקרנף קרייג סמית? מנצחים? "מקווה מאוד לשחזר את הניצחון מהעונה שעברה, אבל קל זה לא יהיה. נכון שמכבי תגיע עם לא מעט נעדרים משמעותיים, אבל מה שיש לה מספיק כדי שהיא תישאר פייבוריטית. לגבי סמית', הוא מוכשר מאוד התקפית ושחקן פיק אנד רול מצוין. בטוח שהוא יוסיף לנו המון".
אני מספר לטפירו על השיחה שהייתה לי עם יניב מזרחי, היו"ר שלו, בקיץ 2013 לפני שהחתים אותו בנס ציונה. מזרחי שאל לדעתי, ואמרתי שהוא חייב ללכת על זה בכל הכוח. רק דבר אחד הצעתי. שלא יגיע לאימונים ולמשחקי האימון בחודשיים הראשונים. כי עד שטפירו נכנס לעניינים, זה נראה לפעמים רע. כדורים שעפים לשחקים, כדרורים על הרגליים ומסירות שנראות יותר כמו חידונים. אני מזכיר לטפירו גם את משחק ההכנה הראשון שלו בשורות אשדוד, לפני ארבע עונות. שיחקנו בהרצליה נגד בני השרון וזה היה חתיכת מופע אימים של טפירו. מיד בסיום המשחק ניגש אלינו אבי זילברמן, הסוכן שלו, כדי להרגיע ולוודא שלא קיבלנו התקף לב. ובסוף, כשנפגשנו, טפירו לקח אותי הצדה וצחק. אל תדאג, עדיף שיחשבו שזה מה שאני שווה. בליגה ננצח אותם. הבטיח וקיים. "שמע, משחקי הכנה כשמם הם ומטרתם להכין את הקבוצה ולהכניס את השחקנים לכושר. הרבה פעמים המאמנים נכנסים ללחץ על כלום. שלא לדבר על ההנהלות. ואין שום סיבה לכך".
תחשוב על עצמך כמאמן עתידי, לאחר הפרישה. אתה היית מצליח להישאר רגוע כשהקבוצה או השחקן המוביל שלך נראים לא טוב במשחקי אימון? "במשחקי הכנה? כן. ארצה לראות פרמטרים חשובים, אבל לא יותר מזה. ובליגה? אם זה שחקן שאני רוצה שייקח החלטות, אני אהיה סבלני איתו".
אז רגע, יכול להיות שאמרת לי עכשיו שאתה פורש? "לא. דיברנו תיאורטית, לא? אם וכאשר אהיה מאמן".
נשאל זאת כך: מה תעדיף לעשות לאחר הפרישה, לאמן קבוצה, לאמן את נבחרת ישראל או להיות הקומישינר של ליגת העל? טפירו כבר מבין את הפרינציפ ומתחיל כך: "קודם כל, אני לא פורש עדיין. עד כמה שאני מת על כדורסל, אני מניח שתהיה אצלי התלבטות גדולה אם להישאר בענף או ללכת למקומות אחרים. אני רואה שמאמן זה עניין שונה לגמרי משחקן. לא יודע. לא אאמן בכל מחיר. אולי במקום עם כסף, ביטחון ומערכת יציבה. אבל יש גם אפשרויות אחרות. נראה לי שאתאים לתפקיד מנהל מקצועי".
בוא נישאר רגע בעניין האימון. אז נניח שאתה מאמן, איך אתה מסתדר עם כל נושא קבלת ההחלטות אצל השחקנים שלך? אתה הרי חטפת לא מעט אש לאורך השנים, מפרשנים ומאמנים, על האופן שבו אתה משחק. אצלנו הרי חייבים לקחת רק החלטות טובות, או שאתה מקבל את הסטיגמה של שחקן שכונתי. איך תגיב אתה כשתהיה בצד השני של הקווים? "אני רואה לא מעט כדורסל. יורוליג נניח, NBA. שם מותר לשחקנים, ובטח לשחקנים המובילים, לקחת סיכונים או זריקות שאצלנו נחשבות ללא טובות. חייבים להבין שזה חלק מהמשחק ולא לנסות ולסרס את השחקנים בעלי היכולות. ברמה האישית, אני חייבים להגיד שדווקא משחקים בהם התחלתי עם איבודי כדור מפגרים הפכו להיות המשחקים הכי טובים שלי. זה השלב שבו אני נכנס לזון ומבין שאני לא טועה יותר. אני מבין שעשיתי לא טוב לקבוצה שלי, ועכשיו הזמן להחזיר. לפעמים אגב המצב הפוך לגמרי. מתחילים טוב ומרגישים נינוח ובטוח מדי, ואז מגיעים האיבודים והטעיות. צריך לאפשר לשחקנים לטעות. זה חלק מהמשחק".
בעונה שעברה ניסיתי, ללא הצלחה, להצמיד לך את הכינוי MDE. MASTER OF THE DOUBLE ELBOW. מדובר בתרגיל התקפה שבו הרכז (כלומר טפירו) מקבל שתי חסימות פיק אנד רול, משני הגבוהים, משני הצדדים. אני טוען שאתה שחקן הדאבל אלבו הכי טוב שהיה כאן. מסכים? "אני באמת אוהב את התרגיל הזה. כשמבוצע היטב, הוא פותח את כל המשחק ואת כל הרחבה באמצע. כשיש שני גבוהים טובים וקלעי שלשות איכותי בפינה הרחוקה, אפשר לעשות מזה הרבה דברים. צריך לתרגל את זה הרבה באימונים כי יש הרבה מצבי משחק משתנים מאותו תרגיל. דרך אגב, אפשר להריץ את זה טוב גם אם אין לך 4 עם קליעה. מספיק שיש גבוה שיודע לגנוב את הדרך לטבעת (כמו דיימון סימפסון או טל דן). אפשר מהתרגיל הזה גם ללכת לפוסטאפ גארדים, כמו שעשינו עם בראדלי וקרטר באשדוד. בכל מקרה, אם מתכוננים כמו שצריך לכל סיטואציה, התרגיל הופך קל לביצוע".
אבל אני שאלתי עליך. "הדבר הכי חשוב בדאבל אלבו הוא הטיימינג בכל סוג מסירה. אני יודע לתת את המסירה בדיוק בזמן".
ומה לגבי פיק אנד רול רגיל? קח טענה: אתה שחקן הפיק אנד רול הישראלי הכי טוב שהיה כאן. יותר טוב מקטש, יותר טוב מעדי גורדון. אתה יודע מה? שאראס ואתה שחקני הפיק אנד רול הכי טוב ששיחקו בליגה. מסכים? טפירו חושב, חושב וחושב, ולבסוף מתרצה ומשחרר: "אם יש לי גבוה אחד טוב שיודע לעשות פיק אנד רול ולחתוך לסל וקלעי ברמה גבוהה בפינה, אני עושה את זה הכי טוב שיש". הכי טוב? "הכי טוב".
ומה לגבי המקום שלך ברשימת הגדולים בכל הזמנים בכדורסל הישראלי? איפה אתה ממקם את עצמך? "עזוב אותי מהדברים האלה. לא יודע".
וברשימת הווינרים הכי גדולים שהיו כאן? " לא יודע. אולי נדבר על דברים אחרים?".
אז אומר זאת במקומו של טפירו. היו ווינרים גדולים בכדורסל הישראלי. קטש, עדי גורדון וכמובן שמ.י.ק.י ברקוביץ'. מאיר טפירו לא לקח אומנם אליפויות, אבל לאף אחד אין יותר סלי ניצחון ממנו. עד כמה הוא ווינר? כשאנחנו מדברים על אותה עונת 2007/08 וההפסד בפיינל פור מול מכבי תל אביב, טפירו מכה על חטא ומאשים את עצמו על כך שלא לקח את הזריקה האחרונה בעצמו.
בוא ניקח את נושא הווינריות מכיוון אחר. סוג ידוע בביזנס הוא שאתה סובל מטיקים. כולם מכירים את השיעולים והמצמוצים. מקובל לחשוב שטיקים הם סימנים של לחץ. איך זה מסתדר עם יכולת התפקוד שלך במאני טיים? "שמע, גם אני שמעתי שטיקים מתפרצים ברגעי לחץ ואני לא מתווכח עם זה, אבל בפנים אני מאוד רגוע. יכול להיות שדווקא הרוגע שלי מבפנים גורם ללחץ להתפרץ החוצה באופן הזה. אולי זה יישמע כמו קלישאה, אבל מבחינתי הכול בראש. והראש משדר לגוף. לדוגמה, כשיש משחק או רבע לא טוב. קח דוגמה: בחצי גמר פיינל פור 2011/12 נגד מכבי ראשון. בחצי הראשון הכדור לא התחבר לי ליד. היו לי משהו כמו 7 איבודים, יורדים לחדר ההלבשה ויש לחץ עצום. לא רוצה לאכזב את החברים שלי ולך תדע מתי אגיע שוב למעמד הזה. אז אני משדר לראש שאין כזה דבר שאני לא טוב. נקודה. באמת עליתי במחצית השנייה והייתי הרבה יותר טוב. הכדור התחיל להידבק לי ליד. אני מנסה להגיד לך שאם יש מתח, זה לא אומר שאני לא בוער מבפנים, אבל חייב לשדר לראש שהכול בסדר. שגם אם ארבע הפעולות הראשונות לא היו טובות החמישית תצליח".
בוא נדבר קצת על מכבי תל אביב. לך יש הרי פרספקטיבה רחבה. איך אתה רואה את הפער מהם לעומת השנים קודמות? "מכבי תל אביב היא אלופת היורוליג ואסור לשכוח את זה. היא עדיין הכי טובה בליגה, אבל הפערים הצטמצמו באופן משמעותי. היא לא קבוצה שאי אפשר להתמודד מולה יותר. יש כאן שילוב של כמה דברים. קודם כל החוק הרוסי. מעבר לכך, אני חושב שקבוצות נבנות גבוה וטוב יותר בפנים. יש כאן שינוי בצורת החשיבה. שנים היינו נופלים מול מכבי על ריבאונד התקפה. אפשר היה להישאר מולם במשך כל המשחק, ובסוף הגודל והאורך (והעומק) היו מכריעים. היום הם הרבה פחות מרשימים ברמה הפיזית. אגב, זה נכון גם לגבי הגודל של הגארדים. היו לא מעט תקופות בהן הגארדים של מכבי היו חיות רעות. בשנים האחרונות יש להם הרכבים קטנים. שחקנים כמו היקמן או מרקיז היינס".
אני מנסה עוד התגרות אחת מול טפירו, האיש שמזוהה כסמל אדום של האלטרנטיבות (המתחלפות). אתה השחקן הכי מכביסט שיש מחוץ למכבי תל אביב. יודע מה? גם כולל השחקנים של מכבי תל אביב. אתה הרי לא יודע להפסיד בתרגיל קליעות באימון. אתה לא תיתן לבן שלך הקטן לנצח אותך בשכונה. תודה: אתה מכביסט. "לא, לא. מאז ומתמיד הערכתי את מכבי תל אביב. להיות פייבוריטים 50 שנה ועדיין להיות מסוגלים להגיע רעבים לכל משחק ולכל תואר זה דבר שאני יכול רק לכבד. בגלל זה תמיד רציתי לנצח אותם כל כך".
ומה לגבי הדורסנות הצהובה שב-20 הפרש רוצה 30 וכו'? "אם יש לך הזדמנות לנצח ולגמור את המשחק מוקדם, אז זה מה שצריך לעשות, גם אם זה אומר להיות דורסני".
ועוד קטנה: ניהלנו בינינו הרבה שיחות על כדורסל. אתה לא אחד שהולך שבי אחרי אסתטיקה. לא מחפש שחקנים קלאסיים ו"יפים". אתה אוהב כאלה שבאים לנצח. "לא מעניין אותי ענייני אסתטיקה או אם השחקן מכוער, יפה, קלאסי או לא. אני רוצה יעילות וניצחונות. קח את דיוויד בלאט לדוגמה. כולם יודעים עד כמה הוא אוהב לשלוט במשחק, ואז הגיע השלב המכריע של העונה שעברה והוא שחרר את החבל ולקח אליפות אירופה. כמעט בכל המחצית השנייה של הגמר מול ריאל מדריד הם הריצו תרגילי פיק אנד רול פשוטים ואופנים (משחק פתוח של אחד על אחד, ש"ה). ואתה יודע מה? בסוף זה הכדורסל הכי קבוצתי ויפה, ומשם מגיעים המהלכים הכי יפים. אבל הכי חשוב? מזה מנצחים משחקים".
הבנתי אותך, יא מכביסט. לסיום בוא נדבר על פספוסים בקריירה. על מה אתה מצטער? "רציתי לשחק ביורוליג. חבל לי שזה לא קרה, בעיקר בגלל שיקולים משפחתיים שגרמו לי לוותר על כל מיני אופציות טובות שהיו בדרך".
ו-NBA? "כשאני הייתי בן 26-28, ממש לא מובן מאליו היה לחשוב על NBA עבור שחקנים אירופאים. לשם הגיעו, אולי, רק השחקנים הכי בולטים שיש באירופה. לא כמו היום. אני הרי עשיתי מחנה NBA אחד, אבל זה היה בגיל 29. אם הייתי היום בגיל הנכון, אני מאמין שהייתי הולך על זה בכל הכוח". והיית הופך להיות שחקן NBA? "מאמין שכן".
