הזכייה של מכבי תל אביב באליפות אירופה בשנה שעברה אמורה הייתה להיות יום הכיפורים של הספורט הישראלי, ושל תקשורת הספורט בפרט. הכוונה היא לאירוע דרמטי, שבא במפתיע ומשנה תודעה. אירוע שחושף את ערוות העוסקים בדבר, שחיו באשליה, התעלמו מהמציאות ובנו לעצמם מצג שווא. זו זכייה שדורשת ועדות חקירה - איך לא ידענו? אומנם מדובר בספורט, ותמיד כדאי לצפות לבלתי צפוי, ועדיין, כשבוחנים את כל ההערכות המודיעיניות של הפרשנים, צריך להודות: לא היה להם מושג, עד שזה פתאום נחת עליהם.
ושוב, חטא היוהרה. לא רק שהם לא ידעו, הם קשקשו בנחרצות. מכרו שקרים. הטעו את הציבור. התנהגו בחוסר אחריות, ברברו בקלות דעת. נכון, זו באמת הייתה סנסציה, אבל לא היה אפילו אחד שנתן סיכוי. מחדל. ברור שזה לא המקרה הראשון בהיסטוריה שבו פרשנים מספידים קבוצת ספורט שלאחר מכן מצליחה בניגוד למצופה, אבל בכל הנוגע למכבי תל אביב התגובות קיצוניות במיוחד. הפער בין הביקורת וההשמצות לבין ההצלחה היה כל כך יוצא דופן, עד שנדרש פה חשבון נפש.
ניתן היה לצפות שהמהלומה הזו תוביל לטראומה, להסקת מסקנות, שזה היה שיעור שממנו ילמדו אנשי הספורט שמעתה כדאי להם להישמר ולהיזהר ולסייג ולהתנסח בזהירות - ולמרות זאת שנה חלפה (למעשה רק כמה חודשים) וכלום לא השתנה. העונה של מכבי תל אביב התחילה בצורה מקרטעת, עם שני הפסדים מול יריבות לא רעות, וכבר מדברים על משבר, לא פחות. משבר! זה לא שסתם שומעים פה ושם ביקורת על הזרים ועל ההנהלה ועל צוות האימון, אלא ממש אפשר להרגיש איך לכמה אנשים שוב מדגדג באצבעות, ומתחשק להם כבר לשלוח הביתה שחקן או שניים, שלא לומר מאמן.
גם הפעם, כמו בשנה שעברה, יש מקום לביקורת על מכבי תל אביב. לפרקים היא גם נשמעת הגיונית. אבל הבעיה היא שאתה לא מרגיש את הצלקת. לא מרגישים את ההיסוס. לא מרגישים טראומה על גבו של הפרשן/עיתונאי, כזו שגורמת לו לחשוב פעמיים. אין מספיק הסתייגויות. מבחינתי, כל ביקורת וכל ניתוח של כל פרשן צריך להסתיים במשפט הבא: "אבל אתם יודעים, אההמ, אל תשכחו, גם בשנה שעברה אמרתי שהמצב רע, וכולכם זוכרים איך זה נגמר". איפה זה?
נכון, זו מכבי תל אביב, מערכת מופרעת במיוחד, שלפעמים דורשת תגובות קיצוניות. אפילו גיא גודס, אחרי שני הפסדים מול יריבות לא רעות, נסחף ואמר ש"אופי של קבוצה נמדד דווקא בתקופות קשות" תקופה קשה, על אף שהעונה עוד לא התחילה!
ונכון, המגמה החולה הזאת מאפיינת לא רק את הפרשנים, אלא גם את האוהדים והקהל הרחב. הטוקבקים שקראו לזרוק את טייריס רייס ולבעוט בדייויד בלאט הופיעו בתחתית כל ידיעה על מכבי. ההבדל הוא שטוקבקים כבר נחשבים לבור ביוב אפל, והטוקבקיסטים עצמם נתפסים כיצורים שטניים חסרי פרצוף, בעוד אנשי התקשורת משווקים את עצמם בקולי קולות.
ועדיין, הזכייה של מכבי תל אביב באליפות אירופה היא יום הכיפורים של הספורט הישראלי, כי היא דורשת הכאה על חטא. אדם, בין אם הוא פרשן או אוהד, צריך לשאול את עצמו איך אין בו טיפת סבלנות. איך אין לו יכולת לתת קרדיט, איך הוא חורץ גורלות. אחר כך כדאי שיבדוק מתי הוא הפך להיות כזה חמום מוח ורודף דם. אחר כך אפשר לבקש סליחה, לקבל מחילה, ולהיזהר כשמספידים את פארגו וגודס, את היינס ופדרמן.
הדברים נכתבים בגוף שני ושלישי, כאילו האשמה היא רק שלכם ושלהם, אבל כמובן שגם אני ואנחנו חטאנו ופשענו. לוואלה! ספורט היה תמיד חלק יפה בפסטיבל מכבי, ולמעשה מכבי היא רק דוגמה קיצונית לתופעה רחבה יותר, כי גם כותב שורות אלה נסחף לא פעם והביע דעות נחרצות ובלבולי מוח חסרי פשר וחסרי אחריות. מתנצל, מצטער, הלוואי שזה לא יחזור, מקווה שלמדתי את הלקח.