ארצות הברית הגיעה לאליפות העולם, כמו לכל טורניר החל מ-1992, כמועמדת הוודאית לזהב, עד שיוכח אחרת. ועדיין, לאורך שלב הבתים ומשחקי ההכנה, היא הוכיחה שהיא בפירוש לא בלתי-מנוצחת. כדי להסיט את האמריקאים ממסלולם הנוח אל הזהב, ליטא, סרביה או צרפת יצטרכו כנראה להשתמש במתכון שלפניכם.
22:00, ספ' 5: ארה"ב-ליטא בחצי גמר המונדובאסקט
סנסציה ברבע הגמר: צרפת העיפה את ספרד המארחת
הבלו-פרינט הטורקי
קבוצה שרוצה להפתיע את הענק היאנקי תצטרך, לפני הכל, לקחת את צוות המאמנים שלה ולנעול אותם במרתף המלון יחד עם הקלטת המשחק של ארצות הברית נגד טורקיה.
הרבה מהתשובות שנביא כאן, בשילוב עם כמה אחרות, ניתן למצוא בתכנית המשחק המרשימה של הטורקים. ללא הידו טורקוגלו וארסן איליאסובה, הטורקים הצליחו למרר לבחורים של ששבסקי את החיים במשך שלושה רבעים, לפני הבריחה המתבקשת. תוצאת המשחק, 77:98 לאמריקאים, לא משקפת את הצלקות הנפשיות והגופניות שנותרו על הקבוצה הפייבוריטית לקחת את הזהב. על אף שהתקשו לעבור את שלב הבתים, לטורקים היו המשמעת, הגודל והמזל שנחוצים על-מנת להתמודד עם אנסמבל הכוכבים האמריקאי.
קליעה מבחוץ והגנה אזורית (בשילוב תפילה)
הקליעה לשלוש היא קריטית מול הכישרון האמריקאי, קבוצות צריכות להאט את המשחק וזה אומר שעליהן להיות יעילות. נכון, שלוש זה יותר משתיים, אך מעבר לכך, האיום מבחוץ מותח את ההגנה וחושף את התפרים. ארצות הברית, עם תקופת הכנה מינימאלית, עלולה להיקלע למצבים שרק טום תיבודו על הקווים יודע איך להיחלץ מהם, בניגוד לשחקנים שעל המגרש.
ואיך לשמור? הגנה אזורית מסתמכת על הנחת העבודה שסטפן קרי, קליי תומפסון, ג'יימס הארדן וקיירי אירווינג יחטיאו זריקות לשלוש שהם רגילים לקטלג כ"חצי מרחק" במהלך משחק NBA, שם קו השלוש רחוק יותר. ההנחה הזו היא בעייתית במקרה הטוב, אבל מי שחושב שהוא יכול לנצח את ארצות הברית בלי טיפת מזל טועה.
בהרבה מקרים, עם אנתוני דייויס, קנת' פאריד ושאר הקו הקדמי, ארצות הברית פשוט משחקת מעל הראש של קבוצות שאין להן את האתלטיות או הגודל להתמודד איתה. זה מזכיר משחקים של כיתה ח' מול כיתה ד', אבל בארצו של הדוד סם ייקחו את זה אם זה אומר שהם נחים ומנצחים. המשחקים בשלב המקדים לא הראו שהם מנסים לעצב לעצמם זהות קבוצתית מורכבת יותר. אין תרגילים או פסקי זמן שמתעקשים להריץ אחרי שהמשחק הוכרע, או התנסויות בהרכבים שונים. כשאת הנבחרת שלך מרכיבים 11 מתוך ה-30 שחקנים הכי טובים בעולם (והמספר הנוסף מייסון פלאמלי), זה לא בעיה. זה כנראה גם לא אפקטיבי במיוחד לנסות בכוח להריץ את תומפסון על חסימות כשאתה מוביל ב-40 נקודות על פינלנד.
ארצות הברית היא אסופה של כוכבים שרוכשים את הניסיון שלהם כקבוצה במהלך הטורניר עצמו, בניגוד לנבחרות האחרות שמתבססות על שנים של הכרות ובניית זהות קבוצתית. הכישרון שלהם מאפשר לששבסקי לתת להם לשחק בחופשיות ולדרוש הגנה חזקה בתמורה (לא טריק שהוא המציא, אגב). אלא שהשיטה הלא-שיטתית הזו עשויה לסבך את הסגל הצעיר שלרשותו. הגארדים האולטרה-מוכשרים מתפתים לזריקות נטולות קונטקסט, מוקדם בשעון ההתקפה, אחרי אפס מסירות. אלה הן זריקות סמי-חופשיות שהם חולמים עליהן במדי הקבוצות שלהן, אבל הן מוציאות את הנבחרת ממה שהיא רוצה לעשות. הפגיעה בקצב מתבטאת בריבאונד ההתקפה ובירידה להגנה. ארצות הברית, במעט המצבים הלחוצים בהם נתקלה, מתעלמת מהשטף הקבוצתי ומסתמכת על האינסטינקטים של שחקני החוץ. הכדור לא נע מעבר לקו העונשין, וכל זריקה שמתגלגלת החוצה מעלה את הביטחון של היריבה ומכווצת את הטבעת עוד טיפה לאמריקאים.
ריבאונד התקפה
ארצות הברית היא קבוצת ריבאונד התקפה נפלאה, אך בהגנה היא פגיעה לכוח וגודל. בשנים האחרונות, קיימת אסכולה שלמה של מאמנים שזונחים, כמעט לחלוטין, את ריבאונד ההתקפה, ומעדיפים לשלוח את מירב החיילים שלהם להגנה על הסל מפני מתפרצות והתקפות מעבר. השמרנות הזו לא תספיק מול האתלטיות והכישרון של ארה"ב. מול המפלצת האמריקאית, הדרך הכי אפקטיבית לדכא את המתפרצות הקטלניות שלה, היא לרדוף אחרי הריבאונד ההתקפה. היריבות יצטרכו להמר פה. הסיכון ברור מאליו, אם לא השגת את הכדור אתה חשוף בצד השני. ועדיין, עקשנות היא המפתח.
מעבר לסלים הקלים שמייצרים הכדורים החוזרים, אם תעניש קבוצה מספיק בצבע שלה, תכריח את כולם, כולל הגארדים, להישאר לעזור לגבוהים, ותמנע מהם לרוץ. דיוויס ופאריד פגיעים בהגנה: דיוויס פגיע מול כוח (שוקל כ-108 ק"ג), ופאריד פגיע מול גודל (1.98 מ' בלי נעליים). הסלים הקלים יהיו בונוס, המטרה האמתית היא האטת קצב המשחק.
אחוזי העונשין של הגבוהים המחליפים
במהלך שהפתיע את כל מי שעקב אחרי מחנה האימונים של ארצות הברית, הניפויים האחרונים של הנבחרת פסחו על שלושת הגבוהים שלא עונים לשם דיוויס או פאריד. ההנחה הייתה שאנדרה דראמונד יישאר במולדת, והבחירה תהיה בין פלאמלי, שהגיח למחנה משום-מקום (מכללת דיוק של ששבסקי, למען האמת) לבין דמרקוס קאזינס. החלטה לקחת את כולם לאליפות היוותה שינוי קונספט של הנבחרת האמריקאית. הם בחרו שלא להסתמך על הגארדים שלהם, בהיעדרם של קווין דוראנט ופול ג'ורג', אלא להשתמש בכוח נטו כדי לעבור את השלבים הראשונים. העניין הוא, שכל הסיבות שהפכו את הבחירות בדראמונד ופלאמלי למפתיעות עדיין שם בראש ובראשונה אחוזי העונשין של הצמד. אם ארצות הברית תמצא את עצמה במשחק צמוד במחצית השנייה, לשניים אין מקום על המגרש. המאמנים מנגד הספסל האמריקאי לא יהססו לשים את השניים תחת הלחץ, וארה"ב מצדה לא רוצה להיות תלויה ביכולת הקליעה מהקו של פלאמלי (62.6% בעונה שעברה) או דראמונד (40.2% בקריירה). ככל שהדבר תלוי בששבסקי, השניים לא אמורים להיות על הפרקט לדקה משמעותית אחת, אלא אם...
השיפוט
צוות האימון האמריקאי הולך עם רוטציה של 9 שחקנים פלוס נספחים, וסימן את דיוויס והארדן כחתיכות הכי חשובת בפאזל שלו. ארצות הברית תעשה הרבה כדי למנוע בעיית עבירות לאחד משני האתרוגים, וניתן להוסיף גם את אירווינג לרשימה, לאור מצבו העדין של דרק רוז. במשחק נגד טורקיה קיבלנו טעימה למעין נקמנות מצד העולם כלפי הנבחרת האמריקאית. בין אם נקרא לזה קארמה, או ההבדלים בחוקי מהמשחק מה-NBA, אי אפשר להתעלם מזה. השופטים שרקו לצעדים ועבירות שהותירו כמה מהשחקנים הטובים בעולם דוממים, פעורי פה או מחייכים בהתנשאות. יש באליפות שופטים שלא יתרשמו מהשמות האמריקאים במקרה הטוב, ויש שישמחו לגזור עליהם קופון במקרה הרע. אם ארה"ב לא תברח מהר כפי שהיא מצפה, השריקות האלה עלולות להיות מכריעות, וששבסקי ימצא את עצמו בלי מצופים, עמוק בבוץ הטובעני שהוא שופטים של פיב"א... מעבר למודעות תמידית למצב העבירות של דיוויס, מה שהיריבה יכולה לעשות כדי לקדם את זה, הוא "ללכלך את המשחק". לבוגי קאזינס יש מוניטין של מישהו שיכול להתפרץ. אם יש לנבחרת שלך מישהו דמוי-גיא פניני, שלא מפחד מהמפלצת מסקרמנטו (שלא בצדק), זו יכולה להיות טקטיקה אפקטיבית. זה המצב, לא הבטחנו ניצחון עם קלאסה.
שימוש נכון בעבירות
הבדל מרכזי בין הכדורסל ב-NBA לבין זה שמחוצה לו הוא השימוש בעבירות, בעיקר ככלי למניעת התקפות מעבר. כשארצות הברית פותחת מבערים מעטות הקבוצות שיצלחו למנוע ממנה יתרון מספרי חמישה אתלטים עתירי כישרון טסים בדרך לאלי-הופים ושלשות חופשיות. ששבסקי ושחקניו יודעים שהם צריכים חמש דקות טובות במשחק כדי לגמור אותו, והם גם בונים עליהן. גם מול הטורקים, תחילת הרבע האחרון זרק לפח מאמץ הרואי מצד היריבים העיקשים. עם זאת, נבחרת טורקיה מהווה דוגמה של הפתרון האירופאי לבעיה האמריקאית עצירת כל מתפרצת בעבירה. כל עוד הטורקים מנעו את חופש התנועה האמריקאי, הם נותרו במשחק, גם על חשבון שליחתם לקו העונשין, מה שמביא אותנו לנקודה הבאה.
נבחרות עם הכלים ליישם את תכנית המשחק
הנבחרת הבאה שתעלה מול ארצות הברית היא ליטא, והיא יכולה לעשות רעש. מעבר למשמעת הקבוצתית שלהם, לליטאים יש את המסה הנחוצה מתחת לסלים, עם עלייתו של יונאס ולאנצ'ונאס, יחד עם האחים לבית לאברינוביץ'. גם הידיות מאופסות, כמיטב המסורת 40.9 אחוז קבוצתיים לשלוש ב-18.6 זריקות למשחק בשלב הבתים. עם זאת, הסיכויים שלהם להפתיע לא מתקרבים לסיכויים של השתיים שיתמודדו בחצי הגמר השני.
סרביה, שכאילו עברה מתחת לרדאר באליפות הזו, פתאום הפכה לנורה אדומה, גדולה ומצפצפת, לאחר שני הניצחות האחרונים שלה והיא מאיימת ברצינות על הגמר שכולנו מפנטזים עליו מתחילת האליפות. סרביה, המאומנת היטב על-ידי שחקן העבר סשה ג'ורג'וביץ', מסתמנת כקבוצה מלוכדת, שיודעת לאן היא מנסה להגיע בכל פוזשן במשחק. שתי המפלות המרשימות שהנחילה ליוון ולברזיל (מאריות הטורניר), קורצו מאותו חומר - תוצאה שקולה במחצית, בריחה עקבית ושמירה על הפער עד לתום המשחק. יש להם את המסה, חוכמת המשחק והכימיה הקבוצתית שיכולים להפתיע את הקבוצה הצעירה של ארצות הברית. אם הם יפתחו פער, הוא לא ייסגר באותה קלות שלה התרגלו האמריקאים.
ויש את אלופת אירופה צרפת. לנצח את המארחת ספרד זה לא עניין של מה בכך, אבל ברבע הגמר הצרפתים הוכיחו שיש להם את האופי והמשמעת הדרושים כדי לעשות חיים קשים לנבחרת מלאה בשחקני NBA שאינה ארצות הברית. יש לצרפתים פחות מסה בצבע מאשר לספרד, אבל הם מסוגלים להעמיד הרכב פורוורדים שיכול לשמור עם הגנה לוחצת ומתחלפת. על הנחיתות בכישרון צרפת תחפה בהקרבה ולחימה, כמו כל יריבה שתעמוד מול האמריקאים. הצרפתים מתבססים על כימיה שנבנתה לאורך השנים האחרונות, ואחרי הזכייה בשנה שעברה באליפות אירופה הם מרגישים שיש להם סיכוי להשלים דאבל חלומי. עכשיו נראה אם יממשו אותו.
