ידיעה ב"גלובס" השבוע דיווחה שבבוררות בין שי דורון לאליצור רמלה התגלו פרטי החוזה של הכדורסלנית, שבמסגרתו היא הייתה אמורה להרוויח 720 אלף שקל לעונה אחת, ו-1.2 מיליון שקל בעונה שאחריה (כ-350 אלף דולר). הסכומים לא כוללים מע"מ והוצאות על דירה ודלק, שמהווים תוספת של עוד אלפי שקלים מדי חודש. מודה שבאופן אישי אין לי חיבה יתרה לכדורסל נשים, ואולי בגלל זה הסכומים האלה נראים לי מופרזים ומוגזמים במיוחד, אבל אפשר להבין שהתחושות שלי בנוגע לכדורסל נשים בישראל זהות לאלו של הרבה אנשים על כדורגל גברים בישראל, כך שאם ההוצאה הזאת על כדורסלנית נראית לי פרועה - ודאי שגם השקעה בכל ענף ספורט אחר עשויה להיראות לרבים כעניין תמוה.
אין שום חדש בעובדה שעיריות ורשויות מקומיות ומשרדים ממשלתיים מייעדים תקציבי ענק לספורט, וכסף נשפך על קבוצות ומשלחות וועדים ומשכורות עתק לכוכבים ועסקנים - וכל זאת בזמן שבישראל יש ספורט די כושל, ובמקביל אנשים רעבים, עוולות חברתיות ומאות אלפי עניים. כמו בכל עיר בישראל, גם ברמלה יש רבבות תושבים קשי יום, שמשוועים לתקציבים עירוניים, אנשים שסובלים מבתי ספר מוזנחים ומגנים ציבוריים מלוכלכים ומשירותי תברואה מפוקפקים, ומתקשים להעלות על הדעת שהעירייה מזרימה כסף ותומכת בשכר של 1.2 מיליון שקל לכדורסלנית אחת בקבוצה המקומית.
יואל לביא, כזכור, ראש עיריית רמלה ויו"ר הקבוצה, ניסה לבנות אימפריית כדורסל מגלומנית בעירו והעירייה השקיעה בכך סכומי עתק, גם בגלל מה שנדמה כפנטזיות פרועות, אבל גם בגלל יריבות אישית מרה עם אנשי רמת השרון. היריבות הזו גרמה לו להיסחף להוצאות קיצוניות ולהשקיע מיליוני שקלים בקבוצת ספורט שאומנם זכתה להצלחות - אך עדיין הביאה בקושי כמה מאות אנשים לאולם וגירדה כמה עשיריות אחוזי רייטינג.
כמובן ששי דורון (שלא יהיה ספק, מהספורטאיות הגדולות בארץ) ויואל לביא הם רק דוגמה קיצונית לתופעה רחבה וידועה. השבוע ב"גלובס" גם ניתחו את מצבן הכספי של קבוצות ליגת העל בכדורגל, ומתברר שרק קבוצה אחת בליגה סיימה את העונה ברווח תפעולי - הפועל עכו (400 אלף שקל), וזאת רק כי העירייה הזרימה לה 7 מיליון שקל (!). אין צורך לפרט אילו דברים וכמה שינויים אפשר לעשות ב-7 מיליון שקל, כמה בתי ספר וגני ילדים מתחננים לקבל עשירית מהסכום כדי לטפל בכשלים קריטיים (גם אם חס וחלילה זה היה פוגע בנטו של יובל נעים). גם עירוני רמת השרון, אולי הקבוצה הכי מיותרת בליגה בשנים האחרונות, קיבלה מהעירייה 3 מיליון שקל. מ.ס אשדוד, עוד קבוצה אבודה, קיבלה מהעירייה יותר מ-2.5 מיליון שקל. מי שעוקב אחרי מעללי הקבוצות האלה ומכיר את פועלן, כל מי שרואה את הרמה הנמוכה שמוצגת באצטדיונים החשוכים והריקים שלהן, מרגיש שזה כסף שנשפך לביוב.
ואת כל זה אומר חובב ספורט מושבע. אני כמובן בעד תמיכה כלכלית ציבורית בספורט, כי לטעמי יש בספורט תרומה ממשית לקהילה ולרוח האדם. הוא מחנך לערכים של הגינות והצטיינות, לחתירה לתחרותיות חיובית, לשאיפה למקצוענות, לגוף בריא ונפש בריאה. זו פעילות שממלאת את הנפש ומרחיקה צעירים מהרחוב, ועוזרת לילדים לתרגל ערכים של קבוצתיות, משמעת ומחויבות. ועם זאת, למרות זאת, הראש מריץ את המספרים ומתקשה להאמין: 1.2 מיליון על שי דורון. מיליוני שקלים על משחק שמביא בקושי כמה מאות אנשים לאולם ברמלה, ומגרד כמה עשיריות אחוזי רייטינג בערוץ הספורט.
ברור שכל חלוקת התקציבים במדינה וברשויות המקומיות היא מעוותת ומקוממת, ומלבד להקצבות לספורט יש עוד עשרות עוולות אחרות. ההבדל הוא שהפעם אני מרגיש אחראי באופן אישי על הבזבוז הזה. שאילו אני הייתי ראש עירייה, הייתי מתנהג כמו יואל לביא. נסחף אחרי האמוציות, ושופך עוד כסף. מביא עוד שחקן, משדרג עוד כוכב. אני אחד מאלה שאחרי כל אולימפיאדה מתעצבן שהרשויות פה לא משקיעות בספורט. אני זה שמתקומם על ההזנחה, אני זה שדורש לבנות מתקנים ואולמות ואצטדיונים, זה שמבקש להזרים כסף לענפים קטנים ולספורטאים אולימפיים, זה שההתרגשות מספורט גורמת לו לאבד פרופורציות לגבי מיקומו האמיתי וחשיבותו בחברה. אני מרגיש אשם, כאילו הייתי ספ בלאטר שהוא ופיפ?א הובילו לגזל של מיליארדים מהציבור הברזילאי.
בסופו של דבר, ברור שהאיזון חייב להיות הוגן. להמשיך להזרים כסף לילדים, למגרשים עירוניים, למחלקות נוער, לענפים קטנים שחייבים תמיכה, וזאת בניסיון לייצר בסיס בריא ורחב. מנגד, להפסיק לשפוך כסף על קבוצות מקצועניות שלא מעניינות אף אחד (מלבד לאגו של ראש העירייה) ולהפסיק לזרוק מיליונים על משכורות של ספורטאים שלא מצדיקים את זה. האם זה ידרדר עוד יותר את הספורט? יפגע בקבוצות? יוריד את הרמה בליגה? גם האוהד הפנאט ביותר לפעמים מבין שיש צרות גדולות יותר.