18 אלף איש עמדו על הרגליים והריעו רק לו. הוא צעד לאורך המגרש, עצר מדי פעם, השתחווה ואז המשיך. היה זה הרגע הגדול בקריירה שלו, הרגע הגדול בחייו, רגע ממנו אי אפשר לעלות עוד - רק לרדת. אבל באותו רגע ספק אם אדי גדל חשב על הנפילה הבלתי נמנעת. באותו רגע הוא בוודאי חשב על הבר בו יחגוג את המאורע ההיסטורי, מה יגיד לאלפי האוהדים שיחכו לו בחוץ, מה יגיד במסיבת העיתונאים. ההפסד במשחק לא הפריע לו. ההפסד לא נגע אליו. אף אחד לא יזכור את התוצאה. מהמשחק בין סט. לואיס ודטרויט, ב-19 באוגוסט, 1951, יזכרו רק את אדי גדל.
"לרגע אחד הרגשתי כמו בייב רות'", הוא יגיד בסיום המשחק, חמישים שנה לפני שייכנס להיכל התהילה של הבייסבול כגמד היחיד בתולדות הענף, כאחד הקוריוזים המיתולוגים בהיסטוריה.
אבל במבט רחב יותר, בסיפורו של אדי גדל, על 109 סנטימטריו ו-29 קילוגרמיו, יש הרבה יותר מסתם עוד תהילה.
***
הוא נולד ב-8 ביוני 1925 בשיקגו לשני הורים בגובה ממוצע, וכשהיה בן שלוש התפתחותו נעצרה בשל בעיות בבלוטת התריס. בשנות ילדותו ייקבע פחות או יותר הגובה והמשקל אותו יסחוב למשך שארית חייו. גדל היה היחיד ממשפחתו שסבל ממעצור הגדילה, סבל פיזי שגרר איתו סבל חברתי: מבית הספר ועד ימיו האחרונים הציקו לו ולגלגו עליו. בצעירותו עבד כנער שליחויות של עיתון בשיקגו, ודי במהירות בחר להשתמש בלימונים שניתנו לו כדי ליצור לימונדה ונסחף לעולם הביזאר: קרקסים, רודיאו ומופעי דרכים שהציגו אותו לראווה לצד עיוותים אחרים של הטבע. במהלך מלחמת העולם השנייה ניצל את קומתו הקטנה כדי לזחול ולטפל במנועים ובכנפי מטוסים, להגיע לברגים וחיבורים ומנגנונים שאנשים רגילים לא היו יכולים.
ביל ויק, דמות המפתח השנייה בסיפור שלנו, נולד 11 שנה קודם לכן, גם כן בשיקגו. אביו היה נשיא קבוצת הבייסבול שיקגו קאבס, והעביר לבנו את החומר. בין רכישתו את קבוצת הבייסבול של מילווקי ומכירתה ברווח של 275 אלף דולר שירת גם ביל ויק במלחמת העולם השנייה, בה איבד את רגלו הימנית. לאורך חייו יעבור 36 ניתוחים ברגל שתיכרת ותוחלף בתותבת מעץ. לעתים, גם בימיו האחרונים בעולם, ישתמש ויק ברגל העץ כמאפרה לסיגריות הרבות שהיה נוהג לעשן. הפחד היחיד שלי בחיים הוא טרמיטים", יגיד לא פעם.
עוד בתחילת דרכו, היה ויק שונה בנוף הבייסבול האמריקאי השמרני. ב-1946, כשהיה בן 32, רכש את קליבלנד אינדיאנס, וב-1947 החתים את לארי דובי - השחקן השחור הראשון באמריקן ליג. שנה לאחר מכן החתים שחקן שחור נוסף, סאצ'ל פייג', המגיש האגדי מליגת השחורים (Negro League), שבגיל 42 הפך לשחקן המבוגר בתולדות ה-MLB. לתפקיד המאמן הובא מקס פטקין, שחקן עבר צבעוני במיוחד שעבד כליצן מקצועני למשך 51 שנים. מלבד בניית סגל שהיה פורץ גבולות ומחסומי צבע במקרה הטוב וגימיקי ואקלקטי ברע, הקדים ויק את זמנו גם בכל הנוגע לדרך בה הענף שווק לצופים בבית, ובעיקר לאלה שהגיעו לאצטדיון. עוד בתחילת דרכו שכר זמרים שיסתובבו בין היציעים וישירו לקהל, הנהיג שירותי שמרטפות בתחומי האצטדיון, ודאג להביא לנשים פרחים ביום האישה. אם ב-1945 הגיעו 558 אלף איש למשחקי קליבלנד, הרי ששנתיים לאחר מכן צמח המספר הזה ל-2.6 מיליון איש.
ב-1949, שנה לאחר שהביא למועדון את האליפות השנייה (והאחרונה, עד כה) בתולדותיו, נאלץ ויק למכור את האינדיאנס בשל גירושיו הראשונים. ב-1951 חזר למרכז הבמה כשרכש את סט. לואיס בראונס, אחד המועדונים הגרועים והנלעגים בליגה, אבל ביל ויק לא נבהל. הכל היה ערוך ומוכן לתעלול הגדול - או בעצם, הקטן - בחייו.
***
אילו היתה אחת הקבוצות הטובות והמשגשגות בליגה, אילו היי האוהדים גודשים את אצטדיונה, לא היה זקוק ויק לטריקים שונים ומשונים כדי להגיע לתקשורת, למשוך ספונסרים וקהל נוסף. אבל סט. לואיס, כאמור, היתה במצוקה: בשנתיים שלפני כן, סיימה במקום האחד לפני אחרון באמריקן ליג. על אף שהכחיש זאת פעם ועוד פעם, בארצות הברית משוכנעים שהרעיון של ביל ויק הושאל מסיפור קצר של ג'יימס ת'רבר - You Can Look It Up - שפורסם ב-1941 ב'סטרדיי איבנינג פוסט'. בסיפור, קבוצה מקצוענית מדשדשת מחתימה גמד בגובה 88 ס"מ בשם פרל דה מונביל, "אולי בן 15, אולי בן 100, אי אפשר לדעת" - תחילה כקמע, ולאחר מכן כשחקן של ממש, מתוך מחשבה שלמגיש היריב יהיה הרבה יותר קשה לפסול אותו. הסיפור המשעשע ההוא הסתיים בפארסה גדולה, ובוודאי השפיע במידה זו או אחרת על החלטתו של ביל ויק לצלצל לאמרגן ולבקש ממנו למצוא לו גמד - רצוי יפה תואר ואתלטי.
באוטוביוגרפיה הראשונה שלו - Veeck As In Wreck - כתב ויק: "אדי הגיע אלינו בתקופת ייאוש. לא שלו - שלנו. אחרי חודש במועדון היינו נואשים למצוא דרך למשוך צופים לאצטדיון, והיה ברור לחלוטין שלא נצליח לעשות זאת ללא סיוע. אדי היה בחור קטן נחמד, באמצע שנות העשרים שלו. כמו כל הגמדים היו לו עיניים קטנות ועצובות וכמו כל הגמדים, היה לו קול קטן וצווחני". תחילה, גדל חשש והיה ספקן בנוגע להצעה. ויק נאלץ לשכנע אותו: "אדי, אתה תהיה הגמד היחיד בתולדות הענף. תופיע לפני אלפי אנשים. השם שלך ייכנס לספרי השיאים. אתה תהיה מפורסם. אדי, אתה תהיה בן אלמוות". גייל אספוזיטו, אחייניתו של אדי גדל, אמרה ל-ESPN ב-2001: "ככל שוויק דיבר, אדי ניפח את החזה ונהיה גאה. הוא באמת רצה להיות מיוחד, ושלא יציקו לו כל הזמן".
כמו בסיפור של ת'רבר, כך גם ויק קיווה לנצח את המערכת: חוקי הבייסבול קובעים שטווח הפסילה של חובט הוא בין בית השחי ותחילת הברכיים שלו כשהוא נכנס לעמדה. כשאדי גדל נכנס לעמדת החבטה, ביל ויק היה מאושר: טווח הפסילה שלו היה כמעט בלתי קיים - משהו כמו 3.8 ס"מ - ועל כן הבעלים היה משוכנע שאם השחקן החדש שלו פשוט יעמוד כמו שצריך בתנוחת הכריעה שלימד אותו, ייזרקו אליו ארבעה בולס (הגשות לא מוצלחות), ויאפשר לו ללכת אוטומטית לבסיס הראשון, מבלי לחבוט כלל. אלא שגדל ראה כי טוב: ככל שאחז יותר במחבט הצעצוע שניתן לו, כך התלהב ושכנע את עצמו שהוא שחקן מן המניין. באוטוביוגרפיה שלו, תיאר ויק את הרגע בו הסביר, שוב, שעל המחבט אסור לזוז ולו מילימטר. "הפנים שלו נפלו. ניתן היה לראות חזיונות של תהילה נוזלים ממנו. אדי, אמרתי לו, אני הולך לעמוד על גג האצטדיון עם רובה ולצפות בכל צעד שתעשה. אם תזיז את המחבט כאילו אתה הולך לחבוט, אני הולך לירות בך ולהרוג אותך".
ויק שכר את שירותיו של גדל תמורת 100 דולר ליום - שכר המינימום ליום עבודה של גמדים בגילדת הבדרנים בה היה שותף - וליתר ביטחון, ביטח את הצעצוע החדש שלו במיליון דולר. כדי להפוך את הכל לחוקי, החתים ויק את גדל על חוזה סטנדרטי של 100 דולר למשחק למשך עונה שלמה (ובסך הכל, 15,400 דולר), עם סעיף ביטול שיאפשר לסט. לואיס לצאת ממנו מתי שרק ירצו.
הכל היה ערוך ומוכן לערב של פעם בחיים.
***
ביל ויק דאג לשמור את המזימה החשאית סודית עד כמה שניתן. רק חמישה אנשים ידעו עליה, ואחד מהם נשלח על ידו לשיקגו כדי להביא את אדי גדל. כשהשניים התקרבו למלון צ'ייס בסט. לואיס, עטף עובדו של ויק את הרכש החדש בציפה והבריח אותו לחדר המלון. שם, קיבל אדי גדל את החולצה אותה ילבש במשחק: גופיה עם הספרה 6 על הגב, שהיתה שייכת לבנו בן התשע של סגן נשיא המועדון. ויק המשועשע שינה את הספרה 6 ל-1/8, והבריח את גדל לתחומי האצטדיון. 18,369 איש הגיעו לצפות במפגש הכפול עם דטרויט - כמות הקהל הגבוהה ביותר של הבראונס מזה ארבע שנים, גם בשל חגיגות יום ההולדת לספונסר של המועדון, שגררו איתן בירה, עוגה וגלידה חינם לכל צופה.
בין שני המשחקים הוסעה לכר הדשא עוגת יום הולדת ענקית "שעלתה לנו יותר מאדי", כפי שכתב ויק, ממנה גדל זינק החוצה. הקהל הופתע, אך הופתע הרבה יותר מספר דקות לאחר מכן, באמצע האינינג הראשון של המשחק השני, כשהכרוז ברני אברט הודיע במערכת הכריזה: "מספר אחד חלקי שמונה, אדי גדל, נכנס לחבוט במקום פרנק סוסייר". הרכש הזערורי עשה דרכו לכר הדשא, מה שהקפיץ את השופט אד הרלי. אלא שגם לזה ביל ויק ואנשיו היו מוכנים: בעלי המועדון שלח לליגה את החוזה החתום ביום שישי, בידיעה שיעברו עליו רק ביום שני. המשחק נערך בטווח, ביום ראשון, ומאמן הבראונס נשלח לשופט עם עותק של החוזה עליו חתם אדי גדל. "הרלי חזר לבסיס הבית, גירש את הצלמים שמיהרו לנסות לצלם את אדי וסימן לגמד להתקדם לעמדה שלו," כתב ויק. "האצטדיון השתולל. בובי קיין, המגיש של דטרויט ובוב סוויפט, התופס, עמדו בשקט למשך 15 דקות ובטח חשבו מחשבות רעות על ויק המפגר והשטויות שלו. לעולם לא אשכח את המבט ההמום על פניו של קיין כשהוא הבין שזה באמת קורה".
ושוב, האדרנלין של אדי גדל טיפס מעלה, כפי שתואר באוטוביוגרפיה של ויק: "הוא לא נכנס לעמדת הכריעה שביליתי כל כך הרבה שעות בנסיון ללמד אותו. הוא עמד זקוף, המחבט שלו נישא מעלה, רגליו עמדו בפיסוק קצת כמו הסגנון הקלאסי של ג'ו דימג'יו... חשבתי לעצמי: הייתי צריך להביא את הרובה לכאן. אהרוג אותו אם הוא חובט, אהרוג אותו, אהרוג אותו". למזלו של הבעלים, לא היה צורך ברובה: שתי ההגשות הראשונות של בובי קיין היו חזקות, ועפו מעל ראשו של החובט הנמוך. השתיים הבאות חלפו כמה מטרים מעל גדל, ועם ארבעה בולס, החובט של סט. לואיס נשלח לבסיס הראשון. הקהל היה מאושר. בשלב הזה הוחלף גדל על ידי חברו לקבוצה ג'ים דלסינג, ודרכו לספסל היתה מלווה במבול של פלאשים, מחיאות כפיים והתרגשות רבתית. "כשהוא נעלם לבסוף לתוך הספסל, הוא היה האיש הקטן הכי מאושר שאי פעם נראה", כתב ויק.
עיתונאי מסט. לואיס בוב ברוג טען שהיה היחיד שידע מבעוד מועד מה הולך לקרות. בסיום נכנס לחדר ההלבשה. ב-1991 הוא נזכר בפני 'לוס אנג'לס טיימס' ברגע בו הרים את אדי גדל על שולחן, כדי שיוכל לראיין אותו כראוי. "הדבר שאני זוכר הכי טוב היה כמה יפה הוא היה לבוש. היתה לו חליפה חומה וחולצה צהובה. אני חושב שכל מה שקרה עדיין לא היכה בו. הוא ניפח את החזה. ואז, בלי להגיד מילה, הוא קפץ מהשולחן, ועזב את העיר. מעולם לא ראיתי אותו שוב".
***
מיותר בוודאי לציין שלא כולם אהבו את התעלול של ויק. בייסבול, יותר מכל ענף ספורט בארצות הברית, הציב מראה מסוימת מול החברה האמריקאית לאורך השנים: הוא היה שותף למהפכות ושבירת מוסכמות, לתצוגות פטריוטיות, להעברת מסרים. "מי שרוצה לדעת על הלב והנפש של אמריקה, מוטב שילמד בייסבול", כתב ההיסטוריון ז'ק ברזון ב-1954, ואכן, השמרנות האמריקאית והשמרנות שבענף הלכו לא פעם יד ביד, ובין שתי הידיים הללו לא ממש היה מקום לשטות החדשה של ויק. "קרתה תקרית די מטרידה היום, אחת שחובה להגיב עליה", נכתב אז ב'ניו יורק טיימס'. "ביל ויק ההזוי ביצע את הפעלול המשוגע ביותר בקריירה מושכת התשומת לב שלו... פעולותיו המגוחכות של ויק מעולם לא חיללו את השם הטוב של המשחק, אבל זו מאוד מגונה, ביזיונית, שהופכת את הספורט האצילי למופע בורלסק. השם של אדי גדל הופיע בדפי הסטטיסטיקה של משחק MLB ועכשיו הוא חלק מההיסטוריה של הבייסבול ביחד עם טיי קוב ובייב רות'. זה מקומם".
יומיים לאחר המשחק, ביטל נשיא הליגה את חוזהו של אדי גדל "בשם האינטרסים הטובים של הבייסבול", ואמר שהתעלול זלזל בענף. גדל זעם, טען שהורסים לו את ההזדמנות לקריירת בייסבול מקצוענית, ובשנה שלאחר מכן הוא ומספר גמדים הוליוודים נוספים הופיעו למחנה האימון של סט. לואיס וביקשו להיבחן. המאמן החדש, רוג'ר הורנסבי הקשוח, סירב בתוקף. ביל ויק זעם גם הוא, לכאורה בשם האפליה כנגד יכולתם גמדים להשתתף במשחק. כיצד קובעים מי הוא גמד? תהה ויק, והצביע על ה-MVP המכהן, פיל ריזוטו מניו יורק יאנקיז - משהו כמו 168 ס"מ - כעל מקרה דוגמא.
אף שקריירת הבייסבול שלו נגמרה, קריירת הבידור של אדי גדל קיבלה תאוצה בזכות המשחק ההוא: בחודשים הבאים הופיע בטלוויזיה, ברדיו ובשלל אירועים שונים ושלשל לכיסו כ-17 אלף דולר. ב-26 במאי, 1959, דרכם של ויק וגדל הצטלבה פעם נוספת: ויק שימש כעת כבעלים של שיקגו ווייט סוקס, ובאחד המשחקים הוא שכר את גדל ושלושה גמדים נוספים, כדי שידמו נחיתת חייזרים באצטדיון וחטיפה של שני שחקנים.
ומשם, הכל התחיל להתדרדר במהירות.
***
המעבר מאור הזרקורים לחושך של הברים האפלוליים, של החיים החדשים - החיים הישנים - היה קיצוני. גדל מצא נחמה באלכוהול. האלכוהול אפשר לו להפוך את הכעס העצור על הלגלוגים ועל השוני המובנה שלו - לאלימות. "אני חושב שהגודל שלו הפריע לו כששתה, הוא הבין שהוא היה איש קטן בעולם של אנשים גדולים, והוא לא התאים", אמר ל-ESPN בן דודו, ואחייניתו של גדל הוסיפה: "הוא היה נראה שמח מבחוץ, אבל אני חושבת שהוא בכה מבפנים. היינו מקבלים טלפונים מסבתה שאמרה שהיא מודאגת, כי לא חזר הביתה. הרבה פעמים הוא היה שיכור כשמצאנו אותו. היו לו "שרירי בירה", והוא הסתבך בקטטות עם אנשים".
ב-18 ביוני, 1961, שבוע וחצי אחרי יום הולדתו ה-36, גדל המובטל השתכר באולם באולינג והסתבך בקטטה אחת יותר מדי. חבורת אנשים היכתה אותו בדרכו הביתה, וכשנכנס בדלת, קצף יצא מפיו. רופא אמר לאימו שבנה בוודאי שיכור, ושתאפשר לו לישון, אז אדי גדל נכנס למיטה ולא קם עוד. סיבת המוות הרשמית היתה התקף לב ממנו סבל או לא סבל בשנתו. בובי קיין, המגיש של דטרויט באותו משחק אגדי, היה איש הבייסבול היחיד שהגיע להלוויה.
ביל ויק, לעומת זאת, לא הופיע. הוא, את ההספד שלו, כתב באוטוביוגרפיה ההיא: "אדי זחל לספרי ההיסטוריה ושם הוא נשאר עד היום. כשהוא מת, מודעת האבל שלו היתה בעמוד הראשון בניו יורק טיימס, הישג שבדרך כלל שמור למדינאים, גנרלים וזוכי פרס נובל".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il