וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

משחק השקט: סיפורה של שחקנית הקריקט הפקיסטנית הלימה ראפיק

13.8.2014 / 9:00

התעללו בה מינית, איימו עליה, תבעו אותה ובסופו של דבר דחפו אותה להתאבד בצורה מזעזעת בגיל 17. אבל הסיפור של שחקנית הקריקט הלימה ראפיק הוא סיפורו של הספורט הנשי כולו בפקיסטן, מקום עצוב בו מי שרוצה להצליח צריכה קודם כל לציית, ואז לסתום את הפה. "מגרש השדים"

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
סיפור עצוב עם סוף עצוב. הלימה ראפיק/מערכת וואלה!, צילום מסך

לעולם לא נדע מה עבר בראשה ברגעים האחרונים. לעולם לא נדע האם תכננה מבעוד מועד, האם הגיעו מים עד נפש ברגע אחד, מסוים, האם היתה יכולה לעבור אותו ועדיין להיות בחיים. לעולם לא נדע האם חשבה על דרכים נוספות להתאבד, האם היתה לה גישה לדרכים נוספות לסיים את חייה. לעולם לא נדע האם, בהנחה שניתן היה להחזיר את הגלגל אחורנית, היתה מתחרטת, פורצת בבכי, מבקשת עזרה. לעולם לא נדע האם היתה מקבלת את העזרה הזו, משתקמת, ממשיכה בחייה, או שמא המצב שדחף אותה אל הקצה בסופו של דבר היה דוחף אותה אל תהום גם בעולם המקביל הזה.

במדור הקריקט של ESPN ובמספר כלי תקשורת אחרים תיארו את מותה של הלימה ראפיק בת ה-17, שחקנית נבחרת הנערות של פקיסטן, כ"מסתורי". המציאות העצובה היא שאין דבר מסתורי בהתאבדותה של הלימה ראפיק, שבשנה האחרונה למדה על בשרה שיש רק דבר אחד גרוע יותר מלהיות אישה במדינתה, וזה להיות אישה שעוסקת בספורט.

לא. אין שום דבר מסתורי בכניסה מהוססת לשירותים, בשתיה של בקבוק שלם לניקוי אסלות. אין שום דבר מסתורי במוות בדרך לבית החולים.

נבחרת הנשים של פקיסטן בקריקט. GettyImages
איך אמור להיראות עתיד הקריקט הפקיסטני עם מקרים שכאלה?/GettyImages

***

היא נולדה ב-23 במרץ, 1997, במולטאן, העיר השביעית בגודלה בפקיסטן, לא רחוק מערים שהוגדרו כמסוכנות ביותר בעולם בין אם אתה אישה או גבר, ואהבה קריקט. "בגיל צעיר מאוד היא הגישה מהר וחבטה כמו שחקנים מקצועיים", יגיד בן דודה ל'טריביון' הפקיסטני אחרי התאבדותה. "היא היתה שמחה מאוד ורצתה להיות שחקנית בינלאומית. כשהבנו כמה היא אוהבת את הענף, הרשנו לה לשחק קריקט. מעולם לא ידענו שהמשאלות הצנועות שלה, העניין שגילתה בענף, יסיים את חייה".

ראפיק החלה לשחק בקבוצת מולטאן המקומית, אולם בשלב מסוים הבינה את מה שהבינו, יבינו, מבינות נערות כמוה מדי יום: שבפקיסטן זה לא ממש הכישרון שקובע כמה רחוק תלכי; אלה הגברים. הטרדות מיניות היו עניין שבשגרה, וכמוהן רמיזות - במקרה הטוב - שמי מבין הנערות שרוצה להגיע רחוק, מוטב שתעשה מה שמנהלי המועדון מבקשים. ב-7 ביוני, 2013, החליטו ראפיק ושלוש מחברותיה לקבוצת מולטאן לעשות את הדבר הגרוע ביותר לקריירה שלהן: לא רק לסרב למנהלי הקבוצה, כי אם לאוורר את שגרת יומן בטלוויזיה, באופן פומבי, לקרוע את קשר השתיקה שהיה קיים שנים רבות.

ארבע השחקניות - הלימה ראפיק, הינה ג'אפור, סימה ג'אבד וקיראן אירשד - הגיעו לתכנית החדשות "טקראר", מרשת 'אקספרס ניוז', וסיפרו על ההטרדות המיניות שעברו. "העובדה שהלימה וחברותיה בחרו לשתף את הסיפור שלהן עם התקשורת במקום עם המשטרה מוכיחה כמה מעט אמונה היתה להן ברשויות החוק", נכתב ב'דיילי טיימס' הפקיסטני. האצבע המאשימה הופנתה בעיקר אל שניים: המאמן ג'באד איקבאל, והנשיא מאולבי סולטן אלאם, שופט לשעבר, בשנות השבעים המוקדמות לחייו - אדם בעל אמצעים רבים וכוח. הארבע טענו לרמיזות, נגיעות והצעות מגונות, וגיבו את דבריהן בהודעות טקסט ועדויות. סימה ג'אבד סיפקה דוגמא לאחד המקרים וטענה שהנשיא ביקש ממנה לקרוא לאחת הנערות האחרות: "בבקשה תגידי לקיראן לבוא ולתת לי נשיקה, ואתן לה לשחק באליפות עד גיל 19".

ג'אבד סיפרה שרק הנערות שהסכימו להיות "חברות" של בכירי המועדון התקדמו בקבוצה. "כשהצטרפתי למולטאן לפני כמה שנים, שחקנית בכירה, נדיה חוסיין, הזהירה אותי מהמנהלים", סיפרה ל-BBC. "היא אמרה - הם יבטיחו לשלוח אותך לנבחרת הלאומית, ואז יקחו אותך לחדר השינה".

sheen-shitof

עם הנחה בלעדית

החברה הישראלית שהמציאה את מסירי השיער עושה זאת שוב

בשיתוף Epilady
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
ב-7 ביוני, 2013, החליטו ראפיק ושלוש מחברותיה לקבוצת מולטאן לעשות את הדבר הגרוע ביותר לקריירה שלהן: לא רק לסרב למנהלי הקבוצה, כי אם לאוורר את שגרת יומן בטלוויזיה, באופן פומבי, לקרוע את קשר השתיקה שהיה קיים שנים רבות/מערכת וואלה!, צילום מסך

***

עוד במשדר הטלוויזיוני ההוא, הכחישו בכירי קבוצת מולטאן את ההאשמות נגדם. לכאורה, התאחדות הקריקט הפקיסטנית פעלה במהירות: ארבעה ימים לאחר מכן כבר הורכבה ועדת חקירה שכללה שתי מאמנות, חברות בהתאחדות. גם נשיא מולטאן ושלושה גברים אחרים נכחו בה, ושלוש מחמש המתלוננות (אחת לא הופיעה עם חברותיה בתכנית הטלוויזיה). הלימה ראפיק בחרה שלא להגיע, ולא ברור כיצד היתה מגיבה אם היתה נוכחת בוועדה המפוקפקת. במהירות רבה, כל שלוש הנערות שכן הופיעו בה חזרו בהן מההאשמות. ניתן רק להניח כי נגד הנערות בנות ה-16 וה-17 הופעל לחץ גדול, שכלל גם איומים רבים על עתיד הקריירה.

האם יתכן כי הנערות שיקרו, בדו מציאות למען האינטרסים האישיים שלהן? סביר מאוד להניח שלא. "במקום כל כך פאודלי (אפילו בסטנדרטים של פקיסטן) כמו מולטאן, קשה מאוד להאמין שנערה עניה בת 17 תצא לפומבי עם האשמות שווא על הטרדה מינית", נכתב באתר LUBP. "זהו מקום שופע בהתעללות בנשים, ולעתים רחוקות לאחת מהן יש את האומץ לדבר על כך". מלבד זאת, נכתב באתר שמשתדל לספק מבט אלטרנטיבי ונוקב על הנעשה במדינה, "בלתי ניתן להאמין שחמש נערות יפעלו ביחד נגד גברים מקומיים חזקים. פקיסטן רחוקה שנות אור מחברה בה תכניות כאלה יכולות להיווצר על ידי נערות אומללות, ערמומיות ככל שיהיו. זהו מקום בו לילדות צעירות אין ברירה אלא להתחבא או לשמור בשקט את האקטים המיניים שנכפו עליהן".

העיתונאית איישה פיאזי סרווארי היתה נחרצת יותר, כשכתבה ב'דיילי טיימס' המקומי על התגובה הכמעט-פבלובית של גברים לנושא הטרדות מיניות: "האנשים שמניחים כי הלימה ראפיק בדתה את הסיפור הזה חייבים לדעת שהנחת המוצא שלהם היא שהנאשם לא עשה דבר. הם צריכים לשאול עצמם מדוע יש להם דיעה קדומה כה אינהרנטית נגד החלש". בטור שכותרתו 'האם נשים יכולות להשתתף בספורט בפקיסטן בלי שיטרידו אותן מינית', כתבה סמאר אספזאי: "עד כמה שהתקרית הזו היתה מטרידה, מה שמפריע לי זה מדוע ההאשמות של ראפיק בוטלו כל כך מהר. אנשים לא מבינים שהנערות הללו רק בנות 17 - צעירות, תמימות, שאולי השפיעו עליהן, אולי איימו עליהן בכדי לשנות את דעתן?"

כן, האשמות ההטרדות המיניות בוטלו במהירות, אך זה ממש לא היה הסוף: באותה ועדה, המאשימות הפכו נאשמות. במהלכה, טענו בכירי המועדון שאחת הנערות גנבה ביחד עם אחיה אוכל מהקפיטריה של הקבוצה. אחת אחרת שתתה אלכוהול. שתיים מהן ארגנו טורניר כדי להרוויח כסף. "האופי והגישה שהשחקניות גילו בתכנית הטלוויזיה מעלות שאלות על שיעור הקומה הנפשי שלהן", נכתב בדו"ח הוועדה, שהמליצה להשעות מהענף את חמש הנערות - השלוש שהופיעו בוועדה והלימה ראפיק וחברתה, שלא הופיעו - לחצי שנה. ג'אבד אחמד, קפטן מולטאן, הצהיר: "הן הושעו משום שהרסו את המוניטין של המועדון".

בסעיף ה"המלצות" של הוועדה, נכתב בין היתר: "אנחנו ממליצים שהשחקניות סימה ג'אבד, הינה ג'אפור וקיראן אירשד יינזפו חמורות על מעשיהן ושיתוף הפעולה שלהן עם התקשורת, במהלכו האשימו את אנשי המועדון. כמו כן, הן יישארו תחת מעקב של שנה. על סאבה ג'אפור והלימה ראפיק, שלא הגיעו לוועדה, יוטל עונש זהה". במשפט האחרון של המלצות הוועדה הומלץ לשאר מועדוני הקריקט במדינה ללמוד לקח כדי להימנע מ"אירועים לא מקצועיים שלא רק מחללים את רוח הענף, אלא גם הורסים את תדמיתו".

אם כך, חמש הנערות שהתלוננו על הטרדה מינית הושעו לחצי שנה. המוניטין שוקם.

יו"ר התאחדות הקריקט בפקיסטן, נג'אם סתי. חלימה ראפיק, AP
התנהלות התאחדות הקריקט הפקיסטני היתה מפוקפקת למדי. היו"ר נג'אם סתי/AP, חלימה ראפיק

***

זה לא שפקיסטן לא ממש מכבדת את הספורטאיות שלה, כמו שהיא קודם כל לא ממש מכבדת את הנשים שלה. בדו"ח "פערים מגדריים גלובליים" (Global Gender Gap Report), שמתפרסם מדי שנה מאז 2006 על ידי הפורום הכלכלי העולמי, נקבע ב-2013 כי פקיסטן מדורגת שנייה מהסוף בכל הנוגע לאי שוויון מגדרי. בסעיף "בריאות והישרדות של נשים" דורגה המדינה במקום ה-124 מתוך 136, וב"הישגיות חינוכית של נשים" 129 מ-136. ולא מדובר כאן רק על זכויות חיים בסיסיות שנמנעות ממחצית החברה הפקיסטנית, כי אם, במקרים רבים מדי, גם בחיים עצמם. 1,600 נשים פקיסטניות נרצחו ב-2013; 370 נאנסו; 2,133 עונו; 887 עונו על ידי המשטרה: 608 נחטפו; 452 התאבדו; 193 נשרפו בעודן בחיים. המחוז המוביל בפשעים ב-2013 היה פונג'אב - זה ממנו הגיעה הלימה ראפיק, עם למעלה מ-2,600 פשעים מדווחים נגד נשים בשנה שעברה.

בתוך הפנאטיות המוסלמית הזו, ספורט נשי לא ממש היווה אי של שפיות, אלא בסך הכל מיקרוקוסמוס של החברה שעטפה אותו. נבחרת הקריקט הנשית, למשל, הוקמה בסך הכל ב-1997 (63 שנה אחרי אלו של אוסטרליה ואנגליה, 37 שנה אחרי זו של דרום אפריקה, 24 שנה אחרי זו של טרנידד וטובגו, 21 שנה אחרי אלו של הודו ואיי הודו המערביים), וגם זה קרה מספר חודשים אחרי דחייה נוספת של הממשלה שניצבה איתנה בדעתה לאסור על נשים לעסוק בספורט.

לכאורה חל שיפור ב-17 השנים האחרונות, אלא שבפועל, המציאות קרובה יותר לנקודת הקיצון השלילית מזו החיובית. "יש לנו נבחרות נשים כמעט בכל ספורט; מטניס שולחן ועד שחיה, קריקט וטקוואנדו, ואפילו מדברים על הקמת נבחרת קריקט לנשים עיוורות", כתבה נערה פקיסטנית בעיתון הנוער ההודי The Viewspaper. "עם הישגים כאלה, אנחנו מנסים להציג את עצמנו כאנשים פתוחים עם מספיק משאבים כדי ממש לנהל את הענפים הללו. אבל האמת היא שלרשויות אין סבלנות או מתקנים כדי באמת לקדם ספורט נשים, וההישגים הללו חלולים. מזלזלים בספורט נשי באופן כללי בחברה שלנו וזה כואב, כי קידום הספורט במדינה כלשהי הוא השתקפות של יציבותה הפוליטית. חסרים משאבים ומתקנים ומאמנים, או שאף אחד מהם פשוט לא רוצה לאמן את נבחרות הנשים. מעל הכל, יש מחסור חמור במקצוענות".

בכתבה שעסקה בקריקט הפקיסטני ב'גרדיאן' נכתב ב-2007: "אין ספונסרים או שידורים בטלוויזיה. משלמים לשחקניות לפי טורניר בינלאומי, בשכר של 25 דולר ליום. במעגל ההרסני הזה, אף ספונסר לא ייגע בנבחרת משום שאין שידורים בטלוויזיה, ואין שידורים בטלוויזיה משום שללא ספונסר, הנבחרת נחשבת קטנה מדי. חוץ מזה, כמעט אין שחקניות מעל גיל 24 משום שסביב הגיל הזה מצפים מנשים בפקיסטן - בעיקר אלו שמגיעות מרקע שמרני - להתחתן. וברגע שאת נשואה, אל תצפי מבעלך לאפשר לך לחזור לקריקט. פקיסטן מציבה פחות או יותר נבחרות נוער בכל פעם שהיא עולה למגרש, וקשה להתחרות כך מול נבחרות מנוסות כמו אוסטרליה, הודו ואנגליה".

תוסיפו לכך את נושא ההטרדות המיניות, וקיבלתם מצב עגום למדי, ממנו נשים רבות ממהרות לצאת ואחרות מעדיפות כלל שלא להיכנס. סמאר אספזאי כתבה על המעגל הבלתי אפשרי הזה כי מדובר ב"מצב שמרתיע נשים מוכשרות ולהוטות להיכנס לקריירה בספורט, בחשש שיציקו להן, יתקפו אותן או יטרידו אותן מינית".

מה שמחזיר אותנו, למרבה הצער, לסופה של הלימה ראפיק.

נשים בפקיסטן מפגינות בעד שוויון זכויות. AP
"מזלזלים בספורט נשי באופן כללי בחברה שלנו וזה כואב, כי קידום הספורט במדינה כלשהי הוא השתקפות של יציבותה הפוליטית"/AP

***

ההשעיה של חמש הנערות תמה ב-22 באפריל, 2014, אולם בניגוד לחלק מחברותיה, הלימה ראפיק לא שבה למגרשים. "במקום לפתוח בחקירה רצינית אחרי ההאשמות על הטרדה מינית, הלימה הוחרמה וקיבלה יחס של עבריינית מהתאחדות הקריקט הפקיסטנית וככל הנראה גם מהחברה השמרנית בו התגוררה - בעיה שהרבה קורבנות תקיפה מינית חוות כשהן פותחות את הפה", נכתב ב'דיילי טיימס' הפקיסטני. במקום להשתתף בענף, היא נאלצה להביע חיבה מרחוק. "היא פשוט אהבה קריקט", אמר אחיינה לעיתון הפקיסטני 'Dawn'. "היא שיחקה עם הילדים של המשפחה, עקבה אחרי הענף בתשוקה וידעה את כל הסטטיסטיקות". עוד סיפר האחיין כי היתה מעריצה שרופה של שאהיד אלפרידי - אחד השחקנים הפופולריים במדינה - ו"כשאלפרידי ניצח את הודו בגביע אסיה בחודש בפברואר היא פשוט השתוללה, וחגגה את זה למשך ימים שלמים".

החגיגה הסתיימה באמצע חודש יולי, כשנשיא קבוצת מולטאן מאולבי סולטן אלאם - אותו אחד נגדו התלוננה כמעט שנה קודם לכן - בחר להפוך את הקערה, ולהגיש נגדה, נגד ארבע חברותיה וערוץ הטלוויזיה ששידר את הראיון ההוא, תביעה באשמת הכפשה. הסכום שהנשיא דרש על הריסת שמו היה 200 מיליון רופי - כ-2 מיליון דולר. "היא התחילה להיות חולה כשקיבלה את הטלפון", אמר בן דודה ל-BBC. "למחרת, הוצאו זימונים לכל הנאשמים להופיע בבית המשפט. אחיה קרא על כך בעיתון, וסיפר למשפחה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל".

והגמל הזה, שהיה חלש גם ככה, נאלץ להתמודד בימיו האחרונים עם איומים טלפוניים ונסיונות סחיטה. לבסוף, ביום ראשון, ה-13 ביולי, 2014, הלימה ראפיק נכנסה לשירותים ושתתה בקבוק שלם של חומר לניקוי אסלות. משום שהיתה בעיצומו של צום, השפעת הנוזל היתה הרסנית עוד יותר. משפחתה הבהילה אותה לחדר המיון, אולם כעבור כמה שעות היא שוחררה הביתה. "כשביקשנו מהרופאים לשטוף לה את הקיבה, הם אמרו שהם יודעים יותר מאיתנו על הטיפול ועל מצבה", אמר אחיה, ומשפחת ראפיק שבה הביתה, רק כדי לראות את מצבה של הלימה מתדרדר בין רגע. שעתיים לאחר מכן ניסו לשוב לבית החולים, אך זה כבר היה מאוחר מדי. בגיל 17 וארבעה חודשים, נקבע מותה של הלימה ראפיק.

המשפחה השבורה והמותשת בחרה שלא לדווח לרשויות החוק על המקרה או לבצע נתיחה שלאחר המוות, מה שכמובן גרם למשטרה המקומית כן לחקור, כי ככה נראו חייה ומותה של הלימה ראפיק ומשפחתה: כשקיוו לקבל עזרה מהמשטרה, נותרו לבד. כשקיוו להישאר לבד, הוקפו שוטרים פולשניים. רק מספר ימים לאחר מכן אחיה, שלא סמך על המשטרה המקומית, הגיש עצומה לבית המשפט הגבוה לצדק בלאהור, בבקשה לאלץ את המשטרה לחקור את המקרה ובפרט את נשיא קבוצת מולטאן, אותו האשימו בעבירה על סעיף 302 של החוקה הפקיסטנית - רצח בכוונת תחילה, לא פחות, על מעורבותו העקיפה במוות של ראפיק. "החלטנו להגיש את התלונה הזאת נגד נשיא המועדון ומספר אנשי צוות אחרים על ההתעלות הנפשית בהלימה, שהכריחה אותה להתאבד", אמר אחד מבני המשפחה.

חודש עבר מאז, והתקשורת הפקיסטנית הפסיקה לעסוק בהלימה ראפיק או במשפחתה. במובן הזה, נראה שבכירי הקריקט במולטאן בפרט ובפקיסטן בכלל מצאו את הדרך המושלמת להפסיק את כל הדיבורים הללו על הטרדות מיניות; נערות ללא רוח חיים לא יכולות להתלונן.

נבחרת הנשים של פקיסטן בקריקט. GettyImages
ספק אם תפילות יעזרו לעתיד הענף או המין הנשי בפקיסטן/GettyImages

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    5
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully