בוידאו: איתן טיבי מדבר על הגזענות כלפי מהראן ראדי
בשנות ה-90 הכניסו אלי אוחנה ומשה דדש את המושג "קומץ" לתודעה הספורטיבית. עד כמה שזה נשמע מוזר, עד אז בית"ר ירושלים הייתה גזענית באותה מידה שקבוצות אחרות בארץ היו גזעניות, לא יותר ולא פחות. עם המעבר לטדי ניטעו בבית"ר שורשי הקיצוניות שאנחנו מכירים היום, למרבה הפלא הם אפילו לא התחילו בערבים. הקללות תמיד היו מנת חלקם של האוהדים, גם בימק"א, אבל אשכולות הבננות נתלו רק ביציע המזרחי של האצטדיון החדש. הראשון שהתכבד לחוות אותם היה סיריל מקנאקי ממכבי תל אביב, שגם שמע "הו הו הו" צורם בכל פעם שנגע בכדור. מהנקודה הזו המפלצת החלה לאבד שליטה ואוחנה ודדש נאלצו לספק תשובות. בכל פעם שראשי בית"ר והקפטן נדרשו לשאלה, הם השתמשו במונח "קומץ". עד שיציעים שלמים התחילו לצעוק "מוות לערבים" והתברר שאותו קומץ צמח להיות משהו הרבה, הרבה יותר גדול ומאיים.
הערב, 21:00, ספורט2: מכבי תל אביב נגד מאריבור
חבר הכנסת לשרן ייני: רדו מהמגרש אם הקריאות יימשכו
אוסקר גרסיה לפני מאריבור: "ברור שאנחנו צריכים לכבוש, למאריבור יש תוצאה לשמור עליה"
אוהדים מתייחסים למושג "קומץ" בחיבה מהולה בהתראה של "אל תתעסקו איתנו". קומץ הוא גרסת הכדורגל לחזון הצה"לי של אהוד ברק ל"צבא קטן וממזר". הוא בעיקר משמש תמרור אזהרה למשהו גדול בהרבה שעומד לקרות. "הקומץ יורד לחייו של טואטחה", אמרו במכבי חיפה לאחר אותה תקרית שבה זרק כסא על אוהדים באפריל האחרון. שלושה חודשים לאחר מכן, הוא כבר היה צריך לעזוב ביציאה צדדית את נתב"ג, בזמן ששאר השחקנים יוצאים בשער הראשי.
אלא שהבעיות עם טואטחה כלל אינן על רקע גזעני, והחלק שלו בסכסוך לא פחו?ת מחלקם של האוהדים. על מהראן ראדי, לעומת זאת, קשה למצוא מילה רעה. ראדי הוא אחד מסמלי המופת בכדורגל שלנו בשנים האחרונות, שחקן אינטליגנטי על המגרש ומחוצה לו, סמל למקצוענות. כעת הוא סובל בדיוק מאותו "קומץ", מכמה עשרות אוהדים בודדים שיורדים לו לחיים, שלא רוצים ערבי במכבי תל אביב. אפשר שראדי הוא האשם בלחימה בעזה ובצרות של כל מדינת ישראל, אבל יש סבירות לא קטנה שזה לא נכון. ואם זה לא נכון, חובתה של מכבי תל אביב להגן על שחקן שתרם לה מקצועית וערכית בשנים האחרונות.
העניין הוא שמכבי תל אביב לא משתלטת על המדורה הקטנה הזו. איפה ערן זהבי? היכן שרן ייני? פה אמירה של איתן טיבי, שם התייחסות שלא לציטוט לא נראה שמישהו יודע מה לעשות בסיטואציה הזו. למכבי תל אביב יש היסטוריה שונה מזו של בית"ר ירושלים שחקנים ערבים הגיעו אליה בעבר והקול השפוי עדיין מהווה רוב מוחץ כנגד אותם פלגים קיצוניים, אבל תהיה זו טעות מבחינת המועדון לסמוך על ההיסטוריה ולתת לאש הקטנה לבעור, בתקווה שתישאר בממדים האלה.
זה מסוכן, זה פתח לבעיות וזה איום שיכול לשנות צביון של קבוצה שלמה. בית"ר ירושלים לא הגיעה לסכנה של עתיד קיומי בגלל הגזענות מהיציעים, אבל התקרבה עוד יותר אל התהום בכל פעם שניסתה למגר אותה, וכשעשתה את הצעד המשמעותי ביותר מצאה את עצמה בנפילה חופשית. העניין הוא שבית"ר החלה לפעול יותר מ-20 שנה לאחר שהניצנים החלו לפרוח, במציאות אינטרנטית שבה כל בעירה קטנה הופכת במהרה לשריפה משתוללת.
מיטש גולדהאר מתרחק מאנשי ניהול ישראלים. גולדהאר הבין בחמש השנים שבהן הוא חש את הכדורגל שלנו שצריך שינוי, ואת השינוי הזה עושים עם אאוטסיידרים. התוצאות הוכיחו שצדק, אבל היום מתברר מה החיסרון הגדול של המדיניות הזו: אין בקרית שלום אף אחד שמדבר "מכבית". גם לא זהבי, אולי האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר על הקהל היום. במכבי תל אביב צריכים לפעול מהר, אבל לא יודעים כל כך איך. יש להם מועדון אירופי עם חזות אירופית, רק כדאי שיזכרו שכשטרמיטים מתחילים לחדור ליסודות, גם הווילה המפוארת ביותר צריכה ריסוס.