שקר לבן: סיפור היעלמותו של שחקן ההוקי דאנקן מקפירסון

    כיאה ל"שחקן הוקי מושלם", דאנקן מקפירסון אמור היה להצליח ב-NHL. אלא שאיפשהו בדרך הכל השתבש, והמסע המסתורי שלו הסתיים בגיל 23, עמוק בתוך קרחון באוסטריה, כשמסביב המון אנשים שמנסים להסתיר את האמת. 25 שנה להיעלמותו, “מגרש השדים" מנסה לחלץ את סימני השאלה מהשלג

    • דאנקן מקפירסון
    נמרוד עופרן
    חופשת סקי שהפכה לגיהנום מסתורי. דאנקן מקפירסון (צילום: Creative Commons)

    זה התחיל בכפפה אדומה. היא נמצאה, לפתע, מבעד לקרחון באוסטריה, לפני 11 שנה. אחרי ימים ארוכים, שבועות ארוכים, שנים ארוכות של חיפושים, משפחתו כבר פחות או יותר נואשה. התקשורת הפסיקה לעקוב. לא יהיה קיצוני לקבוע שאנשים כבר שכחו ממנו ועברו הלאה. ואז - כפפה אדומה, ומתחתיה, בתוך הקרח, חלקי גופה. הפנים נותרו בדיוק אותן פנים. תוך זמן קצר, הפנים הללו קיבלו זיהוי רשמי וחתום: מדובר בדאנקן מקפירסון, שחקן ההוקי לשעבר. לכאורה, זה אמור היה להביא לסיום את אחד ממקרי ההיעלמות המוזרים שהתרחשו בספורט האמריקאי.

    בפועל, כשבסוף השבוע הקרוב ימלאו 25 שנה לפעם האחרונה שמישהו ראה את מקפירסון בחיים, בקרחון הגדול שהיה ימיו האחרונים בעולם הזה ומותו עדיין קיימים המון, המון סדקים. סדקים שספק אם מישהו אי פעם יצליח לסתום.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

    חברת איילת גייר
    לכתבה המלאה
    25 שנה חלפו, ועדיין סימני שאלה רבים קבורים בתוך השלג (צילום: AP)

    ***

    הוא נולד ב-1966 בססקטון שבססקצ'ואן, קנדה, וכיאה ללא מעט ילדים שנולדים בקנדה, מצא עצמו עמוק בתוך הספורט הלאומי. ב-ESPN כתבו לפני עשור כי לזירת ההוקי בה גדל היה "אסבסט מהתקרה ועכברים בגודל של חתולים שמתרוצצים בין חדרי ההלבשה. למקום ההוא היתה תחושה של אסון שעומד להתרחש". אסון או לא אסון, ההוקי מוטמע ב-DNA של קנדה, ובתוך הסיטואציה הזאת, בין עשן הסיגריות שבקושי זז, דאנקן מקפירסון עלה לגדולה - תחילה דרך קבוצת הנוער של ססקטון בליידס, ולאחר מכן בקבוצה הבוגרת, מליגת ההוקי המערבית, שמורכבת בעיקר מקבוצות קנדיות. "דאנקן חבט כמו אף אחד אחר בליגה", נכתב ב-ESPN. "זה היה כמו בהילוך איטי, תוך ששני הספסלים הביטו והקהל נעמד ודאנקן הוריד את המקל שלו כמו שור שמוריד את הקרניים. הקהל שילם עבור הוקי, אבל דאנקן סיפק להם את מה שבאמת רצו לראות".

    להיות שחקן הוקי טוב - בפרט בקנדה - אומר להיות גם אדם מאוד מסוים, כזה שלא נרתע משיניים שבורות, רצועות קרועות, שרירים תפוסים. דאנקן מקפירסון היה כזה: עוד מגיל צעיר, שבר כלשהו לא ממש היווה מהמורה בדרך, כי אם את הדרך עצמה. "המוטו של דאנקן היה - הפעם היחידה שאתה נכשל היא כשאתה לא מנסה", תגיד אחרי מותו אימו לאתר Planetski. "כשהוא שיחק הוקי הוא היה מעורב ביותר קטטות משהייתי רוצה. כשדיברתי איתו על כך, הוא היה אומר - אמא, את לא מבינה. יש פעמים שצריך לעמוד על שלך, בשביל החברים שלך לקבוצה, ולנצח או להפסיד זה לא מה שחשוב; מה שחשוב זה להופיע". במובנים מסוימים, תגיד אימו, העובדה כי היא ובעלה לא ירימו ידיים ולו לרגע אחד לכל אורך הפרשיה המסתורית שתשתלט על חייהם היא המשך של המוטו לפיו חי בנם: להופיע. המלחמה נגד הסיכויים היא המלחמה היחידה.

    ניו יורק איילנדרס, שזכתה בארבע אליפויות רצופות בין השנים 1979 ו-1982, ונחשבה לקבוצה החזקה ב-NHL בתחילת שנות השמונים, אהבה מה שראתה ממקפירסון ובחרה בו במקום ה-20 של דראפט 1984. "האייליינדרס ראו בו משהו נדיר", נכתב ב-ESPN. "הוא לא פחד מהבריון החזק ביותר בקנדה או משחקן ההתקפה הערמומי ביותר בליגה החובבנית. דאנקן מקפירסון נראה מושלם להוקי. הוא התברר כאדם בעל אופי חזק, כפי שניתן היה לצפות. נטול פחד, כפי שניתן היה לצפות. מנהיג, כפי שניתן היה לצפות".

    "הלב שלי נותר ביציעים", אמר מקפירסון על הרגע ההוא, בדראפט של 1984, בו שמו נקרא ברמקולים והוא ירד לבמה הגדולה בתבל, להתחיל בקריירה מקצוענית. ביל טורי, הג'נרל מנג'ר של מועדון הפאר, נשמע גם כן נלהב משיתוף הפעולה העתידי, ושיבח בעיקר את הקשיחות והחוזק של בחירת הדראפט שלו. אלא שהקשיחות והחוזק לא הספיקו בליגה של הגדולים, שקידשה בתקופה ההיא בעיקר את הזריזות שלמקפירסון לא היתה. "הליגה עברה אז שינוי. היה דגש מחודש על מהירות, ולדאנקן לא היתה מהירות", אמר ל-ESPN בוב סטרום, הסקאוט של האייליינדרס דאז. מספר פציעות - הראשונה שבהן כבר במחנה האימונים שלאחר הדראפט - ממש לא הוסיפו לכך, והנער הגדול והקשוח לא ישחק ולו דקה אחת ב-NHL. בסיום עונת 1989/89, לאחר זמן מה בקבוצת הבת של האייליינדרס, ישוחרר מאלופת העולם לשעבר. חלומו יימס כקרח.

    בסופו של דבר, הקבוצה הטובה בליגה בתחילת שנות השמונים לא השתמשה במקפירסון. האייליינדרס חוגגים זכיה בסטנלי קאפ (צילום: AP)

    ***

    בגיל 23, דאנקן מקפירסון היה צריך לחפש קריירה חדשה. יום אחד, כאשר סרקה את העיתון המקומי, ראתה אימו מודעה שאולי תעניין אותו: התברר כי ה-CIA מחפשים סוכנים. "זה נשמע מלהיב", סיפרה למגזין 'אסקווייר' על שיחתה איתו, והוא ענה: "את לא מבינה, אמא. אצטרך להיעלם. לא אוכל להגיד לאף אחד מה אני או איפה אני. לא לך, לא לאבא, לא לאף אחד. לא תראו או תשמעו ממני יותר". לאורך השנים, פריט המידע יוזכר שוב ושוב: האם שחקן ההוקי לשעבר אכן הצטרף לסוכנות הריגול האמריקאית? האם יש לכך חלק בהיעלמותו? סביר להניח שלא, אבל בסיפור הזה, מעט מאוד דברים ניתנים לקבוע באופן חד-משמעי.

    ג'וב שדווקא כן הלהיב את מקפירסון הגיע מאיש עסקים קנדי בשם רון דיקסון, שהציע לו לשמש כמאמן-שחקן בקבוצת דאנדני הסקוטית. ב-2 באוגוסט עלה שחקן ההוקי על רכבת לאדמונטון. משם טס ללונדון ואז לפרנקפורט, במטרה לבקר חבר ילדות בשם ג'ורג' פסוט בנירנברג ולנפוש קצת לפני עבודתו החדשה. ב-4 באוגוסט צלצל להוריו ואמר שהגיע בשלום לנירנברג. זו תהיה השיחה האחרונה שלהם. יומיים לאחר מכן פסוט - שחקן הוקי בעצמו - ייסע עם קבוצתו הגרמנית לטורניר בפראג וישאיר לחברו אופל קורסה אדומה. מקפירסון נסע לפוסן וב-8 באוגוסט תכנן לנהוג לצפון איטליה, לבקר שורת חברים נוספת, לחזור לנירנברג ב-10 באוגוסט ולהתחיל במסע לסקוטלנד. אלא שאיפשהו, לא ברור מתי או מדוע, תכניתו התחלפה: במקום איטליה, מקפירסון ניווט את רכבו לאינסברוק שבאוסטריה. משם צלצל לרון דיקסון, וסיפר שהוא מתכוון להגיע לסקוטלנד ב-12 לחודש.

    למחרת יצא לקרחון שטובאי, ובסביבות השעה 11:00 בצהריים ביקש ממדריך מקומי בשם וולטר היטרהולצל שיעור סנובורד. מקפירסון שאל ציוד ליום מלא. על פי הספר Cold A Long Time: An Alpine Mystery של ג'ון ליק, שעזר לחשוף שקרים וחצאי אמיתות רבים ממקרה ההיעלמות של שחקן ההוקי לשעבר, באמצע השיעור הפרטי מקפירסון קנה סוודר חדש מחנות המתנות, ותלה את הסוודר הישן שלו לייבוש במשרד של מדריכו. ב-12:45 השיעור הסתיים. השניים הלכו לאכול ארוחת צהריים, נפרדו לשלום וקבעו להיפגש שוב למחרת. הסוודר נותר במשרד של וולטר היטרהולצל. הוא לא ידווח עליו, וזמן רב יעבור עד שיתהה מה קרה לבחור הקנדי לו עזר לפתח את כישורי הסנובורד. בשעה 14:30, שחקן ההוקי נראה שוב בשטח האימונים. זו הפעם האחרונה שמישהו ראה את דאנקן מקפירסון בחיים.

    חמישה ימים חלפו עד שמישהו שם לב. המישהו הזה היה ג'ורג' פסוט, ששב לביתו שבנירנברג וגילה שחברו הטוב עוד לא החזיר את מכוניתו. לא פחות מחשידה היתה העובדה שהמזוודות של דאנקן מקפירסון עדיין נותרו בדירה. למחרת, צלצל איש צוות מקבוצת דאנדי להוריו של המאמן-שחקן המיועד, כדי לדווח שהרכש החדש עדיין לא הגיע למועדון. בוב ולינדה מקפירסון התקשרו לפסוט, שסיפר להם מה שהוא יודע, ובעיקר מה שהוא לא יודע. ב-17 באוגוסט, פסוט דיווח על דאנקן מקפירסון כנעדר. המקפירסונים ניסו לערב את שגרירויות קנדה בגרמניה, אוסטריה, איטליה ושוויץ, וכשהבינו שאין להם ברירה אלא לצאת ולחפש את בנם בעצמם, המריאו ב-27 לחודש לגרמניה, מלווים ב-2,000 כרזות עם פרצופו של דאנקן מקפריסון - באנגלית, גרמנית ואיטלקית. לאחר ששמעו מג'ורג' פסוט בנירנברג כי המשטרה לא לוקחת את התיק מספיק ברצינות, עשו דרכם לאינסברוק והופתעו לגלות כי המשטרה המקומית שמעה לראשונה, מהם, על האזרח הקנדי הנעדר.

    כאן מוטב לעצור לרגע ולעמוד על התאריך: בערך שלושה שבועות מאז הפעם האחרונה שדאנקן מקפירסון נראה בחיים. לכל אורך השבועות הללו - ושלושה שבועות נוספים שיעברו - מכוניתו של שחקן ההוקי לשעבר נותרה במגרש החניה שבסמוך לקרחון. אף אחד לא דיווח על המכונית הנטושה כחשודה.

    אבל זה כלום לעומת הנקודה העיקרית יותר שהעלה ג'ון ליק: "כדי להגיע ממגרש החניה לתחנת השכרת הציוד על הקרחון צריך ללכת ברגל או לעלות ברכבל של 1,150 מטר. אדם פצוע שייאלץ לבלות את הלילה על הקרחון, בגובה 3,000 מטר, בוודאי ימות מהיפותרמיה. לכן, כל מי שעבד שם ידע שזה קריטי לחפש אחר כל לקוח שלא החזיר את ציוד הגלישה שלו בסוף היום". דאנקן מקפירסון לא החזיר את ציוד הגלישה שלו, ואף אחד לא הרים גבה. אף אחד לא יצא לחפש אותו. אף אחד לא דיווח לרשויות. ארבעה חודשים לאחר מכן, תקבל משפחת מקפירסון מכתב רשמי לפיו חוקרים משטרתיים קבעו שהבן האבוד דווקא החזיר את המגפיים והגלשן.

    שזה קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שבקיץ 2003, לצד חלקי גופו המפוזרים של דאנקן מקפירסון, נמצאו בקרחון שטובאי באוסטריה גם מגפיים וגלשן.

    ב-10 באוגוסט, בשעה 14:30, שחקן ההוקי נראה שוב בשטח האימונים. זו הפעם האחרונה שמישהו ראה את דאנקן מקפירסון בחיים (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

    ***

    בחזרה לספטמבר, 1989. משפחת מקפירסון עברה בין תחנות טלוויזיה אוסטריות וגרמניות בנסיון להפיץ את הבשורה. באחד השידורים צפה עובד של אתר הסקי, שיצר קשר עם ההורים וסיפר שהמכונית שהם מחפשים נמצאת במגרש החניה. בתוך האופל קורסה האדומה נמצאו מספר בגדים, שק שינה והדרכון של דאנקן מקפירסון. גם וולטר הינטרהולצל, מדריך הסנובורד, נתקל באחת המודעות, סיפר להוריו של מקפירסון על השיעור הפרטי שהעביר לבנם, ועל אכסניית הנוער בה בנם התאכסן בלילה שלפני. ב-25 בספטמבר הודיעה המשטרה למשפחה כי אין רישום לכך שדאנקן מקפירסון התאכסן באף מלון בחודש אוגוסט, אולם עוד באותו יום - לא בפעם הראשונה, לא בפעם השניה - גילו הוריו את ההיפך המוחלט: באכנסיה שהזכיר הינטרהולצל דווקא היה רישום מדויק לפיו דאנקן מקפירסון בילה את ליל ה-8 באוגוסט באניסברוק.

    בהמשך החודש פנו בוב ולינדה לחנות ההשכרה שבאתר הסקי, בבקשה לראות את הרישום לפיו בנם החזיר את הציוד ששכר. התשובה שקיבלו: מצטערים. בדיוק התחלנו ספר רישום חדש, והישן נזרק לפח. כל מהמורה בדרך, כל חלקיק רמז - הכל יכול להוות תחילתה של מעשיה קונספירטיבית, אולם אז והיום בלתי אפשרי לקבוע האם לחנות ההשכרה, נניח - או למשטרה המקומית - באמת היה מה להסתיר, או שמא היו לא יעילים, מסודרים ומקצועיים. כך או כך, זה לא גרם למשפחת מקפירסון להרים ידיים, ועד ששבו הביתה לקנדה באמצע אוקטובר של 1989, הפכו פחות או יותר כל אבן. בסך הכל, יבלו לאורך השנים לא פחות מ-250 יום על הקרחון האוסטרי ובשלל השבילים והעמקים שהסתעפו ממנו - הכל על חשבונם הפרטי. הם הוציאו כ-100 אלף יורו על ה"חופשות" השנתיות לאוסטריה, בזבזו קרנות פנסיה שלמות, ולא קיבלו שום סיוע כלכלי - לא מממשלת קנדה, וכמובן שלא מרשויות החוק באוסטריה.

    אחד הדברים הכואבים ביותר בכל המסע הזה של בוב ולינדה היה לראות כיצד קצה חוט הופך שום דבר, כיצד תקוות הופכות תקוות שווא. בפברואר של 1994 זה קרה בגדול, כשקיבלו טלפון מגרמניה שטען שייתכן ובנם נמצא. חמש שנים לאחר שאושפז במוסד נפשי, אדם שטען ששמו מארק שופמן, חולה אמנזיה, נמצא לפתע על ידי הרשויות הגרמניות והתאים, פיזית, לתיאורים של דאנקן מקפירסון. הוא דיבר אנגלית מושלמת, וכשנשאל האם ידע להחליק על הקרח, השיב שכן, בוודאי שידע. הוא אפילו נזכר בימים שבילה בניו יורק. ושוב שביב של תקווה הופרח לאוויר, רק כדי להתרסק לאדמה: אחרי ימים ארוכים של המתנה ליד תיבת הדואר, הגיעה סוף סוף למשפחת מקפירסון תמונתו של מארק שופמן. "הם הסתכלו והסתכלו, קיוו שתווי הפנים יהפכו לבן אותו דמיינו מדי לילה", נכתב ב-ESPN.

    כל מהמורה בדרך, כל חלקיק רמז - הכל יכול להוות תחילתה של מעשיה קונספירטיבית, אולם אז והיום בלתי אפשרי לקבוע האם לחנות ההשכרה, נניח - או למשטרה המקומית - באמת היה מה להסתיר, או שמא היו לא יעילים, מסודרים ומקצועיים (צילום: AP)

    ***

    ב-18 ביולי, 2003, המיסה השמש חלקים מקרחון שטובאי ואפשרה לאחד העובדים להיתקל בכפפה האדומה איתה פתחנו את הכתבה. "שיערו הכהה עדיין היה צפוף", נכתב ב'אסקווייר'. "ליד עינו הימנית עדיין היתה צלקת. חזו עדיין היה רחב... תעודת הזהות שלו לימדה כי היה בן 37. כשמצאו אותו, הוא נראה יותר כבן 23". מלאכת החפירה והוצאת שארית גופתו הקפואה של דאנקן מקפירסון מהסדק בו היתה נתונה נעשתה, משום מה, על ידי עובדי הקרחון בלעדית - כלל ללא נוכחות משטרתית. בשעה 21:00 קבע רופא מקומי כי סיבת המוות הינה פולי-טראומה, אך לא ראה לנכון להסיר את בגדיו של שחקן ההוקי לשעבר כדי לבחון לעומק את גופו הקפוא של מקפירסון. אם היה עושה זאת, היה מגלה כמה פרטים קריטיים. נניח, שלוש צלעות מרוסקות, או רגל שמאלית "שנראתה כאילו נכנסה לתוך בלנדר", לפי רופא קנדי.

    אחד הרופאים הנוספים שבדקו את גופתו של מקפירסון גרס כי פציעותיו נגרמו בשל "תזוזת הקרחון", תיאוריה שלא ממש החזיקה מים. "איך קרחון שזז פחות מסנטימטר ביום יכול לקצוץ את השוקה השמאלית לחתיכות ולהשאיר את הרגל הימנית לגמרי שלמה?" תהה ליק. משפחת מקפירסון הגיעה לאוסטריה ב-24 ביולי, 2003, ונתקלה, כרגיל, באדישות וחוסר מקצועיות במקרה הטוב, ורצון בלתי מוסבר להסתיר במקרה הרע. תחילה לא הורשו לקבל תמונות של הנקודה המדויקת בה נמצא בנם, ולאחר מכן שמעו רופא מקומי טוען כי כלל לא קיבל הוראה לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופה. "שום חוקר מקרי מוות, שום רופא, סתם כמה עובדים של אתר הסקי שזרקו את חלקי גופו לתוך שקית כמו חיה שמצאו בשולי הכביש", אמר בוב מקפירסון לעיתון אוסטרי בספטמבר. פרוספור למשפטים באוניברסיטת בוסטון היה נחרץ הרבה יותר, ואמר לאתר Marketwired כי "זה אחד ממקרי הטיוח הגדולים שראיתי".

    זאת ועוד: בדו"ח הרשמי שהופץ על ידי המשטרה נטען כי גופתו של מקפירסון נמצאה כ-120 מטר מזרחית לרכבל. כלומר: שחקן ההוקי לשעבר אחראי למותו, שכן התרחק מגבולות הבטיחות של הקרחון. אלא שהתמונות שצולמו בזירת האירוע הוכיחו שהמרחק עמד דווקא על כ-25 מטר בלבד - עדיין בתחומים הבטוחים של אתר הסקי.

    אז מה באמת קרה שם? אי אפשר לקבוע חד-משמעית, אולם ג'ון ליק ומשפחת מקפירסון מאמינים שלמכשיר כלשהו - משהו בין טרקטור ומפלסת שלג - היה קשר, בין אם בהוצאת הגופה מהקרח, או שנים רבות לפני כן - מה שיכול להסביר את הרגל ההיא שנראתה כאילו נכנסה לתוך בלנדר, הצלעות המרוסקות והגלשן השבור. אבל מה עם שאר חלקי הגוף? "מפלסת שלג היתה הורסת לו את אמות הידיים והרגל השמאלית כמו גם את הרגל הימנית והגפיים", כתב ג'ון ליק, שציין כי העובדה ששתי ידיו נפגעו קשה מלמדת שמקפריסון ככל הנראה הרים אותן בנסיון להתגונן מכלי רכב או "מכונה" כלשהי שהגיעה מולו - בין אם בטעות או במכוון. "כל הסימנים מראים שהנהג של המכונה, או אולי המפקח שלו, הבין שהתאונה האיומה היתה יכולה להימנע, ועל כן החליט להסתיר אותה במקום לדווח עליה", כתב ליק.

    ב-4 באוגוסט, 2003, מה שנותר מגופו של דאנקן מקפירסון נשרף באוסטריה. אחד החוקרים שטיפלו במקרה קבע ש"במקרה הגרוע", עובדי האתר אשמים בהזנחה. התובע המחוזי של אינסברוק הוסיף כי חוק ההתיישנות והיעדר ראיות נוספות לא מאפשר להתייחס למקרה הזה כאל מקרה רצח, וסגר את התיק. שלוש שנים לאחר מכן ערערו בוב ולינדה מקפירסון על סגירת התיק, וקיבלו מכתב משר המשפטים האוסטרי בו הודגש כי הרשויות האוסטריות עשו כל שביכולתן.

    "אולי אף אחד לעולם לא יידע מה קרה בהר ההוא", נכתב ב-ESPN, "משום שדאנקן מקפירסון מת כפי שחי: מחוץ לתלם, בתנועה, לא מתבודד אבל תמיד לבדו".

    מת כפי שחי. דאנקן מקפירסון (צילום מסך)

    לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

    לתגובות:
    nimrodofran@walla.co.il

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully