לנצח את מכבי תל אביב ולקרוא ביום שאחרי על המפסידה ולא על המנצחת. אין דבר שמכעיס מאמנים/שחקנים/הנהלות של קבוצות מקומיות יותר. ובצדק. הפועל אילת ראויה לשפע מחמאות נוכח האופן שבו שיחקה וניצחה את משחק מספר 2 בסדרת חצי הגמר מול הצהובים. עודד קטש הכין את הקבוצה שלו כמו שצריך, מנטלית ומקצועית, אחרי ההפסד במשחק הראשון והגיע עם כמה החלטות מוצלחות מהבית. למשל ההחלטה לוותר על 26 הדקות שהעניק לו יובל נעימי במשחק הראשון. למשל ההחלטה לשנות מדיניות בטיפול במצבי פוסט אפ מסוימים. למשל הטיפול (שלא הצליח במשחק הקודם) היפה בפיק אנד רול עם אלכס טיוס, תוך נטילת סיכונים הגנתיים בלתי מבוטלים. לא פחות חשובה מכך הייתה ההחלטה להראות למכבי אזורית בפתיחת המחצית השניה וללכת דקות לא מבוטלות עם הכדור בידיים של ניב ברקוביץ', שהחזיר למאמן שלו במשחק אגרסיבי ובשליטה.
מעבר לברקוביץ', הצליחה אילת להבליט שלושה שחקנים משמעותיים מצידה. קודם כל קווין פאלמר, שממשיך במגמת השיפור שלו מעונתו הקודמת ביוון, כשהוא מחפה על בעיות אתלטיות מובנות אצלו (במיוחד בצד אליו לא מתקיפים) במשחק אמיץ ונבון. אחר כך טריקו וייט, עוף קצת מוזר שבניגוד לסדרת רבע הגמר מול הפועל תל אביב, בא לידי ביטוי דווקא בעמדה מספר 3. ואגב, שני הפורוורדים הללו קלטו, כל אחד, 10 כדורים חוזרים. ולבסוף אלישי כדיר, שלאחר עימות מסתורי עם המאמן שלו ממשיך בגרף שיפור במשחקי הפלייאוף.
זהו. סיימנו עם אילת.
עכשיו בואו נדבר על מה שבאמת מעניין.
דיוויד בלאט הועלה בשבועות האחרונים בדרגה. עד כה זכה המאמן המצוין להכרה בעיקר כקדוש מעונה, לאור התפיסה הציבורית לפיה הוא קורבן להתנהלות בלתי מקצועית או לא ראויה מצידם של המעסיקים שלו. עכשיו, אחרי ההעפלה לפיינל פור ובמיוחד לאחר הזכייה הסנסציונית בגביע, קודם המתאזרח מפרינסטון מדרגת קדוש מעונה הישר לדרגת קדוש. במסגרת השדרוג, זוכה בלאט לתשבוחות שלא הופרחו באזורנו מאז חגיגות יום ההולדת לנשיאנו האהוב. כולל מחמאות מזויפות, זועקות מצביעות, שמונחתות מאנשי דעה שלא-נעים-להם-לומר-את-שבאמת-הם-חושבים.
אמרנו את זה לאחר הנצחון המדהים על צסק"א ונאמר זאת שוב: ההישג האמיתי של בלאט בעונת הקסם הזאת של מכבי איננו דווקא בתפיסה המקצועית או בטקטיקה מנצחת שרקח בחדר המאמנים בהיכל נוקיה. אתם יודעים מה? ממש לא. ההישג האמיתי הגיע מהיכולת של הקואץ' ושל המערכת כולה לרתום את השחקנים כדי להאמין. להאמין ביכולות שלהם. להאמין בסיסטם. להאמין במועדון. להאמין שהם ווינרים. כשזה קרה, הצליחה החבורה הבינונית הזו לנפץ את תקרת הזכוכית שלה ולייצר רגעים שנכנסו בשידור ישיר לפנתאון של האימפריה הצהובה.
הבעיה היא שקשה עד בלתי אפשרי לשחק באמוק משחק אחר משחק או לייצר סף ריגוש שיכול להניע את השחקנים פעם אחר פעם. וכשמכבי תל אביב מגיעה נטולת אנרגיות מול יריבה ראויה כמו הפועל אילת, היא פשוט לא טובה מספיק כדי לנצח. בטח במשחק חוץ. בטח כשריקי היקמן נוכח נפקד. בטח כשגיא פניני, לאחר הפסקה בת משחק אחד, ממשיך את כושר הקליעה הרע שלו מאותו סופשבוע קסום במילאנו וכשלנדסברג מחדש את הקשר המיוחד שלו עם הספסל.
וזה בדיוק הסיפור כאן. עם כל הכבוד להפועל אילת, סביר להניח שהסדרה הזאת תלויה לחלוטין במכבי תל אביב וביכולת שלה, עם או בלי סופו, עם או בלי אוחיון, להניע את עצמה לעוד 2 משחקים חזקים שיעלו אותה לגמר.
ועוד מילה אחרונה. בראיון סוף המשחק ביקר דיוויד בלאט את העבירה הגסה שעבר דיוויד בלו שעל-פי-פרסומים-זרים-פורש-עוד-מעט על קווין פאלמר. אפשר לאהוב את זה ואפשר לא, אבל הפאול הקשוח הזה הוא דיוויד בלו, לא פחות מעוד שלשה מנצחת של השארפ-שוטר הצהוב. וכשמכבי תתגעגע למתאזרח הפורש שלה בעונה הבאה, ואוהו כמה שהיא תתגעגע, זה לא יהיה רק בגלל יכולות הקליעה המיתולוגיות. זה יהיה גם (ואולי בעיקר) לרוע ולקשיחות של הישראלי הכי טוב ששיחק במכבי תל אביב ב-15 השנים האחרונות.
