1.
1. את המשחק הראשון בסדרה של מכבי תל אביב מול אילת לא חייבים לנתח במפתחות מקצועיים נטו. בסיכומו של דבר, עושה רושם שהקלישאות הרגילות הוכחו שוב כנכונות. מכבי הגיעה עם האנג אובר מובן לתחילת המשחק והתקשתה. מכבי הרימה הילוך במחצית השניה וכיבתה על אילת את האור. המעניין בקלישאות הללו הן שיש בהן התייחסות למכבי תל אביב כאילו הייתה זו אחת הקבוצות הצהובות הללו מהעבר שכל תוצאה במשחקי הליגה שלהן הייתה תלויה רק בהן. ולא הקבוצה הנוכחית, שחרקה שיניים כדי לסיים איכשהו את העונה הסדירה במקום הראשון, תוך שהיא משמיטה משחק אחר משחק מול יריבות נחותות ממנה. משחק מספר 2 יתן לנו תשובה ראשונית האם גרסת הפוסט פיינל פור של מכבי היא אכן שונה ומשודרגת מה שראינו עד לפני כחודש.
מכבי תל אביב הביסה את הפועל אילת 72:90
דיוויד בלאט מדבר על העתיד שלו במכבי תל אביב
הדרישות של דיוויד בלאט מהנהלת מכבי תל אביב
2.
חייבים להמשיך לדבר על טייריס רייס. אמש (חמישי), עם פתיחת משחקי חצי גמר הפלייאוף, המשיך הסופרסטאר החדש של מכבי תל אביב להיראות כאילו הוא בדרגה אחרת משאר השחקנים. ברצותו, לוקח את השומר שלו לטיול וסוגר עניין בזריקה אלגנטית עם הלוח או סוחט עבירה. ברצותו, מזהה שחקן פנוי בצד החזק או החלש של המגרש ומסיים עם אחד מחמשת האסיסטים שלו. וברצותו, מרים הילוך הגנתי ומכריח את הגארדים היריבים לחשוש מכל כדרור ומכל מסירה. יש נתון אחד מעניין לגבי טייריס רייס, שלא בהכרח מוכר לכולם. הממוצע העונתי שלו, כולל משחק מספר 1 מול אילת, עומד על 8.7 נקודות, 2.2 אסיסטים ו-8.3 נקודות מדד יעילות. שום דבר מיוחד. מה שכן מיוחד הוא מספר דקות המשחק הממוצעות של הגארד הצהוב הטוב ביותר. רייס משחק העונה 17.8 דקות למשחק. זה הכל. הוא ממוקם במקום השמיני בדקות המשחק במכבי תל אביב. לשם השוואה, לג'ו אינגלס עד עכשיו 22.7 דקות למשחק (כמעט 5 דקות יותר) והוא ממוקם 5 בקבוצה.
נכון, מגבלות החוק הרוסי הטיפשי הצרו את מרווח שיקול הדעת של דיוויד בלאט. מצד שני, גם ביורוליג, ללא ביקורת דרכונים בכניסה לאזור החילופים, זכה רייס ל-20 דקות וחצי בממוצע בלבד. ולכך, ככל הנראה, שתי סיבות מרכזיות. הראשונה, כפי שהודה בלאט בעצמו, היא העובדה שלקח לו לא מעט זמן כדי ללמוד את הוראות ההפעלה של הפוינט גארד הזר שלו. השניה, אשר קשורה בקשר ישיר עם הראשונה, היא שככל שהתקדמה העונה למד הצוות המקצועי של מכבי שישנם מספר שילובי הרכבים אליהם הם יכולים ללכת. בתצורה הראשונה, אשר כוללת את ביג סופו, אפשר להחביא את יוגב אוחיון ולחזק באמצעות גיא פניני. עם הרכב כזה אפשר לעשות כמה דברים בהתקפת חצי המגרש אותה בלאט אוהב כל כך. בתצורה השניה, זו שמשלבת שני פנתרים כמו טיוס ורייס, אפשר להרים קצת את הקצב. ואפשר, כמו שכולנו למדים עכשיו, לעשות לא מעט דברים גם בסט אופנס. גם בלי אופציית מסירה איכותית פנימה לשחקן מטרה בצבע.
3.
בינתיים, בצד השני של משחקי חצי הגמר, המשיכה הפועל ירושלים לחטוף בראש ממכבי חיפה. המשחק האחרון בין שתי הקבוצות הסתיים ב-27 נקודות הפרש לטובתם של הירוקים. הפעם ב-28. במלחה. אם בחמשת משחקי סדרת רבע הגמר מול נס ציונה ירקה האלופה דם כדי לתת גול, הרי שמול חבורת הסופרסטארים של גרינברג רשמו הירוקים משחק שלישי רצוף שבו הם עוברים את ה-90 נקודות למשחק. והפעם, 107. במלחה.
בתחילת המשחק נראה היה שליאור אליהו חוזר לעמדתו המוכרת ככוונת לטובת כל דיכפין בצד השני. אחר כך, כשכבר ירד לנוח על הספסל, הסתבר שהבעיה לא בו. הפועל ירושלים הראתה אתמול מספר וריאציות הגנתיות טקטיות. ראינו אישית עם חילופים, ראינו נסיון שלא להחליף בחלק מהחסימות וראינו אפילו אזורית 1-3-1 למשך דקות לא מעטות. מה שלא ראינו זה רק שני דברים. מחשבה ומחויבות. הבעיה עם ירושלים היא שאפשר לזהות אמנם את הסימונים השונים להגנות השונות, אבל קשה לראות שהשחקנים מבינים מהי מטרתה של כל הגנה. חמור יותר, עושה רושם שכל נסיון להסיר אחריות מרגליהם של השחקנים באמצעות חילופים, אזוריות או השד יודע מה, משמש רק תירוץ כדי להעביר את שחקן ההתקפה לשטח המחיה של חבר להגנה, לקוות לטוב ולחשוש מרע. ולא, זה לא בגלל שפרחובסקי נפצע וסיים את העונה.
דיברנו על שכל ומחויבות? ירושלים סיימה את שני הרבעים הראשונים במשחק עם עבירות לתת. בדקה האחרונה של הרבע השני היא קיבלה 5 נקודות מחיפה. בשניה האחרונה של הרבע הראשון היא קיבלה קרש-סל מצ'וברוביץ'.
אבל מה לנו כי נלין, אם נראה שלמאמנה של ירושלים הדברים הללו לא באמת חשובים. אז מה אם חיפה סיימה את המחצית הראשונה עם 20 סלים של 2 נקודות ו-80% ל-2, כשאת המשחק היא מסיימת עם 34 סלים של 2 נקודות ו-74% מהשדה? (לשם המחשה, ירושלים סיימה את כל המשחק עם 11 סלים ל- נקודות). את הקואץ' מאמריקה לא זה מה שמטריד. הרבה יותר חשוב להסתובב עם טוריה ומטפחת על הקווים, לחפור וליילל לשופטים מהג'אמפ בול הראשון ועד לשריקת הסיום. ואז מה עם ירושלים סיימה את החצי הראשון עם ארבע עבירות קבוצתיות וחיפה עם 15? אז מה אם המשחק הסתיים בנוק-אאוט 16:29 בעבירות לזכותה של הקבוצה שלו? אל תפריעו לאלוף המדינה במיל' עם העובדות. לאמן זו עבודה קשה. להתלונן הרבה יותר קל.
ומהצד השני, עושה רושם שהסדרה מורטת העצבים מול נס ציונה עשתה לקבוצה של פרנקו רק טוב. מעבר לרמת החדות של השחקנים, יכול מאוד להיות שאחרי התמודדות מול אתלטים כמו האניקאט, וואט וטל דן (ואפילו גארדים פיזיים כמו בוסטיין, נואלס, קאר וטפירו) פתאום נראים המאצ'אפים מול החבורה העדינה מעיר הבירה הרבה יותר קלים. לא מאמינים? תשאלו את מורן רוט. תשאלו את דגן יבזורי, שאחרי קרבות המגע הקשים מול הכתומים התחבר שוב ליריבה ולטבעות האהובים עליו. לאלה צריך להוסיף את רודריק ואת רנדל ודונטה סמית' המצוינים, שלא הצליחו לזהות קיני התנגדות מצידם של האדומים. קרדיט גדול מגיע לדני פרנקו, שלא חשש ממהלכים בלתי קונבנציונאליים, דוגמת אזורית בלתי שגרתית כבר בתחילת המשחק, אזורית 1-3-1 שמתחלפת ברגע הנכון לאישית וגם התאמות הגנתיות כמו הציוות של רנדל לברייסי רייט. בסופו של יום, עושה רושם שדווקא המחויבות שהוא ייצר אצל השחקנים שלו לקחת את הכדור לטבעת ולחפש בסבלנות את הזריקה הקלה שתגיע היא זו שהכריעה את משחק מספר 1. מה שלא אומר שום דבר לקראת המשחק הבא.
