מזרח
לבני אדם יש מגירות, בהן הם שומרים גרסאות של עצמם לשימושים שונים. כך, האיש הבוגר שפוגש את הוריו, חוזר פתאום להיות נער מתבגר. כך, תוך חמש דקות של שיחה עם חבר שלא ראינו זמן רב, כבר נדמה שלא נפרדנו מעולם. כך, מילואימניק מסיר את חייו האזרחיים עבור גרסא המופיעה פעם בשנה. מסתבר שגם קבוצות כדורסל יכולות לעבוד באופן כזה.
לאינדיאנה יש גרסא של עצמה במיוחד למפגשים מול מיאמי ולפחות במשחק הראשון בסדרה, היא השילה כל זכר לקבוצה המבולגנת שהייתה בחודשים האחרונים. יכול להיות שהגרסא המבולגנת עוד תחזור לפגוע בה בהמשך הסדרה, אך לאחר המשחק הראשון כדאי לקחת בחשבון גם את האפשרות שהיא לא.
זה לא מקרי שמיאמי הוציאה מהפייסרס גרסא כל כך מוצלחת שלהם כבר במשחק הראשון (מה שלא קרה מול אטלנטה ו-וושינגטון בסדרות הקודמות). אין קבוצה שפרנק ווגל והשחקנים שלו מכירים טוב יותר, אין קבוצה שהם שיחקו נגדה יותר פעמים בשלוש העונות האחרונות מאשר זו של לברון וחבריו. מפתיחת העונה, אינדיאנה חיה ונושמת מיאמי. כל העונה הזו אמורה הייתה להיות רק הקדמה לסדרת הנקמה מול האלופה, לפני שהכול התחרבש. לאינדיאנה יש מהלכים התקפיים מיוחדים למיאמי, הגנה מיוחדת למיאמי, השחקנים מבינים את פילוסופיית המשחק של היריבה שלהם ויודעים איך לפגוע בה במקומות הרגישים. עבור שחקני אינדיאנה, לשחק נגד מיאמי זו פעולה אחרת מאשר לשחק נגד כל קבוצה אחרת, זה מחווט אצלם אחרת במוח.
כל ההקדמה הזו באה כדי להסביר שמותר להיות אופטימיים בזהירות. שאולי נקבל את הסדרה הגדולה שהבטיחו לנו בגמר המזרח. עוד לא בטוח, רק אולי. יותר מדי פעמים חשבנו שאינדיאנה יצאה מהמשבר ונפגענו מחדש, אבל הקלות בה הקבוצה של ווגל עברה ל"מצב צבירה מיאמי" נותנת תקווה שהם כל כך מיומנים במשחק מול האלופה, שכל מה שקרה לפני כן לא חשוב. זאת בשורה נהדרת, כי המפגשים בין השתיים הללו התפתחו להיות כיף טהור של דקויות, של התאמות קטנות בין שתי קבוצות עם רמת היכרות נדירה. אישית, זו הייתה הסדרה שהכי חיכיתי לה והאכזבה מהמשבר של אינדיאנה הייתה לא מעט בשל האפשרות שהיא לא תוכל להוות יריב למיאמי.
מעבר למיומנות, אינדיאנה פשוט שיחקה מצוין במשחק הראשון, קרוב למקסימום שהיא מסוגלת. שחקני החוץ קלעו 6 מ-7 השלשות הראשונות, שחקני הפנים קלעו זריקות קשות, הפייסרס בקושי איבדו כדורים ובכל פעם בה מיאמי ניסתה לחזור לעניינים, לאינדיאנה הייתה תשובה. לא בכל יום הפייסרס יקלעו טוב כל כך וישחקו עם כזו אחריות, בדיוק כפי שלא כל יום כריס בוש יחטיא שלשות פנויות, אותן הוא קולע בדרך כלל. מה שחשוב הרבה יותר זו העובדה שאינדיאנה ניצחה בכל הקרבות המשמעותיים מבחינת שתי הקבוצות, קרבות המיס-מאץ' וההתקפות מול ההגנות הייחודיות.
שני דברים אינדיאנה ביצעה בהצלחה ברוב גדול של המקרים. הראשון הוא הכנסת כדור לגבוהים. למיאמי קשה מאוד להתמודד עם רוי היברט ודייויד ווסט, אז היא מנסה למנוע מהם לקבל את הכדור. הפייסרס שיחקו בסבלנות, השתמשו בתרגילים ובגבוה השני ובסוף הכניסו כדור לכל אחד מהשניים במקום שהוא אוהב. הדבר השני שאינדיאנה ביצעה בהצלחה היה התמודדות עם היציאה האגרסיבית של מיאמי אל הפיק נ' רול. ההיט שולחים שני שחקנים לדאבל טים אגרסיבי במטרה לכפות איבודים וסומכים על הרוטציה, שתימנע סלים קלים במצבים כאלה. במרבית הפעמים במשחק הזה, מוביל הכדור של אינדיאנה הצליח למסור לחוסם שנשאר חופשי מספיק מהר ומספיק חד כדי ליצור יתרון מספרי ולהשתמש בו בהצלחה. זו הייתה עבודה נהדרת של יצירת זוויות מסירה בזכות מיקום הפיק נ' רול והתנועה של שני המשתתפים בו.
בשני המצבים האלה היו גם איבודים מדי פעם. לברון ג'יימס חטף שני ניסיונות להכניס כדור לווסט וגם כמה מהמלכודות של מיאמי בפיק נ' רול עבדו, אבל אינדיאנה ניצחה את רוב הקרבות וזה עזר להתקפה שלה לתפקד טוב מהרגיל. ספולסטרה יצטרך לחשוב על תגובות לשני המצבים. אולי כדאי לו למתן את האגרסיביות בהגנת הפיק נ' רול, כדי להכריח את הפייסרס ליזום בלי לתת להם יתרון (זה מה שהוא עשה בחלק מהזמן במפגשי העונה הרגילה). אל מול הגבוהים של הפייסרס יש למאמן האלופה אפשרות להשתמש בהרכב גבוה כפי שהוא ניסה במחצית השנייה, אבל לא בטוח שיודוניס האסלם בכושר משחק המאפשר לו להשתתף בסדרה כזו (למי ששכח, בשנה שעברה האסלם היה חשוב מאוד בשניים מהניצחונות של מיאמי על אינדיאנה) ואילו כריס אנדרסן לא מסתדר עם היברט. גרג אודן הובא בעיקר עבור הסדרה הזאת ואולי עכשיו, כשברור שאינדיאנה באה כדי לנצח, ספולסטרה ישתמש בקלף הזה.
ההחלטה של ספולסטרה לפתוח עם הרכב נמוך מעניינת מסיבה נוספת. הוא שלח את לברון לשמור על ווסט. שיין באטיה עשה זאת במשך דקות ארוכות בשנה שעברה, אבל אולי הוא כבר לא מסוגל. הסיבה המרכזית שספולסטרה היה אמור להימנע מלשים את לברון על ווסט היא שההתגוששויות בצבע מול שחקן פיזי כל כך מתישות את הכוכב שלו. זו לא הנחה, אלא לקחים מהעבר. לכן, אם לברון ישמור על ווסט דקות רבות בסדרה הזאת, מדובר יהיה בהימור ענק מצד ספולסטרה, הימור לפיו לברון יצליח גם להילחם בצבע עם שחקן חזק ממנו, גם להחזיק את משחק ההתקפה וגם להשתלט על המאני טיים. זה לא אמור להיות משהו שמהמרים עליו.
ההרכב הנמוך של מיאמי יוצר בעיות לאינדיאנה, בעיות שבמשחק הראשון מיאמי לא הצליחה לנצל. השלשות של בוש, שלא נכנסו כשהיברט שמר עליו, זו דוגמא אחת, דוגמא נוספת היא בהרכבים מסוימים בהם ווסט מצא את עצמו שומר על ריי אלן ורודף אחרי תרגילי החסימות שלו. במחצית הראשונה התרגילים עבדו, כי החסימות היו נהדרות, במחצית השנייה הייתה התרופפות ברמת הביצוע ואלן התקשה להגיע לזריקות נוחות. אם הניצחון של הפייסרס בקרב המיס-מאץ' יכריח את ספולסטרה לעבור להרכבים גבוהים, זה יהיה חשוב במיוחד לאינדיאנה, כי מיאמי הרבה פחות מפחידה בהרכבים גבוהים, בעיקר כשהם כוללים שחקן פנים סטנדרטי, שלא קולע מחוץ לצבע.
מערב
השאלה החשובה לקראת המפגש בין סן אנטוניו לאוקלהומה סיטי הייתה כיצד תיראה ההגנה של הת'אנדר ללא סרג' איבקה אל מול המכונה המשומנת של הספרס. 122 נקודות הן תשובה טובה, 66 נקודות בצבע של הספרס הן תשובה טובה עוד יותר. הצבע של OKC, שלשחקנים של גרג פופוביץ' היה הכי קשה לקלוע בו, הפך לטיילת הקבועה שלהם. שחקני הפנים ובעיקר טים דאנקן, נראו ללא איבקה כמו אסירים משוחררים שמנצלים כל רגע של חופש.
המכונה של סגנית האלופה עבדה על אוטומט, עם כל השדרוגים הקטנים: היכולת של דני גרין לעצור באמצע ריצה מהירה ומיד לעלות לשלשה עם גוף ישר לחלוטין, היכולת של קאווי לאונרד לבצע 4-5 פעולות הגנתיות ולהוסיף חדירות בלתי אפשריות בכל משחק, העלייה לקליעה מכדרור של פטי מילס, הליטוש של בוריס דיאו, הניסיון של מאנו ג'ינובילי, שהעביר לסטיבן אדאמס כמה שיעורים בהגנה על פיק נ' רול והג'וקר השנתי שפופ שולף ברגעים הכי פחות צפויים (ארון ביינס) ומבצע כמה פעולות חשובות מאוד.
הדקות היחידות בהן ההתקפה של הספרס פחות זורמת הן הדקות הראשונות של הרבע הראשון והשלישי, בהן שתי הקבוצות משתמשות בהרכבים ההגנתיים שלהם. הבעיה הגדולה ביותר של סקוט ברוקס ללא איבקה, היא שלצד ווסטברוק ודוראנט יש לו או שחקני הגנה או שחקני התקפה, אין כרגע שחקן שתורם בעקביות בשני צידי המגרש. בחמישייה שכללה את תאבו ספולושה, ניק קוליסון וקנדריק פרקינס, שחקני הספרס שמחו להתעלם מכל השלושה. ספולושה וקוליסון סיימו עם 0 מ-7 משותפים מהשדה. ברבע השלישי ההרכב הזה הצליח לקלוע ולבצע מהפך רגעי בזכות יכולת אדירה של דוראנט ובעיקר ווסטברוק במשחק של 2 על 5, אבל זה לא יעבוד באופן קבוע וזה התיש את שניהם והותיר אותם ללא מענה לבריחה הבאה של הספרס.
אותו מהפך רגעי התאפשר גם תודות למחצית ראשונה התקפית טובה מאוד של הת'אנדר, שהשאירה אותם בעניינים למרות שספגו 67 נקודות. כל המפתחות ההתקפיים של OKC עבדו במשחק הזה. דוראנט ניצל כל הזדמנות וקלע באחוזים מצוינים מול ההגנה הנהדרת של לאונרד, הספסל סיפק הרבה נקודות באחוזים נהדרים (רג'י ג'קסון אוהב לחדור נגד מחליפי הספרס, דרק פישר אוהב את האולם הזה) וברוקס הפתיע עם הרכב נמוך מאוד בו דוראנט מתפקד כסנטר, הרכב שהקשה מאוד על ההגנה של סן אנטוניו.
סן אנטוניו מצדה, מיהרה לנצל את המיס-מאץ' בצד השני עם הכנסת כדור לטיאגו ספליטר או בוריס דיאו ויהיה מעניין לבדוק אם לברוקס יש תשובות לזה. המשחק ההתקפי הטוב של הת'אנדר, בעיקר בשניים וחצי הרבעים הראשונים, הוא גם הבשורה הרעה ביותר מבחינתם. אם גם ביום כזה הם מובסים, מה הם צריכים לעשות כדי להגיע למשחק צמוד? הפיתרון חייב להיות בהגנה, אבל המחיר של ההרכבים ההגנתיים גבוה.