1. סדרת רבע גמר הפלייאוף בין מכבי תל אביב לבין גליל גלבוע החלה בשני משחקים בלתי צפויים להפליא. חרף היעדרותם של סופו (שעשה בום בום) ושל דווין סמית' (לא נרשם במשחק הראשון, הגיע ונרשם ותו לא במשחק השני), אף אחד לא העריך מראש שמישהו בגלבוע מסוגל להטריד את סגנית האלופה לפני היציאה לפיינל פור במילאנו. במשחק הראשון הצליחה ההתקפה של מכבי תל אביב לכפר על הבעיות ההגנתיות שלה. בשני לא. בראשון מצאה מכבי את הדרך להרים הילוך ברבע הרביעי ולנצח. בשני לא. כשמנסים לפרק את הסיבה לפערים המשמעותיים ברמת הביצוע ההתקפי, נתקלים בשני הסברים סטטיסטיים מרכזיים. קודם כל האחוזים לשלוש נקודות. במשחק מספר 1 קלעה מכבי באחוזים מצוינים מבחוץ (44%) ובשני בחמישים אחוז פחות (22%). אגב, אצל גלבוע הסיפור דומה. 69% לשלוש בנוקיה ורק ב-33% בגן נר.
הנתון השני, שמתכתב כמובן עם האחוזים מבחוץ, נוגע ליכולת הביצוע של הקו האחורי. במשחק הראשון קלע הטריו המוביל של הקו האחורי אוחיון-היקמן-רייס 25 נקודות במצטבר. אוחיון 3 נקודות, רייס 14 והיקמן 8. בשני הצליח הטריו לייצר 20. אוחיון 0, רייס 14 והיקמן 6. ההבדל הוא שבמשחק אחד הופיעו סילבן לנדסברג (כמעט כרגיל שהוא מקבל את ההזדמנות) עם 18 וג'ו אינגלס, בהופעת אורח חד פעמית, עם 13. במשחק בגן נר לנדסברג הושבת ואינגלס חזר להיות אינגלס. המתאזרח ייצר 0 נקודות ב-4 דקות. האוסטרלי תרם 0 נקודות ב-18 דקות. לפעמים הסיפור מסתתר בפרמטרים סטטיסטיים מתוחכמים, אבל בסופו של דבר בכדורסל מנצחת לרוב הקבוצה שקולעת יותר, לא? כשאין למי למסור את הכדור פנימה, תלויה מכבי לחלוטין ביכולת להפציץ מבחוץ וביכולת של הגארדים לייצר יש מאין. ונכון לעכשיו, היכולת הזו נראית בדיוק כמו רמת הביצוע של ריקי היקמן מול האזוריות של דרוקר.
וכמעט שכחנו את גליל גלבוע. הניסיונות לצייר את העונה של שרון דרוקר כמוצלחת, ערב הסדרה מול מכבי, יכולים לשכנע בעיקר את היחצנים עצמם. מקום שמיני בליגה, הדחה מוקדמת מגביע המדינה ואבדן התואר בליגה הבלקנית הם נתונים שרחוקים מלהרשים. ולא, התקציב והסגל של גלבוע אינם נחותים לעומת קבוצות שדורגו מעליה (דוגמת נס ציונה, הפועל תל אביב וחולון). אז הספין הוא נחמד, אבל הוא עדיין ספין ותו לא. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שגלבוע הגיעה לפלייאוף במומנטום טוב, אחרי חמישה ניצחונות בבית התחתון, ועם מספר שחקנים בתקופה מצוינת. שניים מהם ממשיכים להיראות מצוין גם מול מכבי. קודם כל עמית שמחון, שמול סוללת הפורוורדים הצהובה נראה כוורסטילי והאסרטיבי מכולם. וגם ג'ראלד רובינסון, שמשאיר בצד את הוויכוח אם הוא יותר רכז, קומבו, שוטינג גארד או שאר ירקות ונכון לעכשיו הוא בעיקר טוב מאוד. 22 נקודות למשחק, עם כ-55% מהשדה, יחס אסיסטים-איבודים חיובי וכמעט 20 נקודות מדד בממוצע. ניתן היה לצפות, בהיעדרו של סופו מהסדרה, שהקו הקדמי של מכבי לא ייתן נוקאאוט לריק ג'קסון ודשון סימס. ההפתעה עד כה מגיעה בעיקר מחוסר היכולת של מכבי להפגין דומיננטיות בקרב של הקווים האחוריים.
2. יש לא מעט קווים מקבילים בין הסדרה של מכבי-גלבוע לבין זו של ירושלים-חולון. משחק ראשון צמוד עם בריחה של הפייבוריטית במחצית השנייה ומשחק שני, עם סקור נמוך יותר, שבו הביתית מפתיעה ומשווה. הדמיון ממשיך גם בכל הנוגע לתחזית המקובלת לתוצאה הסופית של שתי הסדרות, כשיקום מי שחושב שירושלים או מכבי יגררו למשחק מספר 5. בדומה להפועל אילת, מסוגל אלעד חסין לזרוק למגרש שלושה רכזים שונים, כשכל אחד מהם מביא איתו לשולחן סט תכונות שונה.
סקוטי ריינולדס כפוינט גארד המוביל מציג לראווה בייחוד את יכולת הקליעה מבחוץ. יחזקאל סקוורר על תקן הסטופר וגוני יזרעאלי אחראי על תיק הפיק אנד רולים כשלא הולך שום דבר אחר. בצד השני יש את דרווין קיצ'ן, שצריך להחזיק את כל הקבוצה שלו על הכתפיים. כי עם כל הכבוד לברייסי רייט המרשים והמצוין, מישהו צריך לקחת את ההחלטות ולנהל את העניינים אצל הטוענת לכתר כשקיצ'ן מתקשה. ביום (שגרתי לחלוטין) שבו בראד גרינברג מקריב את שיקול הדעת והיכולת לנהל את המשחק לטובת המשך היללות מול השופטים וכאשר האופציה היחידה הנוספת לניהול המשחק מעמדה מספר 1 מגיעה בדמות יותם הלפרין, לא בטוח שיש שם על מי להישען.
3. נדב זילברשטיין, מאמנה של נס ציונה, ביצע שינוי אחד בחמישייה לקראת משחק מספר 2. רובי בוסטיין בחוץ. קורי קאר בפנים. התוצאה היא שנס ציונה אמנם קלעה 19 נקודות ברבע הראשון, בדיוק כמו בחיפה, אבל ספגה 13. 12 נקודות פחות מאשר במשחק מספר 1. המתאזרח הוותיק אמנם לא יכול להזיז את הרגליים כמו בימים היפים, אבל הנוכחות הפיזית שהוא מצליח לייצר, ביחד עם טפירו, בתוך הסיסטם ההגנתי של נס ציונה, הצליחה לבטל את היתרון המובנה שיש לחיפה מול כמעט כל יריבה בשלולית. במהלך הריצה הגדולה שעשתה בחלק הראשון של העונה, הפגינה העולה החדשה יכולות הגנתיות שאמללו את היריבות שלה, פעם אחר פעם.
נדמה היה שמשהו שם כבה או התאדה בשבועות האחרונים, אבל השילוב של גארדים גדולים ומסיביים כמו קאר וטפירו עם מפלצות אתלטיות כמו טל דן, מיצ'ל וואט וטיילר האניקאט, החזיר את מכבי חיפה אמש שוב לסיוט שעברה כבר באולם המושבה בחודש נובמבר. במידה רבה תוצאת הסדרה הזאת תלויה ביכולת של דני פרנקו לקבל בחזרה את מורן רוט. בעל הבית הירוק נמצא בתקופה לא טובה ועכשיו נאלץ להתמודד עם הברקת ליהוק הגנתי בדמותו של האניקאט, שממרר לו את החיים. בדומה לבעיה של ירושלים, גם לחיפה אין חלופות כשרוט מתקשה. אפילו לא דונטה סמית'.
4. ומי היה מאמין שדווקא הסדרה של הפועל תל אביב מול אילת תראה גמורה כבר אחרי שני משחקים. עושה רושם שההעפלה של האדומים לפלייאוף העליון עשתה לה רק רע. זה לא רק הניצחון הבודד מול חמשת ההפסדים, אלא בעיקר התחושה שמשהו שם כבה, תחושה שהחלה לחלחל לאחר הבומבה שספגו האדומים במשחק במלחה לפני כחודש וחצי. ומהצד השני, אחרי פלייאוף תחתון מוצלח של אילת (אם נשים בצד את שתי המתנות שהעניקה להרצליה ואשדוד), הגיעה הקבוצה של קטש לשלב ההצלבה כשהיא מתחילה להבין מה היא רוצה מעצמה.
שלב החיכוכים של עודד קטש מול אלישי כדיר ויובל נעימי הסתיים. גם החמישייה המתאימה גובשה, כשווטפורד פינה מקומו לטובת הרכב סמול בול עם טריקו ווייט. מסתמן גם שנמצאה נוסחה כלשהי לחלוקת הדקות בין הגארדים בכלל והרכזים בפרט, כשהרול של ברקוביץ', אפיק נסים ונעימי מתחיל להיראות כשיטתי ולא כשליפה. לפחות נכון לתחילת חודש מאי, אילת נראית כקבוצה שמצויה בכושר הטוב ביותר בפלייאוף.
