אינדיאנה וושינגטון
מוליכת המזרח שוב נאלצה להתחיל סדרה בפיגור ושוב הצליחה להחזיר את עצמה לעניינים במשחק השני. אינדיאנה ממשיכה להיות קבוצה מרתקת לצפייה מבחינה פסיכולוגית. לרגעים השחקנים של פרנק ווגל נראים מפורקים, דקה לאחר מכן הם מתחברים ומספקים כמה דקות גדולות. על רוי היברט אין טעם לכתוב או לנסות לנחש מה יהיה מחר, עדיף פשוט לבהות בתופעה. הבעיה היא שכשקבוצה כל כך מרוכזת בעצמה וברמת התפקוד שלה, הרבה יותר קשה לה להיות מרוכזת ביריבה. במשחק הראשון היתרונות של כל אחד משחקני החמישייה של וושינגטון באו לידי ביטוי די בקלות, ניכר היה שהפייסרס לא הספיקו להתכונן כראוי לסיבוב השני. במשחק השני, בדיוק כמו נגד אטלנטה, החלו התאמות ודקות הגנתיות איכותיות מאוד מצד הפייסרס.
אבל הפעם אני מעדיף לעזוב את הטירוף של אינדיאנה ולהתמקד בקבוצה היציבה מעיר הבירה. הוויזארדס הוגרלו מול שתי קבוצות ההגנה הטובות והקשוחות ב-NBA, כמעט בלתי אפשרי להיראות טוב בהתקפה נגד השתיים האלה אך וושינגטון עשתה זאת למשך חלקים גדולים של הסדרה מול שיקגו ומשחק וחצי מול הפייסרס. בזמן שהיא מייצרת לאינדיאנה מאץ'-אפ הרבה יותר נוח מאשר אטלנטה, עובדה אחת כמעט נשכחה - וושינגטון היא קבוצה הרבה הרבה יותר טובה מאטלנטה, וכרגע גם מאינדיאנה.
החמישייה של הוויזארדס היא המאוזנת והשלמה ביותר במזרח, אולי אפילו בליגה. בכל עמדה יש שחקן שמתאים בדיוק לעמדה שלו - פוינט גארד (ג'ון וול) שמתמחה בפיק נ' רול ומשחק ריצה ומתפתח לאחד המוסרים הטובים בליגה, שוטינג גארד (ברדלי ביל) שיודע גם לקלוע מבחוץ וגם לעבוד עם הכדור, סמול פורוורד (טרבור אריזה) שצולף שלשות ושומר נהדר (הגנה נפלאה שלו על פול ג'ורג' בשני המשחקים הראשונים), פאוור פורוורד (ננה) שמסוגל גם לקלוע מחצי מרחק, גם לחדור מול שומרים איטיים וגם לתפוס עמדה על שומרים חלשים פיזית, סנטר (מרצ'ין גורטאט) שלוקח ריבאונד בשני הצדדים, מסיים טוב בצבע, שומר לא רע על הטבעת ומסוגל גם לקלוע מחצי מרחק אם נותנים לו.
זאת חמישייה טובה גם בהתקפה וגם בהגנה, בעונה הרגילה בדקות שהחמישה האלה שיחקו ביחד הם ניצחו בממוצע כל 48 דקות ב-10 הפרש. הבעיה הייתה שננה היה פצוע חלק גדול מהזמן, גם ביל החמיץ תקופה, לכן הם שיחקו ביחד רק כמחצית מהמשחקים. הבעיה השנייה היא שהספסל של וושינגטון הוא אחד מהפחות יעילים בליגה ולא כולל אף מניה בטוחה. אבל בפלייאוף, בינתיים, כולם בריאים וכמעט כל משחק אחד משחקני הספסל מוסיף תרומה משמעותית (פעם אנדרה מילר, פעם מרטל וובסטר, פעם דרו גודן, פעם טרבור בוקר).
רנדי וויטמן הוא לא מהמאמנים המבריקים או המוערכים בליגה, אבל לפלייאוף הראשון שלו הוא הביא את הקבוצה שלו במוכנות מקסימלית. ננה בשיאו, בסיבוב הראשון הוא התעלל בשחקן ההגנה של העונה ובסיבוב השני הוא עושה חיים קשים גם לסגן שלו. גם שיקגו וגם אינדיאנה נוטות לא לצאת לחוסם בפיק נ' רול ולאפשר לו לזרוק מחצי מרחק, ננה קולע באחוזים שמכריחים תגובה. פרנק ווגל הגיב עם חילופי הגנה בין הגבוהים כדי לוודא שדיוויד ווסט שומר על החוסם ולא היברט, לא תמיד זה הצליח.
בכלל, וושינגטון היא קבוצה שההתקפה שלה מבוססת כמעט לחלוטין על פיק נ' רול, בעיקר של ג'ון וול שקבלת ההחלטות שלו בתחום הזה מתחילה להזכיר את זו של שחקן שתיכף אתייחס אליו בסדרה השנייה. המומחיות המרכזית שלו היא למצוא שחקנים לשלשות בפינה, אבל הוא יודע גם לפטם את החוסם המתגלגל החוצה, למצוא את הגבוה השני כשהשחקן שלו עוזר ולהפתיע עם חדירה מהצד השני לפני שהחסימה מגיעה. אינדיאנה, עם הגנת הפיק נ' רול הנפלאה שלה, מהווה אתגר מיוחד והצליחה לנטרל חלק גדול מההתקפות, לכן וושינגטון במשחק הראשון הפכה את ההתקפה של הפייסרס לחסרון המרכזי של ההגנה שלהם - הם ניסו לרוץ אחרי כל החטאה או איבוד של אינדיאנה ופעמים רבות השיגו את הזריקות שבמשחק מסודר קשה מאוד להשיג מול החבורה של ווגל.
וכשטרבור אריזה גם קולע את כל הזריקות האלה, כפי שקרה הרבה פעמים גם בעונה הרגילה וגם בפלייאוף, וושינגטון בורחת. אריזה נמצא בדרך הבטוחה להישג נדיר - להיות השחקן הראשון אי פעם שמקבל שני חוזים מופרכים בזכות יכולת נדירה בשנת חוזה אחרי שכל שאר השנים הוא היה בינוני (בפעם הקודמת, אגב, זה נגמר באליפות עם הלייקרס). גם גורטאט בשנת חוזה וזה ניכר, ביל הוא ילד שברגעים אלה לומד להשתמש בכישרון העצום שלו, וול וננה סתם שחקנים מצוינים. אינדיאנה השאירה את עצמה בחיים במשחק השני, אבל וושינגטון כרגע פייבוריטית.
אוקלהומה סיטי הקליפרס
מערבה משם, כצפוי, מתפתחת סדרה בין שתי קבוצות שלא ממש יכולות לעצור אחת את השנייה. בצד של הקליפרס, זו הולכת להיות סדרה של שחקני החוץ. בעוד שמול גולדן סטייט בלייק גריפין היה בלתי ניתן לעצירה בפוסט בחצי הראשון של הסדרה והקבוצה שיחקה אליו, הסדרה מול OKC היא סדרה קלאסית למומחה הפיק נ' רול מספר אחד בעולם - כריס פול. הגנת הפיק נ' רול של הת'אנדר כוללת יציאות אגרסיביות, הרבה תנועה ואמונה בכך שההתקפה תגיב פחות מהר מההגנה האתלטית שלהם, זה לא רלוונטי כשאת ההתקפה מנהל CP3. פעם אחר פעם הוא מוצא את החור בהגנה כדי ליצור יתרון עבורו או עבור שחקן אחר. למשחק הראשון סקוט ברוקס הגיע עם הנחה שעדיף לעבור מתחת לחסימות כי שלשות של פול מכדרור הן הרע במיעוטו, אבל פול מצא דרך מצוינת לשנות את הנחת המוצא - הוא קלע שמונה שלשות רצופות.
למשך משחק וחצי, גם ג'יי ג'יי רדיק היה בלתי ניתן לעצירה עם ניצול מקסימלי של תרגילי החסימות והתחושה שהוא לא מסוגל להחטיא. מאט בארנס ממשיך לקלוע הרבה יותר טוב מהצפוי כדי להשלים שלישיית שחקני חוץ קטלנית. כשאחד מהם נח ג'מאל קרופורד עולה מהספסל כדי לעשות את הקטע שלו. במשחק הראשון הוא היה נהדר ובשני חלש, אבל תמיד נראה שזה תלוי רק בו (למרות שהרעיון של לשים עליו את דוראנט עם הידיים הלא נגמרות שלו אולי שינה לו כמה זריקות).
בצד של OKC, היה ברור שהשילוב בין הזכייה של דוראנט ב-MVP ונאום הזכייה המרגש בו הוא הזכיר את כל חבריו לקבוצה יכניס אותו ואת הקבוצה לטירוף. בדומה למשחק השישי בממפיס, KD שוב פתח חזק מאוד ונתן את הטון להצגה התקפית. הביטוי הבולט ביותר לטירוף הגיע מצדו של ראסל ווסטברוק שהיה בכל מקום, השיג כמה כדורים אבודים, הגיע לטבעת לכמה דאנקים מהדהדים והכניס את הקהל לאקסטזה כל כמה דקות מחדש. אבל בגזרת השיגעון, החלק החשוב ביותר היה החזרה של אחד המוטיבים האהובים על אוהדי הת'אנדר מקמפיין הגמר לפני שנתיים - הרבע השלישי הפסיכי של תאבו ספולושה. לא ברור למה השוויצרי מתעורר דווקא בתחילת המחצית השנייה, אבל זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. פתאום הוא עבר חסימות בלי בעיה כדי למנוע מרדיק את הכדור, חטף כמה כדורים, קלע כמה שלשות ודאג יחד עם שני הגדולים לחיסול המשחק.
למרות ניצחון החוץ המרשים של הקליפרס במשחק הראשון, הדברים הקטנים שבדרך כלל מכריעים סדרות עובדים לטובת OKC בינתיים. בשני המשחקים הת'אנדר ניצחו בגדול בריבאונד (הפרש של 16 בכל אחד מהמשחקים) וזה משהו שהקליפרס יהיו חייבים לשנות בהמשך. לא פחות חשוב מכך, מבין ארבעת הכוכבים של הסדרה לבלייק גריפין הולך הכי קשה. סרג' איבקה שומר עליו נהדר - מצליח למנוע ממנו את חפירות הפוסט למרות שהוא לא נראה מספיק פיזי, ממוקם כך שבלייק לא יכול לחדור ימינה ומשנה לו זריקות עם הידיים הארוכות שלו. הבעיה השלישית של דוק ריברס לקראת ההמשך היא שהוא לא מצליח למצוא פורוורדים מחליפים - דני גריינג'ר וג'ארד דאדלי נראים לא שייכים למעמד, בזמן שאצל ברוקס כל סטיבן אדמס תורם (הניו זילנדי המציק הזה עוד יהיה שחקן).
מארק ג'קסון
הפיטורים של מארק ג'קסון מגולדן סטייט לא היו קשורים לכדורסל. ההפסד לקליפרס בסיבוב הראשון היה רק תירוץ לפטר מאמן שהבעיה האמיתית שלו הייתה ביחסי אנוש עם כל מי שהוא לא שחקן בקבוצה. זה מסוכן מאוד מבחינת הנהלת הווריורס, כי השחקנים מאוד אהבו את ג'קסון והאבא החורג שיגיע במקומו יצטרך להיות מאוד מרשים כדי לשכנע אותם להאמין בו באותה צורה. לסטיב קר תהיה עכשיו החלטה קשה מאוד - האם להבריז לפיל ג'קסון בניו יורק כדי להגיע לקבוצה מוכנה ואיכותית. יהיה מעניין לבדוק אם קבוצה רצינית תהיה מוכנה להמר על מארק ג'קסון לאור כל השמועות על בעיות עם עוזרים ומול ההנהלה. הפיתוי יהיה גדול.
המאמן החדש, יהיה מי שיהיה, יוכל להיעזר במשחק ההתקפה של הווריורס בארבעת המשחקים האחרונים מול הקליפרס, משחק התקפה שהתבסס על תרגילים ארוכים, הרבה תנועה ויכולת מסירה של כל השחקנים, כדי לשדרג התקפה שאין סיבה שלא תהיה בין המובילות בליגה. הוא גם יוכל להבין מהסדרה הזו שלא צריך לפחד מהרכבים נמוכים ושדריימונד גרין צריך לשחק הרבה. כך, וגם בעזרת שיפור של האריסון בארנס ותוספת של גארד בכיר לספסל, הוא יוכל לשלב בין שתי משימות שעל הנייר נראות סותרות - להוסיף 4-5 נצחונות בעונה הרגילה כדי להשיג יתרון ביתיות ולאפשר לשחקני המפתח יותר מנוחה כדי להגיע, לשם שינוי, עם סגל מלא לפלייאוף.
