תשע העשיריות האחרונות של המשחק השישי הכריעו לא רק את הסדרה, אלא גם את תואר הסיפור הגדול של הסיבוב הראשון. מה דמיאן לילארד עושה בפלייאוף? מה שהוא עשה בעונה הרגילה. מה הוא עשה בעונה הרגילה? מה שהוא עשה ארבע שנים בקולג' זניח. והוא זוכר מצוין מה הוא עשה בקולג' זניח, כי זה היה רק לפני שנתיים. כן, למי ששכח - זאת בסך הכול העונה השנייה של תופעת הטבע הזאת.
שתי ההצגות הגדולות של למרקוס אולדרידג' בשני המשחקים הראשונים הפנו את הזרקור אליו, אבל ככל שהסדרה התקדמה התברר שלילארד לא פחות חשוב באופן כללי והרבה יותר חשוב במאני טיים. לכל אורך השנתיים שלו בליגה הוא קלע סלי ניצחון וסתם סלים גדולים במאני טיים והיה שחקן הקלאץ' הטוב ב-NBA. בסדרת הפלייאוף הראשונה שלו הוא קלע שלשת ניצחון בבאזר ביטר שסגרה את הסדרה. עוד לפני כן, במשחק הראשון הוא קלע שלשה שהשוותה את המשחק חצי דקה לסיום, לקח ריבאונד התקפה בשניות האחרונות שאפשר לפורטלנד להשוות, קלע סל ועבירה שהעלו את הבלייזרס ליתרון נקודה 44 שניות לסיום ההארכה ולאחר מכן שתי קליעות עונשין שהחזירו את יתרון הנקודה שנשמר עד לסיום. בסדרה שוויונית כל כך, עליונות המאני טיים של לילארד היא כל ההבדל בין פורטלנד ליוסטון.
ושלא תבינו לא נכון, לילארד הוא הרבה יותר משחקן קלאץ'. אלה המספרים שלו בסדרה: 25.5 נקודות למשחק ב-46.8 אחוזים מהשדה, 3.8 שלשות למשחק ב-48.9 אחוזים, 8 הליכות לקו העונשין ב-87.5 אחוזים, 6.3 ריבאונדים, 6.7 אסיסטים, 2.3 איבודים ו-1.3 חטיפות. כל פעם שיוסטון ברחה, וזה קרה בכל משחק בסדרה, לילארד הגיב עם כמה סלים גדולים ושינה את המומנטום. כל זה קרה למרות ששמר עליו פטריק בברלי המציק, השומר הראוי היחיד של יוסטון מבין שחקני החוץ. זה סיכום הסדרה הראשונה של לילארד. נראה מה יהיה בשנייה, שם תחכה לו בכל מקרה הגנה חכמה יותר.
צפו בשלשת הניצחון של לילארד, שהעיפה את פורטלנד לשמיים
פורטלנד בחצי הגמר, דאלאס וברוקלין כפו משחק שביעי
לילארד: ללא ספק הזריקה הכי גדולה בחיי עד עכשיו
המשחק השישי היה שוויוני כמו כל הסדרה הזאת. יוסטון ברחה מוקדם לפער דו ספרתי ואיבדה אותו עד סוף הרבע הראשון, כאילו הוחלט לסגור את פינת הבריחה ואיבוד היתרון של הרוקטס מוקדם ולעבור הלאה. הבריחה הגיעה בזכות רבע יוצא דופן של ג'יימס הארדן. עם התקדמות הפלייאוף הארדן הפך למושך האש העיקרי. הסגנון הדי מכוער שלו, אחוזי קליעה נוראיים וקבלת החלטות בעייתית הפכו אותו לסמל של כל מה שרע במשחק המבוסס על סופרסטארים. הלילה הוא היה חד מאוד, בעיקר במחצית הראשונה, והוכיח שכשהוא בזון הוא אחד השחקנים המהפנטים בליגה. ברגעים כאלה הוא משחק בקצב משלו ורואה דברים אחרת, מעבר לקליעה ולחדירה היו לו במחצית הזאת גם כמה מסירות בטיימינג מושלם וכמה חטיפות והולכת מתפרצות.
הדיון על הארדן במבודד מפספס את העיקר, הדיון הזה צריך להיות על יוסטון ועל הקונספט שדריל מורי הגה וקווין מקהייל הוציא לפועל. חשוב לזכור שבעונה האחרונה שלו ב-OKC הארדן תפקד כמספר 3 אידיאלי לצד קווין דוראנט וראסל ווסטברוק - הוא קלע אז ב-49 אחוזים מהשדה ו-39 אחוזים משלוש ואיבד מעט מאוד כדורים, הוא לא כפה זריקות אלא לקח מה שנתנו לו. הוא יודע לתפקד ביעילות כחלק מקבוצה איכותית, ביוסטון הדרישות ממנו שונות.
מורי בנה קבוצה שמבוססת על סטטיסטיקה. הוא הביא שחקנים שהתאימו לקונספט שלו ותכנת את כולם לפעול לפי כללים מסוימים - התבססות כמעט רק על שלשות וכניסות לצבע, העדפת שלשות מהפינה, כשיש זריקה סבירה לוקחים אותה בלי לחשוב פעמיים, ריצה בכל הזדמנות. מהשחקנים של הרוקטס לא נדרש לחשוב אלא רק לבצע, הסטטיסטיקה יודעת יותר טוב מהם מה עדיף. פעמים רבות הם נראים כמו רובוטים שפועלים על אוטומט, במובן מסוים זאת בדיוק המטרה של מורי.
כך, יוסטון התפתחה להיות קבוצה שהבלגן הוא השיטה שלה, שמאמינה ביכולת שלה לתפקד טוב יותר מהיריבות בתוך כאוס. דווקא בגלל העקרונות החד משמעיים קל לשחקנים של מקהייל יותר מלאחרים במצבים לא צפויים. הארדן, ככוכב הקבוצה, הוא יוצר הבלגן הראשי. מה שעובד, מכוער ככל שזה נראה, הוא עושה פעם אחרי פעם. המשחק שלו ביוסטון מבוסס על שלשות שרובן קשות, חדירות שמטרתן המרכזית היא סחיטת עבירות והרבה ריצה אל הלא נודע וקבלת החלטה ברגע האחרון. בעונה הרגילה זה עבד, אבל בפלייאוף זו הפעם השנייה ברציפות שמתברר שהחיים שלו הרבה יותר קשים. יריבות מתכוננות אליו, יש פחות חורים בהגנות לנצל, שופטים שורקים פחות על מגע גבולי בצבע.
כמו כל רעיון שנלקח לקיצוניות שלו, גם הקונספט של יוסטון נתקל בקשיים מול מציאות מורכבת. בדיוק כפי שלא כדאי להתעלם מהמספרים ולהסתמך רק על אינטואיציות, לא כדאי גם להפוך את השחקנים לרובוטים משוכללים שצריכים לפעול נגד האינסטינקטים שלהם. הלקח החשוב ביותר של הסיבוב הראשון המטורף קשור לחשיבות הגמישות של קבוצה, ליכולת להתאים את עצמה ליריבה ספציפית ולקשיים שהיא יוצרת. יוסטון, בדומה לאינדיאנה, לא בנויה להתגמשות אלא להצלחה בדרך שלה וכפיית הסגנון שלה על היריבה. שתיהן הסתבכו מול יריבות שהתבררו כבעייתיות עבורן. הארדן הוא רק הסימפטום המרכזי של רעיון שכדאי לחשוב עליו מחדש ולפחות למתן במעט.
קווין מקהייל עשוי לשלם את המחיר (למרות שכרגע אין דיווחים על כך), אם זה יקרה הוא לא יוכל להתלונן. הוא הגיב מאוחר מאוד לבעיית המאץ'-אפ שיצר למרקוס אולדרידג' ועד שפיתח רוטציה הגנתית שהאטה אותו קצת הוא כבר הפסיד שני משחקי בית. גם הרוטציה הזאת לא הייתה פתרון מושלם, היא השאירה את למרקוס באחד על אחד במשבצת האהובה עליו, יכול להיות שהוא סתם התקרר לכמה משחקים והתחמם מחדש הלילה. בזמן שמשחק ההתקפה של הרוקטס מבוסס מאוד על העקרונות שהתווה מורי, הבעיות בהגנה של יוסטון פשוטות יותר וקשורות לרמת ביצוע נמוכה מאוד, גם ברמה האישית וגם הקבוצתית. לא אתפלא אם מורי יביא לקבוצה מומחה הגנה.
לפני הפרידה הסופית מיוסטון, כמה מילים על עומרי כספי. לצערו ולצערנו, התברר שמקהייל הוא מהמאמנים שמשתמשים ברוטציה קצרה מאוד. רק שבעה וחצי שחקנים קיבלו דקות בכל משחק, על תפקיד החצי השתלט מומחה השלשות טרוי דניאלס שכיכב בקבוצת הדי-ליג הפסיכית של יוסטון (הקבוצה זרקה 46 שלשות למשחק השנה, דניאלס לבד זרק 12 למשחק). דניאלס הוא בדיוק מה שכספי לא - שחקן עם מומחיות מסוימת שמסוגל לבצע את הדבר שהוא טוב בו גם ברגעים המכריעים של משחקי פלייאוף. שחקנים ברמה של כספי מקבלים דקות בקבוצות שממשיכות להשתמש ברוטציה רחבה בפלייאוף, אבל בתמונה הגדולה יותר - בלי לפתח מומחיות הוא יישאר שחקן שצריך מזל כדי לשחק בפוסט סיזן.
נקודה קצרה על כל אחת משתי הסדרות האחרות
בדרבי של טקסס מרבים לדבר על ההתאמות ההגנתיות של ריק קרלייל, אבל כבר כמה משחקים שההתקפה של סן אנטוניו עובדת נהדר. הסיפור המרכזי הוא שההתקפה של דאלאס מצליחה לעמוד בסטנדרטים של יעילות ההתקפה שבצד השני. מה ששחקני הספרס עושים דרך משחק קבוצתי, הנעת כדור ויצירת מצבי קליעה טובים, שחקני דאלאס עושים דרך קליעת עוד ועוד זריקות קשות. יום אחד זה דווין האריס, יום אחר וינס קרטר, הלילה דירק נוביצקי ומונטה אליס. במשחקים האחרונים רואים על שחקני סן אנטוניו שהם מחכים שדאלאס תתנדף כבר, שתתחיל להחטיא ולהיראות כמו מדורגת שמינית, אבל היא ממשיכה לקלוע. האם נשארו להם רזרבות לעוד הצגה אחת גדולה?
הסדרה בין טורונטו לברוקלין היא בשקט אחת מהמסקרנות בסיבוב הזה. מדובר בשתי קבוצות ששומרות בצורה דומה - הרבה מלכודות ודאבל-טימים ורוטציה מהירה מאוד של ארבעה שחקנים שמשאירה ליריבה מעט זריקות נוחות. לכל אחת יש את הדרך שלה לשבור את ההגנה, אך גם כאשר הן מגיעות לזריקות נוחות הן מחטיאות. אחוזי השלוש של שתיהן מחרידים למרות ששתיהן עמוסות בקלעי שלשות נהדרים. ברוקלין קבוצה עמוקה, מוכשרת ומנוסה יותר, לכן הכל פתוח במשחק 7 למרות הקהל האדיר של טורונטו. ברוקלין היא גם הקבוצה שתוכל להטריד את מיאמי הרבה יותר בסיבוב השני.
