סן אנטוניו חייבת דם חדש
הסדרה בין סן אנטוניו לדאלאס הרבה יותר צמודה ממה שכולם חשבו, הרבה בזכות שחקני המשנה של דאלאס. דירק נוביצקי נשמר היטב, ועד המשחק הלילה לא קלע יותר מ-19 נקודות. האחוזים שלו בסדרה נוראיים, ויש לו שלשה אחת בלבד מהמשחק השני. מונטה אליס, לעומתו, קולע את מנת הנקודות שלו, אבל למעט המשחק השלישי הוא עושה את זה באחוזים רעים. עצירה של השניים האלה הייתה אמורה לתת לספרס את הניצחון בכל משחק, אלא שריק קרלייל מוצא אוצרות על הספסל שלו. וינס קרטר, שבגיל 37 נזכר להפוך לשחקן קלאץ', דווין האריס שפתאום מוצא את הקרסוליים שלו בריאים, ואפילו דואן בלייר שרוצה להוכיח לספרס שטעו כששחררו אותו.
שחקני המשנה של דאלאס עושים את כל מה שציפינו לראות משחקני המשנה של הספרס. אולי בגלל שבזמן שהאריס, קרטר ובלייר מקבלים דקות משמעותיות, הרוטציה של הספרס התקצרה, והדקות של שחקני המשנה ירדו. פופוביץ' יודע שבפלייאוף הכוכבים מנצחים, ואחרי שכל העונה נתן להם המון דקות מנוחה, הוא נותן להם דקות משחק רבות עכשיו. למעט המשחק השני שנגמר בתבוסה, שאר המשחקים היו צמודים, ובמשחק צמוד, אתה רוצה את השחקנים הטובים שלך על הפרקט. למעט המשחק השני שנגמר מוקדם, דאנקן מגרד את ה-38 דקות משחק. מאנו מקבל 6 דקות יותר, והלילה גם פארקר עבר את ה-37, למרות הפציעה ממנה הוא סובל. לסדרה ארוכה כזאת יש מחיר והוא שחיקת הכוכבים הלא-ממש-צעירים של הספרס ודחיקת שחקני הספסל לאחור.
טוני פארקר: שיחקתי על האדרנלין של לידת בני
טורונטו שרדה קאמבק, סן אנטוניו שרדה את קרטר
להילחם או למכור: האפשרויות שעומדות בפני סטרלינג
מייק דאנטוני התפטר מלוס אנג'לס לייקרס
הדקות של בלינלי, מילס, גרין, וחבריהם הצטמצמו, וקשה להם יותר להשפיע על המשחק כמו שעשו בעונה הרגילה. וכאן גם המקור לחריקות של הספרס בתחילת הפלייאוף. הם מתרגלים לרוטציה, לעומס, לשיטה החדשה. הכדור נמצא הרבה יותר בידיים של מאנו, פארקר, ודאנקן שייקחו את ההחלטות החשובות אבל למעט המשחק הראשון הם עדיין לא חיברו משחק טוב משותף. טוני פארקר משחק בהילוך שני ולא מנצל את היתרון שיש לו על קלדרון. הפציעה הקלה ממנה הוא סובל משפיעה על איכות המשחק שלו, ועל האחוזים. טים דאנקן יעיל כהרגלו, אבל לא מספיק מורגש במשחק. מאנו מזכיר את ימיו הגדולים, ופופוביץ' מפקיד בידיו את ההחלטות החשובות ברבע הרביעי. גם בגיל 37 מאנו יכול לנצח משחקים עבור הספרס, אבל לא סדרה שלמה. קאווי לאונרד משחק טוב, אבל עדיין לא עומד בציפיות שבנה בפלייאוף שעבר. דני גרין בינתיים חושך.
הסדרה עוברת לדאלאס למשחק 6, ופופוביץ' ישמח מאוד לסגור אותה שם. היא מתארכת מעבר לציפיות, והדבר האחרון שהוא ירצה זה להגיע לסדרה מול הרגליים הצעירות של פורטלנד (או יוסטון) בלי מנוחה בכלל. הוא ינסה לפתוח את המשחק חזק, כדי לגמור אותו מוקדם. זה יאפשר לו עוד קצת מנוחה לכוכבים, ואולי להכניס עוד שחקנים לעניינים. קרלייל יקווה שהמשחק הלילה יסמן את ההתעוררות של נוביצקי, ויחפש שוב את הג'וקר שישים אותו חזק בעמדת ניצחון. דאלאס מתחו את הספרס מעבר למה שציפו מהם. שימוש של פופ בקצת יותר רגליים טריות יגמור אותה כבר במשחק 6.
יוסטון לא יכולה לחכות יותר להארדן
אחרי ששלושה מארבעת המשחקים האחרונים הסתיימו בהארכה, הלילה ראינו משהו חדש בסדרה. יוסטון אמנם לא ברחה בשום שלב במשחק, אבל שלטה ברובו כשהיא מובילה בפער של 5-10 נקודות. זה קרה בעיקר הודות לזה שהיא הצליחה סוף סוף לעצור את למרקוס אולדרידג'. השחקן שעמד על ממוצע של 35 נקודות למשחק בסדרה, הסתפק הלילה ב-8 בלבד, ב-3 מ-12 מהשדה. זה קורה, כי יוסטון נזכרה סוף סוף לשמור. היא מגבילה את הבלייזרס ל-43% מהשדה, ולא צריכה ניסים ושחקני די ליג שיצילו אותה.
זה עדיין לא אומר כלום על הסדרה. יוסטון הגיעה עם הגב לקיר, ופורטלנד ידעה שיש לה שלוש הזדמנויות לסגור את הסדרה, אחת מהן בבית. הלחץ כולו על הרוקטס. הם לא יצליחו להחזיק את אולדרידג' על מספר נקודות כזה פעם נוספת, אבל זה לא אומר שאפשר להפסיק לשמור. מצד שני הם יצטרכו התעלות בחלק ההתקפי, ושהגארד עם הזקן סוף סוף ייתן משחק שלם. ג'יימס הארדן עומד על 41 מ-118 מהשדה בסדרה. 34% עלובים, וחוסר יכולת להוביל את הרוקטס. הוא קלע 12 שלשות מ-48 ניסיונות, ו-25 נקודות שהוא קולע במשחק בסדרה, הם פשוט עדות עלובה לשחקן שזורק המון. דווייט הווארד בינתיים מצוין, כך שכל האחריות במקרה של הפסד בסדרה תהיה על הארדן (ומקהייל כמובן).
כמו אצל סן אנטוניו, גם יוסטון עשתה שינויים גדולים בכניסה לפלייאוף. קיצרה דרסטית את הרוטציה (עמרי כספי הוא אחד הקורבנות), ונאלצה לוותר על השילוב של טרנס ג'ונס והווארד כדי להתמודד עם אולדרידג' (יש להם מזל שאשיק על הספסל). במשחק 3 ומשחק 5 הם התחילו לראות את השינויים מניבים ניצחונות. זה עדיין לא גמור. הסדרה תמשיך להיות מותחת. במשחק הבא נדע האם השינויים וההתאמות לא התחילו מאוחר מדי עבור יוסטון.
התסריט שברוקלין חייבת לכתוב
ברוקלין כבר נראתה בשליטה על הסדרה, אלא שטורונטו מוכיחה בינתיים שאפשר לצבור ניסיון פלייאוף בתנועה. המשחק הלילה הוכיח שאפשר גם לעשות טעויות ולא לשלם עליהם. הראפטורס איבדו 26 נקודות יתרון ברבע הרביעי, ועדיין יצאו מנצחים. המהלך האחרון היה קומדיה של טעויות. גם המסירה של בלאץ' שעשתה חצי, אבל הנגיעה של ואלנצ'יונאס בכדור שזרק דרון וויליאמס מחצי מגרש היא טעות שהייתה יכולה לעלות לראפטורס ביוקר.
הנטס היו מאוכזבים מההפסד הלילה, אבל צריכים להיות מאוכזבים מההפסד במשחק הקודם. הלילה בטורונטו, הם עלו לרבע הרביעי בפיגור 22, וניצחו אותו 24:44. במשחק 4 הם עלו לרבע הרביעי במצב של שוויון וקלעו רק 12 נקודות (12:20 לטורונטו ברבע). הבעיה העיקרית של ג'ייסון קיד היא שהוא מתקשה לחבר משחק טוב של כולם. במשחק הראשון זה הצליח. ג'ו ג'ונסון היה הקלע המוביל, דרון וויליאמס היה אגרסיבי, ופול פירס היה אחראי על הקלאץ'. בהפסדים וויליאמס לא יעיל, ופירס או ג'ונסון נעלמים. הלילה ג'ונסון היה גדול עם 30, פירס סיים עם 10 נקודות ו-5 איבודים. במשחק 4 פירס קלע 22, אבל ג'ונסון קלע רק 7 ב-41 דקות.
טורונטו מצדה באה לנשוך לבעוט ולשרוט. קייל לאורי מוכיח את גדולתו. דמאר דרוזן התגבר על הרעידות מהמשחק הראשון ולא יורד מ-20 נקודות. טרנס רוס חושך, אבל זה בעיקר בגלל שגרייביס ואסקז גונב לו את כל הדקות. מול שני הרכזים של הנטס, ליווינגסטון ו-וויליאמס, קייסי מעדיף לעלות עם שני רכזים משלו, לאורי ו-ואסקז. הכוח של לאורי מאפשר לו לשמור על וויליאמס, והגובה של ואסקז מאפשר לו להתמודד עם ליווינסטון. דרוזן עובר ל-3. שחקן נוסף שכבש דקות רבות הוא פטריק פטרסון. זה לא מקרי שהשניים שהגיעו מסקרמנטו באמצע העונה, מוצאים את החיבור שלהם בפלייאוף.
הסדרה עוברת למשחק 6 בברוקלין. מן הסתם שתי הקבוצות יצאו מאוכזבות מהמשחק הלילה. טורונטו מאיבוד היתרון, והנטס מחוסר היכולת לנצח את המשחק. ברוקלין תשחק עם הגב לקיר, אבל הניסיון והביתיות יחזירו אותה קרוב לוודאי לטורונטו למשחק שביעי בו הכול יכול להיות. לטורונטו למשחק 7, שם הכול יכול לקרות. ברוקלין חותמת על תסריט כזה.
