בליגה משלו: אסף רביץ בין האטלנטי לפסיפי

    הסיפור מהאגדות, הסוף פחות: ריק אדלמן פורש מאימון כדורסל

    ריק אדלמן הוביל את פורטלנד של דרקסלר למרחק נגיעה מהטבעת, ויצר בסקרמנטו את אחת מהקבוצות הכי מרגשות שידע הכדורסל, אבל מייקל ג'ורדן, שיפוט שערורייתי וכוכבים שנפצעו בשיא הקריירה מנעו ממנו את האליפות וההערכה שכל כך הגיעו לו. אסף רביץ על פרישתו של המאמן הייחודי

    • ריק אדלמן
    אסף רביץ
    הגיע הכי קרוב מבלי להיכנס לארץ המובטחת. אדלמן (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

    לפני שבוע ריק אדלמן הודיע על פרישה. המאמן המוערך החליט בגיל 67 שהספיק לו, בין היתר בגלל מחלה של אשתו שגרמה לו להחמיץ מספר שבועות במהלך העונה. יכול להיות שפספסתם את ההודעה, בתוך המולת הפלייאוף קהילת ה-NBA בקושי שמה לב שאחד מגדולי מאמניה פרש. אבל אדלמן טוב וחשוב מכדי שניתן לו להישכח כל כך מהר.

    אלה הפרטים היבשים: אדלמן שימש 23 עונות כמאמן ראשי ב-NBA בחמש קבוצות שונות. הוא אחד משמונה מאמנים שהגיעו לאלף ניצחונות בקריירה (הוא פורש עם 1,042 ניצחונות) ואחוזי ההצלחה שלו היו 58.2. הוא הגיע פעמיים לגמר ה-NBA עם פורטלנד (1990, 1992), פעמיים לגמר המערב - אחת עם פורטלנד ואחת עם סקרמנטו, וארבע פעמים לסיבוב השני - שלוש עם סקרמנטו ופעם אחת עם יוסטון.

    הנתונים האלה הם נתונים של מאמן שייכנס בוודאות להיכל התהילה וייזכר כאחד המאמנים הטובים ביותר שלא זכו מעולם באליפות, וגם לאחד מאלה שהגיעו הכי קרוב בלי להיכנס לארץ המובטחת. זו גם נקודת פתיחה טובה לסיכום הקריירה שלו - יחד עם ג'רי סלואן, הוא אחד משני המאמנים שנפגעו במיוחד מעידן השליטה של פיל ג'קסון ב-NBA. עונות השיא של שתי הקבוצות הטובות ביותר אותן אימן הסתיימו בהפסד לקבוצה של ג'קסון.

    עוד בוואלה! NEWS

    הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה
    דרקסלר הגיע לגמר 1992 בשיאו, רק כדי לגלות שיש שם עוד שחקן בשיאו. קלייד דה גלייד מול ג'ורדן (צילום: AP)

    רובכם בוודאי זוכרים אותו בעיקר מסקרמנטו של תחילת העשור הקודם, אך היו לו הישגים יפים גם לפני ואחרי הקבוצה הגדולה ההיא. הוא החל את דרכו בפורטלנד של קלייד דרקסלר, וכבר בעונה המלאה הראשונה שלו, ב-1989/90 לקח את הבלייזרס לגמר הליגה. זו הייתה קבוצה התקפית איכותית מאוד, כשפרט לדרקסלר מככבים בה גם טרי פורטר וג'רום קרסי. ההגנה הרצחנית של הבד בויז מדטרויט הייתה גדולה על ההתקפה של פורטלנד והפיסטונס ניצחו בגמר די בקלות. שנתיים לאחר מכן, בעונת השיא של דרקסלר, פורטלנד חזרה לגמר רק כדי לגלות שיש עוד שוטינג גארד שנמצא בדיוק בשיא הקריירה. נו, ההוא משיקגו. הפעם הבלייזרס נתנו פייט, אבל הפסידו בשישה משחקים.

    לאחר ההפסד השני בגמר דרקסלר החל להיפצע ולא חזר להיות אותו שחקן, כך גם שאר כוכבי הקבוצה שהלכה ודעכה. לאחר שתי עונות אדלמן פוטר ולאחר הפסקה קצרה הגיע לגולדן סטייט, עוד קבוצה בירידה (השלב בו ראן TMC עברו להליכה). ההישג הבולט של אדלמן בגולדן סטייט היה שלטרל ספריוול לא חנק אותו אלא את המחליף שלו פי ג'יי קרליסימו.

    ואז הוא הגיע לקבוצה הצעירה והמסקרנת מסקרמנטו. כריס וובר, פז'ה סטויאקוביץ' ו-ולאדה דיבאץ כבר היו שם, בהמשך הצטרפו דאג כריסטי ומייק ביבי שהגיע במקום ג'ייסון וויליאמס. החבורה הזאת התבררה כמושלמת עבור השיטה ההתקפית שאדלמן פיתח ונקראת "corner offense", שיטה שמתבססת על התקפת פרינסטון של פיט קריל, ששימש באותן שנים עוזר של אדלמן בסקרמנטו. מבלי להיכנס לעומקה, השיטה של אדלמן התבססה על הרבה תנועה ללא כדור, מעורבות של חמישה שחקנים שיודעים למסור, לקלוע ולכדרר, פינוי הצבע לחיתוכי בק-דור וניצול ההזדמנויות שנותנת ההגנה.

    סקרמנטו של אדלמן הייתה האנטיתזה לקבוצות הכוכבים ושחקני המשנה של פיל ג'קסון. היא שיחקה כדורסל קבוצתי ומרהיב, כל חמשת השחקנים היו מעורבים בהתקפה וארבעה מהם היו מוסרים מצוינים. וובר היה הסקורר המוביל והשחקן הטוב ביותר, אבל כל אחד מהחמישה היה יכול להתעלות ביום נתון. הקינגס סחפו את חובבי הכדורסל ויצרו לעצמם אוהדים רבים בתקופה הזאת (הנאמנים שבהם נתקעו עם קבוצה שלא הגיעה לפלייאוף מאז שאדלמן עזב וכרגע מנסים לשכנע את עצמם שדמרקוס קאזינס הוא פרנצ'ייז פלייר), רבים אחרים היו בעדם בגלל היריבה שלהם באותה תקופה - הלייקרס של שאקובי, הקבוצה האהודה ביותר והשנואה ביותר בו זמנית.

    כדורסל קבוצתי, מרהיב וסוחף. אלדמן עם כריס וובר (צילום: AP)

    היריבות הזאת התנקזה לסדרה אחת בגמר המערב ב-2002 (שהייתה גמר לכל דבר בגלל חולשת המזרח), אחת הסדרות הגדולות ומעוררות המחלוקת בתולדות ה-NBA. משחק 4 כלל שלשת ניצחון עם הבאזר של רוברט הורי שהשווה את הסדרה עבור הלייקרס, את משחק 5 ניצח מייק ביבי בשניות האחרונות, משחק 7 הגיע להארכה אותה ניצחה הלייקרס בחוץ. למרות זאת, משחק 6 הוא הזכור ביותר בסדרה הזאת, כי הוא נחשב לאחת מתצוגות השיפוט הגרועות ביותר אי פעם. הלייקרס הגיעו לקו העונשין 27 פעמים ברבע האחרון בדרך לניצחון ב-4 נקודות, כמה מהשריקות היו תמוהות ושנים לאחר מכן השופט המושחת טים דונהי (שלא שפט במשחק הזה) טען שהמשחק הזה היה מכור.

    למרות שלא הגיע עם סקרמנטו לגמר, אין ספק שזו העונה בה אדלמן היה קרוב ביותר לאליפות. קבוצות אחרות שהפסידו סדרות בגלל זריקה אחת או שיפוט בעייתי זכו באליפות בהזדמנות אחרת, עבור סקרמנטו זאת התבררה כהזדמנות חד פעמית. זה היה בידיים של הקינגס - הם הפסידו את משחק 7 בבית והיו ביתרון כמעט בכל משחק בסדרה, וובר וסטויאקוביץ' לא תפקדו ביותר מדי רגעים חשובים, אבל אי אפשר להתעלם גם משאלת השיפוט במשחק 6, שבמקרה הטוב היה מאוד ביתי. בסיכום הקריירה של אדלמן, לצד הספרה 0 בטור האליפויות, צריך לשים כוכבים קטנה עם העונה הזאת, עונה בה הוא בנה מועמדת חזקה לתואר הקבוצה האיכותית ביותר אי פעם שלא זכתה באליפות.

    בדומה לדרקסלר אחרי ההפסד לג'ורדן בגמר, גם וובר אחרי ההפסד ללייקרס נקלע לסדרה של פציעות ולא חזר להיות אותו השחקן. דרקסלר פספס בשנתיים את הפרישה הראשונה של ג'ורדן, וובר את ההתפרקות של שאקובי, שניהם היו אמורים להיות בערך בני 30 ועמוק בשיא הקריירה. אדלמן ייזכר כמאמן שהיה חסר לו גרוש ללירה שאימן שחקנים שהיה חסר להם גרוש ללירה, כדאי לזכור את חשיבות הפציעות והטיימינג שלהן אצל שניים מהכוכבים הגדולים ביותר שאימן.

    ייזכר כמאמן שהיה חסר לו גרוש ללירה שאימן שחקנים שהיה חסר להם גרוש ללירה. אדלמן עם מקגריידי (צילום: AP)

    פציעות היו מוטיב מרכזי גם בשתי הקבוצות האחרונות של אדלמן - יוסטון ומינסוטה. הוא קיבל את הרוקטס עם טרייסי מקגריידי ויאו מינג, קבוצה עמוסה בתקוות, אבל השניים היו פצועים רוב הזמן, לא שיחקו בתקופת אדלמן משחק אחד בפלייאוף ביחד ובסופו של דבר אדלמן מצא את עצמו בקבוצה שהכוכבים שלה הם ארון ברוקס, קווין מרטין ולואיס סקולה.

    למרות זאת, התקופה ביוסטון הייתה מוצלחת ורק חיזקה את המעמד של אדלמן כאחד מגדולי המאמנים בתקופתו. בעונה הראשונה, עמוק בתוך מכת פציעות, הרוקטס יצרו רצף של 22 ניצחונות, הרצף השלישי באורכו אי פעם. בעונה השנייה הם הגיעו לסיבוב השני בפלייאוף והקשו על הלייקרס, האלופה שבדרך, יותר מכל יריבה אחרת בסדרה של שבעה משחקים. ה-corner offense הוכיחה את עצמה גם עם שחקנים הרבה פחות מוכשרים מאלה שהיו בסקרמנטו, לפרקים יוסטון שיחקה כדורסל יפה לעין ויצרה לא מעט נקודות קלות עם שחקנים אפורים ואינטליגנטיים כמו שיין באטייה וצ'אק הייז.

    ההגעה של אדלמן למינסוטה יצרה תקוות רבות, השילוב שלו עם קווין לאב וריקי רוביו היה אמור להזכיר את ימי וובר וביבי, אפילו סנטר יוגוסלבי היה להם. אבל בשנתיים הראשונות מכת הפציעות הייתה קטלנית במיוחד ובשלישית היו רגעים יפים בלי יציבות ובלי הגנה ברמה מספקת. יכול להיות שעוד שנה-שנתיים ושחקן-שניים הפריצה הייתה מגיעה, אבל הראש של אדלמן כבר היה במקומות אחרים.

    אדלמן תמיד נחשב למאמן נוח, כזה שנותן לשחקנים לבטא את עצמם והסמכותיות שלו נובעת מהאישיות והידע שהוא מביא. יכול להיות שהייתה חסרה לו התכונה הפיל ג'קסונית של להביא שחקנים לשיא ברגעים החשובים, יכול להיות שהוא פשוט לא אימן את השחקנים הנכונים או שהם נפצעו לפני שהבשילו לכך. בכל מקרה, הוא ראוי למקום בשורה השנייה של מאמני ה-NBA הגדולים וחבל שלא רואים יותר השפעה של העקרונות ההתקפיים שלו כיום.

    כבר מתגעגעים (צילום: AP)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully